שולחן ערוך סימן תע"ב, סעיף ב'
"יסדר שולחנו יפה בכלים נאים כפי כוחו, ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות"
(שולחן ערוך)
סעיף ב' - הכנת מקום ההסיבה
- המשך סדר ההכנה: לאחר שהשולחן מסודר בכלים נאים כדי שאפשר יהיה להתחיל בסדר מיד, מוטל על האדם להכין גם את מקום מושבו, שיוכל לשבת בו בהסיבה.
- חידוש ההסיבה: ההסיבה היא אחד החידושים הגדולים של הלילה, עד שנקבעה כאחת מארבע הקושיות: "הלילה הזה כולנו מסובין".
- ידיעת החובה: הכנת המקום מלמדת שעל האדם לדעת מראש שיש עליו חובה לקיים מצוות הסיבה, ולא להיתקל בכך בשעת מעשה.
"שישב בהסיבה - רוצה לומר שראשו מוטל לצד שמאל על המיטה או על הספסל, וכרים תחת ראשו אצל השולחן"
(משנה ברורה, ס"ק ז)
באילו חלקים מן הסדר חייבים בהסיבה
- חייבים בהסיבה: אכילת המצה, ארבע כוסות, כורך ואפיקומן.
- פטורים מהסיבה: אכילת מרור אינה טעונה הסיבה.
- קריאת ההגדה והסעודה: בקריאת ההגדה ובסעודה עצמה אין חובה להסב.
- בשעת הברכות: יש אומרים שאף אין להסב בשעת הברכות, מפני שהברכה צריכה להיאמר בכוונה, ואין ההסיבה מתאימה לכך.
צורת האכילה בימי קדם ומשמעות ההסיבה
- אכילת עשירים ואנשים חשובים: בתקופת חז"ל היו העשירים והחשובים אוכלים בשכיבה. כך מצינו במגילת אסתר "מיטות זהב וכסף" במשתה, וכך נראה גם מדרכי הרומאים.
- הסידור המעשי: לכל אחד היה שולחן קטן ולידו מיטה שעליה היה מסב, ולא ישבו כולם סביב שולחן אחד כמנהג ימינו.
- ההסיבה כסימן חירות: מכיוון שבליל הסדר יש להתנהג כבני חורין ועשירים, נקבע לנהוג באותה צורת אכילה עצמה, אף שאין הדבר נוח כיום.
עני, יושב על הקרקע והסיבה בשעת הדחק
"ואפילו עני שאין לו כרים, יסב על הספסל"
(שולחן ערוך)
- דיוק הנוסח: יש שנדפס "ישב על הספסל", והמשנה ברורה (ס"ק ח) מתקן שצריך לומר "יסב על הספסל": העני חייב בהסיבה אף שאין ביכולתו לעשותה בצורה מלכותית.
- היושב על הקרקע: מי שאין לו ספסל ויושב על הקרקע, כמנהג ארצות המזרח, צריך גם הוא להסב על צד שמאל, ואין הדבר פוטרו.
- סמיכה על ברכי חברו: הפוסקים כתבו שהסומך עצמו על ברכי חברו נחשב מיסב, אך רק על פי הדחק. בגמרא מסופר שבישיבה לא היה מקום לכל התלמידים לשבת כדרך המסובין, ולכן נשען אחד על ברכי חברו.
- סמיכה על ברכי עצמו: הנשען בידיו על ברכי עצמו אינו נחשב מיסב, שאין זו דרך חירות.
סעיף ג' - על איזה צד מסבים
"כשהוא מסב, לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על צד ימינו, אלא על צד שמאלו. ואין חילוק בין איטר לאחר"
(שולחן ערוך)
- מהי הסיבה כשרה: לדעת רוב הפוסקים אין די בהטיית הגוף באוויר. הטיה בלא משענת אינה נחשבת הסיבה כלל, ואף אינה אלא עינוי.
- כר או משענת: די בכר או במשענת שעליהם נשען המיסב, שכן כיום כמעט אין מסבים על מיטה, וזו הצורה המקובלת.
- לא על הגב ולא על הפנים: המשנה ברורה (ס"ק ט) מבאר שאדם השוכב על גבו או על פניו אינו עושה דבר שהוא דרך חירות.
טעמי האיסור להסב על צד ימין
- טעם הנוחות: המסב על צד ימין אינו יכול להשתמש ביד ימין. לפיכך מטה עצמו לצד שמאל, כדי שיד ימין תישאר פנויה לשרת את עצמו.
"וטעם אחר, שמא יקדים קנה לוושט. והוושט הוא בצד ימין, וכשהוא מטה ראשו כלפי ימין נפתח הכובע שעל פי הקנה מאליו"
(משנה ברורה)
- ביאור הטעם: הקנה הוא צינור האוויר היורד אל הריאות, והוושט יורד אל הקיבה. בשעת אכילה נסתם המעבר אל הקנה, וההטיה לצד ימין עלולה לפתוח מעט את אותו שסתום, ואז יש חשש שיחדור מאכל אל הקנה. משום כך אין להסב על צד ימין.
דין איטר
- ההתנגשות בין הטעמים: לפי טעם הנוחות היה ראוי שהאיטר יסב על צדו שלו, כדי שיד שמאל שלו תישאר פנויה. אך לפי טעם הסכנה אין חילוק, וכל אדם צריך להסב על שמאל של כל אדם.
"והאי טעמא עדיף, משום דהוי סכנתא, וחמירא סכנתא מאיסורא"
(משנה ברורה, ס"ק יא)
- ההכרעה: הדאגה לבריאות הגוף קודמת לחוסר הנוחות, ולכן גם האיטר מסב על צד שמאל של כל אדם.
- משמעות "איסורא" כאן: האיסור שבו מדובר הוא עבירה על דברי חכמים שקבעו על איזה צד להסב.
- בדיעבד: אם הסב על צד ימין, יצא ידי חובה.
- אכילה בשתי ידיים: מאחר שבסעודה עצמה אין חובת הסיבה, אין מניעה לאכול בה בסכין ובמזלג בשתי ידיים. החובה היא רק בארבע כוסות, במצה, בכורך ובאפיקומן, ובימינו רבים אינם מסבים בסעודה כלל.
סעיף ד' - אישה בהסיבה
"אישה אינה צריכה הסיבה, אלא אם כן היא חשובה"
(שולחן ערוך)
"וכל הנשים שלנו מקרי חשובות, אך לא נהגו להסב, כי סמכו על דברי ראבי"ה שכתב שבזמן הזה אין צריך להסב"
(הרמ"א)
- חיובה בשאר המצוות: האישה חייבת בכל מצוות ליל הסדר: ארבע כוסות, מצה, מרור וקריאת ההגדה. דווקא מן ההסיבה פטרוה.
- טעם הפטור: המשנה ברורה (ס"ק יב) כותב "דסתם אישה אין דרכה להסב שום פעם". ההסיבה היא זכר למה שעשו אבותינו, ואף בזמנם לא הייתה דרך הנשים להסב.
- שיטת ראבי"ה: רבי אליעזר בן יואל הלוי, מבעלי התוספות, סובר שבזמן הזה אין צריך להסב כלל, וטעמו: "כיוון דאין רגילות בארצנו בשאר ימות השנה להסב, אלא יושב כדרכו". לדעתו ההסיבה כיום אינה דרך חירות ואף גורמת קושי.
- הכרעת ההלכה: ראבי"ה יחיד בדעה זו, ולכן לא נתקבלה להלכה, ואף נקבע נוסח "הלילה הזה כולנו מסובין" בארבע הקושיות. עם זאת, בנשים סמכו עליו למעשה שלא להסב.
- נשים שנהגו להסב: מסופר על נשות רבנים שכן הסבו, מפני שנחשבו נשים חשובות.
מיהי אישה חשובה
- שיטת השולחן ערוך: גם השולחן ערוך מודה שאישה חשובה צריכה להסב, אלא שלא פירש מהי ההגדרה, ומכאן נחלקו הדעות.
- הגדרות שהוצעו: מי שיש לה ייחוס, מי שהיא עשירה, מי שיש לה משרתים, ומי שהיא למדנית.
- הסבר מעשי: הטעם שאין האישה מסבה הוא מפני שהיא נצרכת לקום ולהתרוצץ כל העת. מי שיש לה משרתים ואינה זזה ממקומה, שייך בה דין הסיבה.
- "אשת חיל": אף בהגדרה זו עצמה נחלקו, ואין לה גדר מוסכם.
- אלמנה העורכת סדר בעצמה: יש דעות רבות שהיא צריכה להסב. יש אומרים שהפטור נאמר דווקא כשבעלה עמה, אך המנהלת את הבית בעצמה נחשבת חשובה וצריכה להסב.
סעיף ה' - בן אצל אביו
"בן אצל אביו צריך הסיבה, אפילו הוא רבו מובהק"
(שולחן ערוך)
- הקושי: ההסיבה מבטאת חירות, ואילו הבן חייב בכבוד אביו ומשועבד לו: אם אביו מצווהו להביא דבר מה, חייב לעשות כן. כיצד אפוא יסב בפניו?
"אף שהבן חייב בכבודו ובמוראו, וכל שכן ברבו, מכל מקום צריך הסיבה, דמסתמא אב מחיל לבריה"
(משנה ברורה, ס"ק יד)
- יסוד ההיתר: אב שמחל על כבודו, כבודו מחול, ומן הסתם אינו מקפיד. כיוצא בזה מצד הדין היה על בני הבית לעמוד בכניסת האב הביתה, ואין נוהגים כן מפני שמן הסתם הוא מוחל.
- גבול המחילה: לא בכל דבר אומרים "מסתמא מחל". יש דברים שההלכה קובעת שאין בהם מחילה סתמית, כגון שאסור לבן לקרוא לאביו בשמו הפרטי. המחילה נאמרה בעיקר בדברים שיש בהם טרחה.
תלמיד לפני רבו
"תלמיד לפני רבו אינו צריך הסיבה, ואפילו אינו רבו מובהק, אלא אם כן ייתן לו רבו רשות"
(שולחן ערוך)
"אינו צריך הסיבה - משום דברישא אמר צריך, נקט הכא אינו צריך, אבל באמת איסורא נמי איכא להסב לפניו"
(משנה ברורה, ס"ק טו)
- שיעבוד ולא רק כבוד: התלמיד חייב לשרת את רבו, ואין זו מחווה של כבוד בלבד. בגמרא (בבא מציעא) אמר רבי יוחנן על מי שיתרץ לו את המשנה שיוליך אחריו את כליו לבית המרחץ, שזו עבודה שהתלמיד עושה לרבו, וכעין מה שעושה עבד לאדוניו.
- ההשלכה לדין: מאחר שהתלמיד משועבד לרבו, אין הוא בן חורין לפניו, ולכן אינו מסב. "מורא רבך כמורא שמים", ולכן אין הרב מוחל מסתמא כדרך שהאב מוחל.
"ייתן לו רבו רשות - היינו שהרשה לו בפירוש, ואז מהני אפילו ברבו מובהק"
(משנה ברורה, ס"ק טז)
- לאחר נתינת רשות: משנתן הרב רשות בפירוש, התלמיד מחויב להסב.
- רבו לאומנות: הגמרא מחלקת בין תלמיד בלימודי קודש לבין תלמיד הלומד אצל רבו אומנות או מקצוע. באחרון אין שיעבוד, ולכן חייב להסב.
הוראה למעשה בליל הסדר
- נתינת רשות מפורשת: רוב הפוסקים כתבו שראוי שהאב יאמר בפירוש שהוא מרשה לכולם להסב בפניו, שכן ייתכן שלימד את בניו לימודי קודש ונחשב רבם המובהק. אם לא אמר, אין בכך פסול, אך רצוי לאומרו.
- אב שהוא רבו מובהק: אף שנאמר בשולחן ערוך שהבן מסב אפילו כשאביו רבו מובהק, מכל מקום כשההורים מלמדים את בניהם תורה הדבר אינו פשוט, ובעיקר משום כך נוהגים לתת רשות מפורשת.
- אכילה על שולחן בפני עצמו: דין התלמיד נאמר דווקא כשאוכלים על שולחן אחד. באוכל על שולחן בפני עצמו יש אומרים שצריך להסב, שאינו נמצא בנוכחות רבו, ויש חולקים על כך.
בדרך אגב · ההיבט הבריאותי של ההסיבה
- ההסיבה על שמאל בשעת האכילה: הובאה דעה רפואית שלפיה ההסיבה על צד שמאל מסייעת לעיכול, שכן הקיבה בצד שמאל והמאכל יורד אליה ישירות, ואף אפשר לאכול בה יותר מאשר בישיבה רגילה.
- דעה אחרת: יש שאמרו שהתועלת שבשכיבה על צד שמאל היא דווקא בשעת השינה, שהכבד נופל על הקיבה ומשפיע לטובה על העיכול.
- שינה לאחר אכילה: מוסכם שאין ללכת לישון עם קיבה מלאה, שהדבר מזיק לגוף.
- ההכרעה: לא ניתנה בזה הכרעה, שאין זו שאלה הלכתית אלא שאלה רפואית שיש בה דעות שונות.
לבישת הקיטל לאבל
- מנהג האבל: נהגו שהאבל אינו לובש קיטל בליל הסדר, ומדובר באבל בתוך שלושים יום, ובאבל על אביו ואמו בתוך שנים עשר חודש.
- טעם המנהג: הקיטל נתפס כבגד של שמחה וחשיבות, הנלבש בשבתות, בימים טובים ובראש השנה, ואילו האבל צריך למעט בדברים המראים חשיבות וחירות.
- דעה חולקת: יש אומרים שהקיטל במקורו הוא כעין תכריכים, ולפיכך אין בו משום שמחה ואין מניעה ללובשו.
- הכרעת המשנה ברורה: פסק שלא ללבוש, ומכל מקום סיים: "והלובש אין מוחין בידו", מפני שיש בזה דעות שונות.