שולחן ערוך סימן תע"ב סעיף י"ד
"גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנוהגות באותו הלילה"
(שולחן ערוך)
לשון המשנה ברורה
"גם הנשים חייבות - אף שהוא מצוה שהזמן גרמא, מכל מקום חייבות, שאף הן היו באותו הנס"
(משנה ברורה ס"ק מ"ד)
- דיוק בלשון: המשנה ברורה כותב "מצוה שהזמן גרמא" ולא "מצות עשה שהזמן גרמא", ובכך הוא מדייק: ארבע כוסות אינן מצווה מן התורה אלא תקנת חכמים, ולכן הכלל של התורה אינו נופל עליהן בפשטות.
נשים במצוות עשה שהזמן גרמא
- הכלל: כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, כגון ישיבה בסוכה, תקיעת שופר ונטילת לולב.
- קבלת נשות ישראל: יש מצוות שנשים קיבלו על עצמן לקיים, כגון שמיעת תקיעת שופר ונטילת ארבעת המינים. התורה פטרה אותן, אך אין בקיום המצווה שום איסור: אם אישה רוצה לשמוע שופר או לשבת בסוכה, אין בכך בעיה.
- מקום הבעיה: עיקר הדיון אינו בקיום המצווה אלא בשאלת הברכה, שהרי אם היא פטורה ומברכת, לכאורה יש כאן ברכה לבטלה.
מחלוקת אשכנזים וספרדים בברכה
- שיטת הספרדים: אישה יכולה לקיים את המצווה, אך אינה מברכת, מפני שהיא פטורה והברכה תהיה ברכה לבטלה.
- שיטת האשכנזים (רבנו תם): אף מברכת. הנוסח "אשר קדשנו במצותיו וצונו" אינו מוגבל לחיוב אישי מן התורה, אלא כולל גם את המצווה הכללית לשמוע דברי חכמים.
- הראיה מנר חנוכה ונטילת ידיים: אף שאין ציווי מן התורה להדליק נר חנוכה או ליטול ידיים, מברכים "וצונו", מפני ש"במצותיו" אינו דווקא דאורייתא אלא גם דרבנן. הוא הדין באישה המברכת על מצווה שהיא פטורה ממנה מן התורה, ומתכוונת לחיוב מדרבנן.
- הסתייגות: יש מגדולי הפוסקים הספרדים שיצאו בחריפות נגד ההנהגה הזו אצל בני ספרד, מפני שנקלטה אצלם בהשפעת האשכנזים.
מדוע חייבו חכמים נשים בארבע כוסות
- נקודת הפתיחה: ארבע כוסות הן מצווה מדרבנן, ואף על פי כן היא מצווה התלויה בזמן, שהרי אינה נוהגת אלא בליל הסדר.
- כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון: כשחכמים מתקנים תקנות הם הולכים בקו של התורה. אם התורה פטרה נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא, לכאורה גם חכמים היו צריכים לפטור אותן מתקנה התלויה בזמן.
- לכן נצרך נימוק מיוחד: ועל כך משיב המשנה ברורה: "שאף הן היו באותו הנס".
אף הן היו באותו הנס - שני ביאורים
- הן היו בכלל הגזרות: הפורענות והשעבוד לא היו על הגברים בלבד. "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו" נגע גם לנשים, שהצטערו בגזרה, וכן "ויעבידו את בני ישראל בפרך", שהחליפו את עבודת הגברים בנשים ואת עבודת הנשים בגברים. נמצא שהיו בכלל השעבוד, ולכן הן בכלל הנס.
- הן גרמו לנס: "בשכר נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים". לאחר גזרת פרעה על הבנים אמרו הגברים, שהיו עייפים מעבודה קשה, שאין בהם כוח ואין תועלת בהולדה כשהילדים נזרקים ליאור. הנשים יצאו אל השדה למקום עבודת הבעלים, לבשו בגדים יפים ופיתו אותם, ובכך המשיכו את הולדת הבנים וקיום הדור, ועל כך נדרש "תחת התפוח עוררתיך". מטעם זה נותנים תפוחים בחרוסת.
- המסקנה: משני הטעמים הללו אישה חייבת בארבע כוסות בליל הסדר.
"ובכל מצות הנוהגות באותו הלילה"
"כגון מצה, מרור ואמירת ההגדה"
(משנה ברורה)
- הקושי במצה: אכילת מצה אינה תקנת חכמים אלא מצוות עשה מן התורה, והיא מצוות עשה שהזמן גרמא ממש. חובת האכילה היא רק בליל הסדר, כאמור "בערב תאכלו מצות", ואילו בשאר ימי הפסח אין חובה לאכול מצה כלל, אלא רק איסור לאכול חמץ. לאחר אכילת כזית בברכת "על אכילת מצה" (ולדעה אחת גם כזית אפיקומן) נגמרה המצווה.
- ומכאן השאלה: בארבע כוסות אפשר להבין את החיוב, שהרי חכמים נתנו נימוק. אך במצה, במרור ובאמירת ההגדה, שהן מצוות עשה שהזמן גרמא, מהיכן בא החיוב לנשים?
מקור חיוב הנשים באכילת מצה
"לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני"
(התורה)
לכאורה אין קשר בין שני חלקי הפסוק: מי שאינו אוכל חמץ יכול לאכול תפוחי אדמה או עגבניות, ומה זה נוגע לאכילת מצה. מכאן דרשו חז"ל שני לימודים:
- ממה עושים מצה: המצה צריכה להיות עשויה מחמשת מיני דגן, כלומר מדבר שיכול להחמיץ ואף על פי כן מקפידים שלא יחמיץ.
- מי חייב במצה: "כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה". איסור אכילת חמץ הוא מצוות לא תעשה, ובמצוות לא תעשה אישה חייבת בדיוק כמו איש, בלי כל קשר לזמן. הואיל והיא חייבת בבל תאכל חמץ, היא חייבת גם באכילת מצה.
- העולה מזה: אף שמצה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, יש פסוק מיוחד המחייב נשים באכילת מצה בליל הסדר.
מרור ואמירת ההגדה
- לחם עוני מלשון עניה: אחד הפירושים בשם "לחם עוני" הוא מלשון לענות, שעונים עליו את ההגדה, ולא מלשון עינוי. נמצא שהמצה ואמירת ההגדה כרוכות זו בזו.
- ממילא חייבת בכל: מכיוון שנתחייבה האישה באכילת מצה, היא חייבת בכל הכרוך במצה, ולכן חייבת גם באכילת מרור ובאמירת ההגדה, וזהו "כל מצות הנוהגות באותו הלילה" שבשולחן ערוך.
קושיית התוספות
- הקושיה: אם כבר נאמר הנימוק "שאף הן היו באותו הנס", מדוע צריך פסוק ודרשה מיוחדת כדי לחייב אישה באכילת מצה.
- התירוץ: הנימוק "אף הן היו באותו הנס" הוא נימוק של חכמים, ואי אפשר להלביש נימוק של חכמים על מצווה מן התורה. התורה לא פירשה את נימוקיה אלא קבעה כלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, ואין לומר שהנימוק של חכמים הוא גם נימוקה של התורה.
הסיבה - הדבר היחיד שנשים פטורות ממנו בליל הסדר
- הכלל: כל המצוות הנוהגות באותו הלילה אישה חייבת בהן כמו האיש, חוץ מהסיבה.
- דיוק בלשון הפטור: גם המילה "פטורה" אינה מדויקת, שהרי אישה חשובה חייבת בהסיבה.
- מי היא אישה חשובה: למעשה הנשים אינן נוהגות להסב, ובעלה מחשיב אותה כחשובה אף שהיא אינה מחשיבה את עצמה כחשובה.
"תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו"
(שולחן ערוך סעיף ט"ו)
חיוב הקטנים בארבע כוסות
"מצוה ליתן - אבל אינו מעכב"
(משנה ברורה ס"ק מ"ו)
- אופי הלילה: עיקרו של הלילה מכוון אל התינוקות, ולכן ראוי שישתתפו באופן פעיל, לא רק בשאלת "מה נשתנה" אלא גם במעשים.
- המחלוקת: קטנים חייבים לשאול "מה נשתנה", אך בחיובם בשתיית ארבע כוסות יש מחלוקת, ולכן מי שרוצה נותן ומי שאינו רוצה אינו נותן, ואין הדבר מעכב.
גיל החינוך
- קטן שלא הגיע לחינוך: אינו בכלל הדיון כלל.
- המדד: כל חד וחד לפי חורפיה, כלומר כל אחד לפי הבנתו: אם הילד מבין על מה מדובר. בדרך כלל מדובר בגיל חמש, שש ושבע, ויש חריפים שכבר בגיל שלוש.
- מנהג הגנים: נותנים לילדים כוסיות, ואם הם מבינים על מה מדובר הדבר במקומו, אף שעצם ההסבר בגן אינו הוכחה שהם תופסים את העניין.
שיעור השתייה של הקטן
"קטן אינו צריך לשתות רוב רביעית, רק מלא לוגמיו"
(משנה ברורה ס"ק מ"ז)
- מלא לוגמיו: אין הכוונה לשיעור הכללי של רוב רביעית, אלא כמה שהוא יכול להחזיק בפיו.
- אינו מעכב: גם כאן אין זה לעיכובא, וכל זה בכלל עצה טובה.
כוס שפיו צר ושיעור זמן השתייה
"ואין לוקחין כוס שפיו צר"
(רמ"א)
- הטעם: מפני שלא יוכל לשתות רביעית כאחד. הכוונה לגביע המסתיים בפה צר כעין בקבוק.
- שיעור זמן באכילה: מי שאוכל חצי כזית מצה, ובינתיים משוחח עם בני ביתו, ורק אחר כך אוכל את החצי השני, לא אכל אכילה אחת אלא שתי אכילות, ולא יצא ידי חובה. כשאומרים לאכול כזית, הכוונה באכילה אחת, ואין הכוונה למלא את הפה בבת אחת.
- מחלוקת בשיעור ההפסק: יש אומרים שתי דקות, שלוש דקות, חמש דקות, ויש המגיעים עד תשע דקות. הואיל ואכילת מצה בליל הסדר היא מן התורה, מחמירים ואין מפסיקים יותר משתיים וחצי עד ארבע דקות.
- הוא הדין בשתייה: צריך לשתות רוב רביעית, שהוא לכל הפחות ארבעים וארבעה סמ"ק, ואף השתייה צריכה להיות בזמן קצוב. בכוס שפיה צר כל שאיפה נמשכת זמן רב, וכשהשתייה נמשכת שלוש או ארבע דקות נמצא שבכל פעם שתה פחות מרוב רביעית.
- קשית שתייה: מטעם זה יש אומרים שאין לתת לילדים בליל הסדר לשתות בקש, שגם בו קשה לשתות את השיעור בבת אחת.
- ביאור המילה "כאחד": בדרך כלל השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, ובמצווה הדבר שונה מפני שהוא מחבב את המצווה. אף על פי כן אין המילה "כאחד" באה לחייב שתייה בשלוק אחד, אלא לומר שתהיה זו שתייה אחת בתוך הזמן הקצוב. וכן במצה, אין חובה להכניס את הכל לפה בבת אחת, אלא שיש שעושים כן מפני שהמצות של זמננו קשות והם חוששים שיעבור הזמן, ומטעם זה יש הנוהגים להרטיב את המצה.
- אותו כלל בכל מקום: עניין השיעורים והזמן קיים בכל אכילה ושתייה שההלכה תלויה בהן, כגון בשיעורי אכילה ושתייה של חולה ביום הכיפורים.
כוס של ברכת המזון
- לשון הרמ"א: בכוס של ברכת המזון אין לוקחים כוס כזו.
- הטעם: שצריך ליתן עיניו בו, כמבואר בגמרא שבשעת ברכת המזון נותן עיניו בכוס. כוס שהיא כמין צינור זכוכית ארוך, שאין רואים בה דבר, אינה ראויה.
- קשר לכוס הקידוש: יש צדיקים הנוטלים דווקא כוס זכוכית כדי לראות את היין האדום.
- הבדלה: אף במוצאי שבת יש עניין להסתכל, ושתי שיטות בדבר: יש המסתכלים ביין ויש המסתכלים בנרות.
(השיעור נעצר בפתח סעיף ט"ז: "מצוה לחלק לתינוקות".)
בדרך אגב · תענית בכורות ונשים
- שאלת הבכורות: אם אף הנשים היו בכלל הנס, מה דינה של בכורה בתענית בכורות.
- לפי השולחן ערוך: אף בכורה צריכה לצום, וכן אם אין בכור זכר, חייב גדול הבית.
- למעשה: אין הנשים נוהגות לצום.
בדרך אגב · סיפורים מליל הסדר
- ומודדים את הגדול: מסופר על רבי שביקש מילד קטן להסביר את סימני הסדר. כשהגיע ל"יחץ" הסביר הילד שחוצים את המצה לשניים ואת החלק הגדול מצפינים לאפיקומן. אמר לו הרבי: הסברת, עתה עשה. חצה הילד את המצה והתחיל למדוד איזה חצי גדול יותר. אמר לו אביו: אם צריך למדוד אם הוא גדול, אין הוא גדול. וסיפר הילד לאחר זמן שמאותו ליל הסדר למד להעריך אנשים.
- "אחד" בכוונת קריאת שמע: מסופר על רבי מקוזניץ שיצא בליל הסדר לראות כיצד מתנהלים הסדרים, ושמע יהודי אחד קורא בהגדה "אחד חכם, אחד רשע, אחד תם", ובכל "אחד" הוא בוכה ומאריך, מפני שאינו יודע אלא קריאת שמע ואינו מבין את הכתוב. אמר הרבי, הואיל ואמר את ה"אחד" בכוונה כמו בקריאת שמע, הוא המליץ על כל ישראל לטובה בליל הסדר.
- הנקודה שבסיפורים: אף מי שאינו יודע ואינו מבין, אם הוא מתכוון בתמימות לדבר טוב, יש בכך עניין.