שולחן ערוך סימן תע"ב סעיף י'
"מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ארבע כוסות"
(שולחן ערוך)
הגדרת "מזיקו" ומידת ההשתדלות
"מפני שמזיקו, רוצה לומר שמצטער בשתייתו וכואב ראשו מזה"
(משנה ברורה סקל"ד)
- גדר ההיזק: הכוונה למי שהשתייה מצערת אותו וכואב ראשו ממנה. אין בכלל זה מי שייפול למשכב מחמת השתייה, שבזה אין מחייבים אותו לדחוק את עצמו.
- הראיה מן הירושלמי: הפוסקים מביאים את דברי הירושלמי על רבי יוחנן, שהתאמץ ושתה ארבע כוסות והיה כואב ראשו זמן ממושך. אין זו הוראה לנהוג כמותו, אלא הבאה להראות את מידת ההשתדלות הנדרשת במצוה זו.
- המצב בזמננו: הקושי אינו גדול כבעבר, מפני שאפשר לצאת ידי חובה במיץ ענבים, שאין בו את הקושי שביין.
מי שהרופאים אוסרים עליו לשתות
- הבחנה בין המקרים: השולחן ערוך עוסק במי שהיין מצער אותו או שאינו אוהב אותו, כגון שכואב ראשו יום אחד או שהוא מעדיף משקה אחר. שאלה נפרדת היא אדם שהיין אינו בריא לו והרופאים אוסרים עליו לשתות.
- פסק הפוסקים: במקרה כזה ייקח חמר מדינה, כגון מיץ תפוזים טבעי או משקה אחר שיש לו חשיבות.
- גדר הדבר: אין בזה יציאה ידי חובת יין, ואינו מברך בורא פרי הגפן אלא שהכל נהיה בדברו, אך יש בכך זכר לדבר.
- אפשרויות ביניים: מי שהסוכר שבמיץ הענבים מזיק לו, יש מיץ ענבים בלא תוספת סוכר, וכן יש יין יבש. כל אדם יודע מה מתאים לו ולפי זה ישתה.
- סיפור בעניין זה: מסופר על אחד הרבנים (יש שמייחסים זאת לרב מבריסק) שבא אליו אדם ושאל אם אפשר לצאת ידי חובת ארבע כוסות בחלב. הרב הורה לתת לו כסף לקניית בשר ויין וצורכי הסדר, ואמר שמי ששואל על חלב סימן שאין לו כסף לא לבשר ולא ליין. באותם ימים בחוץ לארץ לא היו תחליפים כמיץ ענבים, ולכן השאלה עצמה גילתה את מצבו.
חיוב השתייה הוא חיוב אישי
"מה שאין כן בשבתות וימים טובים שיכול לשמוע קידוש מאחר ויוצא בזה, אבל כאן חיוב שתייה על כל אדם"
(משנה ברורה סקל"ו)
- מי חייב: אישה ואיש חייבים בארבע כוסות, וכן כל ילד מגיל בר מצוה.
- אין שומע כעונה: בשבת ויום טוב אפשר לצאת בקידוש של אחר, אבל בארבע כוסות אין הדבר מועיל, שכן זו מצוה אישית וכל אחד חייב לשתות בעצמו. יש מעט פוסקים שסברו שאף כאן ניתן להסתמך על כך, אך רוב הפוסקים אינם מקבלים זאת, וכדברי המשנה ברורה.
- שיעור השתייה: אין צריך לשתות את כל הכוס, אלא רוב רביעית.
מזיגת היין במים
- עצם ההיתר: מותר למזוג את היין במים, וכפי שנוהגים גם בקידוש.
- שיעור המזיגה בשעת הדחק: יש מן הפוסקים שהתירו בשעת הדחק מזיגה של עד כמעט חמישים אחוז מים, וזו קולה גדולה שנאמרה לשעת הדחק בלבד.
- מיץ ענבים: קולה זו נאמרה ביין, ולא במיץ ענבים.
- הערה על המצוי בשוק: רוב סוגי מיץ הענבים הם מאה אחוז ענבים, אף שיש לבדוק אם נוספו בהם דברים אחרים.
יין אדום או יין לבן
"מצוה לחזר אחר יין אדום, אם אין הלבן משובח ממנו"
(שולחן ערוך סעיף י"א)
"יין אדום, דכתיב אל תרא יין כי יתאדם, אלמא דאדמימות מעלה וחשיבות"
(משנה ברורה)
"זכר לדם שהיה פרעה שוחט בני ישראל"
(משנה ברורה)
- שני טעמים: הטעם האחד הוא החשיבות, שהאדמימות מורה על יין משובח יותר, כמו שדורשים מן הפסוק במשלי. הטעם השני הוא זכר לדם.
- סמליות המאכלים: מאכלי ליל הסדר יש בהם צד סמלי, כמרור שהוא זכר למירור שמיררו המצרים את חיי אבותינו, ולכן גם צבע היין משמעותי.
"במקומות שמצויים הגויים להעליל עלילות שקרים, נמנעים מליקח יין אדום"
(משנה ברורה)
- עלילת הדם: במקומות שהיו בהם עלילות שקר נמנעו מיין אדום, כדי שלא יאמרו שהיין מעורב בדם. עלילה זו מוכרת לגבי המצות, ומכאן שהיא נגעה גם ליין. באופן רגיל, לעומת זאת, יש לחזר אחר יין אדום.
נפקא מינה לקידוש בכל ימות השנה
- תלוי בטעם: אם הטעם הוא זכר לדם, אין לצבע משמעות אלא בפסח בלבד. אך הגמרא תולה את הדבר בחשיבות שבצבע, ולפי זה גם בקידוש יש לקחת לכתחילה יין אדום, מפני שהוא היין המשובח.
- מחלוקת ראשונים: יש מן הראשונים שדנו אם אפשר לצאת ידי חובת קידוש ביין לבן או שיש לחזר אחר אדום. להלכה, אם היין הלבן משובח יותר לוקחים את הלבן, וכלשון השולחן ערוך "אם אין הלבן משובח ממנו", והמשנה ברורה אינו מעיר על כך.
- מליצה בעניין: פוסק שחי בספרד בזמן הר"ן כתב שבמקומם היין הלבן משובח יותר ולכן לוקחים לבן, ואמר על כך בדרך מליצה: "עם לבן גרתי".
- בארבע כוסות: העניין מסובך יותר, מפני שיש מעלה מיוחדת לאדום מחמת שהוא זכר לדם. עם זאת מבואר שאם הלבן משובח יותר לוקחים אותו.
- פירוש "משובח": יין יקר יותר, יין של מעמד. לקיחתו מראה על חשיבות ועל דרך חירות בליל הסדר.
גביע של זכוכית מול גביע של כסף
- הנחת היסוד: מן ההלכה למדנו שיש לשתות בכלים משובחים ויפים, ולכאורה עדיף גביע של כסף או זהב על גביע של זכוכית.
- המנהג המובא: מובא על כמה מן האחרונים שהשתמשו בליל הסדר בגביע של זכוכית.
שלושה נימוקים שנאמרו בזה:
- לראות את הצבע: אם יש חשיבות לצבע היין, כדאי גביע שקוף שבו נראה הצבע.
- שמירת היין: היין אינו נשתה מיד אלא עומד בגביע, ויין העומד בכלי מתכת אינו נשמר כראוי, ובכלי זכוכית טוב יותר.
- צורכי עניים: הרב ראה שהגבאים אינם מספיקים לתת לעניים את הוצאות ליל הסדר המרובות, ומשכן את כלי הכסף והזהב שלו כדי שיהיה לו כסף לתמוך בהם, ולכן נשאר לו גביע של זכוכית.
- מוסר ההשכל: אין ללמוד מהנהגה של רב על טעמה, שכן יכולות להיות לה סיבות שונות, ואי אפשר לדעת מהי הסיבה האמיתית אלא אם כן נשאל במפורש. ואף אז לא תמיד ניתנת התשובה האמיתית: אומרים על החזון איש שלא תמיד גילה את טעמי הנהגותיו, מפני שלא רצה שיוודעו.
יין מבושל וקונדיטון
"יוצאים ביין מבושל ובקונדיטון"
(שולחן ערוך סעיף י"ב)
"לכתחילה טוב יותר ליקח יין שאינו מבושל, אם לא שהמבושל טוב יותר, וכן כהאי גוונא לענין קונדיטון"
(משנה ברורה סקל"ט)
"קונדיטון, פירוש שמעורב בו דבש ופלפלין"
(משנה ברורה סק"מ)
- העיקרון החוזר: ההכרעה נקבעת לפי דרגת החשיבות. יין שאינו מבושל עדיף לכתחילה מפני שהוא משובח, אבל אם היין המבושל טוב יותר לוקחים אותו.
- בישול היינות בארץ: בארץ נהגו מתחילה לבשל את היינות, מפני שהבישול פותר את בעיית יין נסך וסתם יינם. בדורות האחרונים התפתחה תעשיית היין ויש יינות בוטיק שאינם מבושלים, ולכן יש להקפיד ולדעת ממי לוקחים.
- חימום ופסטור: אף שיש שקוראים לתהליך חימום ולא בישול, החימום הוא חלק מן הבישול לעניין זה.
- מהו קונדיטון: לדעת המבינים קונדיטון הוא ספק יין. השם קיים גם היום למשקה מסוג זה, ויש הכותבים אותו באותה צורה. אם מגדירים אותו כיין, יוצאים בו ידי חובה.
עני המתפרנס מן הצדקה
"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות"
(שולחן ערוך סעיף י"ג)
"ומי שאין לו אלא ארבע כוסות אחר המזיגה, יקחם הכל ללילה הראשונה"
(משנה ברורה סקמ"א)
- קדימות הלילה הראשון: ליל יום טוב ראשון חשוב יותר מליל יום טוב שני, שהראשון מדאורייתא והשני מדרבנן, ולכן ייקח את כל הכוסות ללילה הראשון.
- נר ביתו קודם: המשנה ברורה מביא שנר ביתו עדיף מארבע כוסות משום שלום בית, כמבואר בגמרא במסכת שבת. יש אם כן דברים הקודמים בחשיבותם.
- מי שאין לו אלא שתיים או שלוש: המשנה ברורה מביא את סדר הדין גם במי שאין בידו אלא שתי כוסות או שלוש.
"ימכור מלבושו, היינו אם הגבאים לא נתנו לו... אכן באמת הם מחויבים ליתן לעני ארבע כוסות, ותמהני על איזה מקומות שאין משגיחין על זה, הלא דבר זה פשוט ומובא בכמה פוסקים"
(משנה ברורה סקמ"ב)
- חובת הגבאים: קמחא דפסחא אינו קמח בלבד, אלא שם למושג. בפועל חייבים לתת לעני את כל הוצאות ליל הסדר, ומשנה מפורשת בפסחים היא שאין פוחתין לו מארבע כוסות של יין. לכן תמה המשנה ברורה על מקומות שאינם משגיחים בכך.
- כשלא נתנו לו: אף על פי שהגבאים חייבים, אם לא נתנו לו אין לו לפטור את עצמו, ומוכר את בגדו.
- יסוד הדין: המשנה ברורה מבאר את הדינים ואינו נכנס למקור החיוב, אך למדנו את היסוד הזה בהלכות חנוכה: הגמרא אומרת על ארבע כוסות "שאף הן היו באותו הנס", והרי זה פרסומי ניסא כנר חנוכה. חשיבות פרסום הנס בעיני חז"ל היא היסוד לחיוב למכור את מלבושו בשביל ארבע כוסות, וכן בנר חנוכה.
- למי שאינו יכול ביין: המשנה ברורה כותב ארבע כוסות של יין או חמר מדינה, וכפי שנתבאר לגבי מי שאין לו כסף או שהרופאים אוסרים עליו לשתות יין.
הגדרת חמר מדינה
- קושי ההגדרה: הגדרת חמר מדינה קשה מאוד ואינה ברורה, והפוסקים מתחבטים בה.
- הגדרה אחת: יש מן הפוסקים שכתב, שהמשקה שאדם מביא כמתנה כשמזמינים אותו לסעודת שבת הוא חמר מדינה. עצם היותו מתנה ראויה מלמד על חשיבותו.
- הגדרה נוספת: יש אומרים שאין החשיבות קובעת אלא הריבוי והנפוצות, כלומר משקה שהבריות אוהבים לשתות והוא נפוץ במדינה.
- משמעות המושג: "חמר" הוא יין, ולכן חמר מדינה הוא משקה שהוא חשוב באותה מדינה במקום יין.
- הרקע בזמן הגמרא: בזמן הגמרא לא היו משקאות מרובים כבזמננו: יין, שיכר או בירה, ומים שאינם נחשבים. חלב מתקלקל מיד ואין רגילים לשמור אותו לסעודה, ומלבד זאת בסעודה בשרית יש בו בעיה. לכן שתו בסעודות יין או שיכר, ומפני זה קשה לפוסקים להגדיר מה נכנס בגדר חמר מדינה.
- הבדלה על בירה: אותה שאלה עצמה קיימת בהבדלה, ושם עושים הבדלה על בירה ושיכר.
- המצב בזמננו: היום מרבים לשתות בסעודות משקאות קלים כקולה, ולכן השאלה קשה יותר. וכן דנו אם בורשט נחשב חמר מדינה.
- סיפורים בעניין: מסופר על מי שנכנס אל הרב שמואל סלנט ושאל אם אפשר לקיים ארבע כוסות בחלב, ואלו סיפורים ידועים.
בדרך אגב · שתיית בורשט ("חמיצה") בפסח
- המנהג: בדורות שעברו נהגו להעמיד בורשט לפני פסח ולשתות אותו בימי הפסח, והוא היה משהו מיוחד בבתים.
- הטענה על מקור המנהג: יש טוענים שזו תקנה של רבנים בדורות מאוחרים, כנגד הקראים. הקראים דרשו "כל מחמצת לא תאכלו" על כל דבר חמוץ, כגון מלפפונים חמוצים וכדומה, ואסרו אותו באכילה. לפיכך קבעו לשתות דווקא בפסח את המשקה הנקרא "חמיצה", להראות שאין זה פירוש הפסוק, אלא שחמץ הוא קמח ומים בלבד. יש רבנים שאמרו כן, ואף מייחסים זאת לרבי מבעלז ולרבנים נוספים.
- טעם נוסף שהוזכר: הבורשט זול מאוד, ושימש תחליף למי שלא היו בידו אמצעים לצורכי הסדר.