שולחן ערוך סימן תע"א סעיף ב', בדברי הרמ"א:
"ויש נוהגים שלא לאכול חזרת בערב פסח כדי לאכול מרור לתיאבון"
(רמ"א)
זיהוי ה"חזרת": חסה
- אין זו החזרת של ימינו: מה שנקרא בלשון חז"ל ובלשון השולחן ערוך "חזרת" אינו מה שנקרא כיום חזרת (חריין), אלא מה שנקרא היום חסה.
- המרור המובחר: לפי הגמרא המרור המובחר הוא חסה, ודרשו בטעם הדבר: חסה, חס רחמנא עלן, שהקדוש ברוך הוא ריחם עלינו, ולוקחים מאכל ששמו מזכיר רחמים.
- איזו חסה: הפוסקים כתבו שהכוונה לחסה שטעמה נוטה מעט למרירות, וזו העדיפה.
- חמשת המינים: כשם שהמשנה מונה חמישה מיני דגן היוצאים בהם ידי מצה (חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון), כך מונה המשנה חמישה מינים שיוצאים בהם ידי חובת מרור. הראשון שבהם חסה, ואחריו חרחבינה, עולשין וכיוצא בהם.
- מדוע נהגו בחריין בחוץ לארץ: בחוץ לארץ לא הייתה חסה מצויה, ובמקום שהייתה חששו מתולעים, ולכן נטלו מין אחר מן המינים הכשרים, כגון חריין. אין זה מפני שהחריין מר (טעמו חריף ולא מר), אלא מפני שלא הייתה חסה. הפוסקים ממליצים על חסה, ומי שאין בידו חסה נוטל אחד מן המינים האחרים.
- חזרת ומרור בקערה: בקערת ליל הסדר מנויים גם "חזרת" וגם "מרור", ויש הנוהגים ליטול תפוח אדמה, ופרטי העניין והברכות יתבארו במקומם.
טעם המנהג ודעת המשנה ברורה
"מרור לתיאבון: ואין למנהג זה טעם"
(משנה ברורה, ס"ק ט"ו)
- ההבדל בין מצה למרור: במצה יש מקום להימנע מאכילתה בערב פסח כדי לאכלה בלילה לתיאבון. המרור לעומת זאת נאכל כדי לזכור את מרירות השעבוד של אבותינו במצרים, ואין כל עניין שייאכל לתיאבון. לפיכך אין טעם למנהג להימנע מחזרת בערב פסח.
מיעוט אכילת מצה ביום טוב ראשון בחוץ לארץ
"לכן נוהגים קצת למעט באכילת מצה ביום ראשון, כדי לאכלה ביום שני לתיאבון"
(רמ"א)
"מן הדין צריך להיזהר בכל יום טוב ראשון, מפני שהוא ערב יום טוב שני"
(משנה ברורה, ס"ק ט"ז)
- הנפקא מינה: הדברים אמורים בחוץ לארץ, שיש בה ליל סדר שני, וממעטים באכילת מצה ביום הראשון כדי שיהיה תיאבון למצה בליל הסדר השני. בארץ ישראל אין יום טוב שני ואין הבעיה קיימת.
החמרה נוספת: פירות מחמת החרוסת
"ויש מחמירים עוד שלא לאכול פירות כדי לאכול החרוסת לתיאבון"
(רמ"א)
- הרכב החרוסת: החרוסת עשויה מפירות ומיין. לדעת התוספות נוטלים לחרוסת מן הפירות הנזכרים בשיר השירים, שנמשלו בהם ישראל, כגון רימון ותפוח, וכן תמרים ושקדים.
- דעת המשנה ברורה: אין לחוש למנהג זה.
החמרה נוספת: פירור המצות בערב פסח
"ויש מחמירים שלא לפרר או לשבור המצות בערב פסח"
(רמ"א)
- טעם ההחמרה: מי שמתעסק במצות עלול לבוא לטעום מהן בטעות בערב פסח.
- דעת המשנה ברורה (ס"ק י"ז): אין לחוש גם לזה, כיוון שאינו רגיל באכילת מצה כל השנה. בחמץ שאדם רגיל בו כל השנה יש מקום לחשוש שיכניס לפיו בהיסח הדעת, אבל במצה אין חשש כזה.
מצה שנתפררה ונילושה ביין ושמן
"מצה שנאפה כתקנה ואחר כך נתפררה ונילושה ביין ושמן, אינה נקראת מצה עשירה ואסור לאוכלה בערב הפסח"
(שולחן ערוך)
"אינה נקראת מצה עשירה, ולא נתבטל ממנה שם מצה על ידי זה"
(משנה ברורה, ס"ק כ')
- הכלל: המצה שאסור לאכלה בערב פסח היא מצה שיוצאים בה ידי חובה בליל הסדר. הראיה: מצה עשירה מותרת בערב פסח לפי הספרדים, מפני שאין יוצאים בה ידי חובה בלילה.
- הדין הנוגע גם לספרדים: מצה שנאפתה כתקנה ואחר כך נתפררה נשאר עליה שם מצה, ולכן אסורה בערב פסח.
- ואף על פי כן אין יוצאים בה: אף שנשאר עליה שם מצה, אין לצאת בה ידי חובה בלילה, מפני שנתערבו בה דברים אחרים.
"מכל מקום לצאת בה ידי חובת מצה בלילה אין כדאי"
(משנה ברורה)
מצה מבושלת
"וכל זה בשלא בישלה, אבל אם בישלה, כמו שנוהגים במדינותינו לעשות כדורים ממצה, מצה מבושלת בכלי ראשון, מותר לאוכלה קודם שעה עשירית"
(משנה ברורה)
- הטעם: מצה שנתבשלה שוב אינה נקראת מצה, ולכן מותרת.
- קמח מצה: יש בזה דעות שונות, ויש המתירים.
סעיף ג': מי שהתחיל לאכול קודם שעה עשירית
"אם התחיל לאכול קודם שעה עשירית ומשכה סעודתו עד הלילה..."
(שולחן ערוך)
- במה מדובר (משנה ברורה, ס"ק כ"א): שהתחיל לאכול מצה עשירה לפי מנהג הספרדים. אף שהתחיל בהיתר, צריך להפסיק, ואינו רשאי לאכול אלא עד בין השמשות, ואחר כך צריך להמתין עד שיוודא שהוא לילה.
- לפי מנהג האשכנזים (משנה ברורה, ס"ק כ"ה): כתבו האחרונים שלפי מנהג הרמ"א, שאין אוכלים מצה עשירה כלל אפילו בערב פסח, לא שייך כל עיקר דין המחבר, שהרי לא אכל פת מתחילה. אין אפשרות לומר "התחיל בהיתר וימשיך", שכן משעה עשירית אין אוכלים כלל דבר העשוי מדגן.
- פירות לאשכנזים: פירות מותרים גם לפני שעה עשירית וגם אחריה.
הכנות ערב יום טוב
"מצווה לרחוץ ולגלח בערב יום טוב, וללבוש בגדים נאים כמו בשבת"
(שולחן ערוך)
- כבוד החג: פסח הוא יום טוב, ומבחינות מסוימות אף למעלה מכך, ולכן פשוט שיש להסתפר, להתגלח וללבוש בגדים נאים כדי לקבל את החג כראוי.
- טבילה לכבוד הרגל (משנה ברורה): "אחר חצות ילך לרחוץ ויטבול לכבוד הרגל". ביסוד הדבר עומד הדין שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. לדעת חלק מהפוסקים דין זה נהג בזמן שבית המקדש היה קיים, מפני שהיו עולים לרגל ונכנסים למקדש, ויש פוסקים שסוברים שהמצווה קיימת גם בזמן הזה. לפיכך יש שאינם טובלים בערב שבת אך טובלים בערב הרגל.
- לימוד סדר קרבן פסח: "ואחר תפילת המנחה נכון שיתעסק בדיני קרבן פסח", ויעלה לו כאילו הקריב את הקרבן בפועל. בהגדות של פסח נדפסו בתחילתן פסוקים ודברים לאמרם, וכן מאמרו של רבי שמשון מאוסטרופולי. אחר תפילת מנחה, כשצריך להכין את הקערה, אם נשאר פנאי יאמר את הדברים הללו.
- עוד נזכר שם: דין הנוגע לאבל בערב פסח.
כל ההנהגות הללו באות לתכלית אחת: שיבוא לאכול בלילה לתיאבון, ולכן אין נותנים לו קודם לכן אכילה של ממש.
שולחן ערוך סימן תע"ב: דיני הסיבה וארבע כוסות, ובו ט"ז סעיפים
"יסדר שולחנו מבעוד יום כדי לאכול מיד כשתחשך, ואף אם הוא בבית המדרש יקום, מפני שמצווה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו, אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך"
(שולחן ערוך, סעיף א')
1. "לאכול מיד כשתחשך" - לאו דווקא אכילה
"כדי לאכול מיד כשתחשך: לאו דווקא, אלא הכוונה שיהיה אפשר לו להתחיל הסדר תכף כשתחשך ולא ישתהה"
(משנה ברורה, ס"ק א')
- ההבדל משבת: בשבת מקדשים ומיד מתחילים בסעודה, ואילו בליל הסדר מקדשים ואחר כך מתחילים בהגדה, שהיא סיפור ארוך.
- המסקנה המעשית: יש להכין את כל הדברים מראש, ומיד כשיהיה הכל מוכן להתחיל את הסדר בלא להשתהות, ובפרט כשהשעה מאוחרת מחמת שעון הקיץ.
2. הזירוז מפני התינוקות
- גם העוסק בלימודו (משנה ברורה): אף מי שעוסק בלימודו בבית המדרש יקום. והוא הדין לעניין תפילה: צריך לזרז עצמו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, ולילך תכף לביתו.
- "שמצווה למהר ולאכול" (משנה ברורה, ס"ק ג'): אין הכוונה לאכילה, אלא לזרז ולעשות את הסדר כדי שלא יישנו התינוקות.
- העיקר שבלילה: מרכיב מרכזי בליל הסדר הוא הילדים. כשיראו התינוקות שינוי, ממילא ישאלו מה נשתנה, ויענה להם ויקיים בזה "והגדת לבנך ביום ההוא". מצוות הלילה היא מצוות עשה, וכדי לקיימה כראוי צריך שהתינוקות יהיו ערים.
- עצות מעשיות: מי שיכול, משכיב את הילדים לישון בצהריים כדי שיחזיקו מעמד בלילה. וכן האפיקומן משמש כפיתוי להחזיק את הילדים ערים.
3. מדוע אין מקדשים מבעוד יום
"אבל לא יאמר קידוש: רוצה לומר, דלא תימא כיוון שמצווה למהר יתחיל הקידוש וההגדה מבעוד יום, כמו שמצינו בשבת ויום טוב שיכול להוסיף מחול על הקודש ולקדש ולאכול מבעוד יום, וכדלעיל בסימן רס"ז בקבלת שבת ויום טוב, משמע דלגבי פסח אינו כן, לפי שאכילת מצה הוקשה לפסח, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו"
(משנה ברורה, ס"ק ד')
- ההיקש לקרבן פסח: אכילת מצה הוקשה לקרבן פסח, וקרבן פסח אינו נאכל אלא בלילה, שנאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה". על כן אי אפשר לאכול את הקרבן קודם צאת הכוכבים, וממילא גם המצה והמרור הם חלק בלתי נפרד מאותה אכילה, ואין לאכלם קודם הלילה.
- מדוע גם הקידוש נגרר אחר כך: לכאורה אפשר לקדש מבעוד יום ולומר את ההגדה בנחת, ולאכול את המצה לאחר צאת הכוכבים. אלא שאחד מיסודות ההגדה הוא "בעבור זה": לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ההגדה תלויה במצה ובמרור, ואם המצה שייכת ללילה בלבד, אין להתחיל את ההגדה קודם לכן.
- טעם נוסף: כוס של קידוש היא אחת מארבע הכוסות, וכולן נגררות אחר ההגדה והמצה והמרור, ונחשבות חטיבה אחת.
- עד מתי ממתינים (משנה ברורה, ס"ק ה'): "עד שתחשך" היינו עד צאת הכוכבים, ולא בין השמשות.
- המסקנה: אף שיכול להתפלל מוקדם, לבוא הביתה, לסדר את הכוסות, את ההגדה ואת השולחן, אין ביכולתו לקדש עד צאת הכוכבים ממש.
ארבע הכוסות ותפקידן
- כוס ראשונה: כוס של קידוש.
- כוס שנייה: כוס ההגדה, שעליה אומרים את ההגדה.
- כוס שלישית: כוס של ברכת המזון.
- כוס רביעית: כוס של הלל.
סעיף ב': סידור השולחן בכלים נאים
"יסדר שולחנו בכלים נאים כפי כוחו, ויכין מקום מושבו שישב בסעודה דרך חירות"
(שולחן ערוך)
"ואף על גב דבכל השנה טוב למעט בזה משום זכר לחורבן, בליל פסח מצווה להרבות, שזהו בכלל דרך חירות"
(משנה ברורה, ס"ק ו')
- זכר לחורבן כל השנה: מן הדין משאירים בשולחן דבר מה שאינו מסודר או אינו נאה, זכר לחורבן. אף שאין רבים מדקדקים בזה כיום, בליל פסח הדין הפוך: יש להרבות ולסדר יפה ככל האפשר.
- הטעם: בליל פסח צריך אדם להרגיש בן חורין, ותחושת החירות באה לידי ביטוי בשולחן ערוך ברווח ובעשירות, ולכן מעמידים את כל הכלים הנאים שברשותו.
מנהג המהרי"ל בכלי המשכון
- מיהו המהרי"ל: רבי יעקב לוי מולין, מגדולי אשכנז שבגרמניה, בסוף המאה הארבע עשרה.
- המנהג: כשהיו בידו משכונות של נוכרים, כלים נאים כגון גביעים וצלחות, לא היה משתמש בהם כל השנה כלל, ובליל הסדר היה מנהגו להעמידם על שולחן מיוחד.
- רקע הדברים: היהודים באותם ימים היו מנועים ממלאכות רבות, ורבים מהם התפרנסו מהלוואה בריבית. בהעדר בנק ושטרות היה המלווה נוטל מן הנוכרי חפץ יקר כמשכון, גביע זהב, צלחת כסף וכיוצא בהם.
- טעם ראשון: לשמוח בכך שהגויים משועבדים לנו, וזוהי דרך בני חורין.
- טעם נוסף: זכר לביזת מצרים, שנאמר "וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות".
- ולא השתמש בהם למאכל: הכלים לא היו כשרים, וטבילה בלבד אינה מועילה בלא הגעלה, ולכן הועמדו לנוי בלבד ולא נעשה בהם שימוש.
- מנהג דומה: מסופר על רב גדול אחד שהיה מעמיד על שולחנו בליל הסדר לא כלים, אלא את הספרים שחיבר, ואמר שאלו הם התכשיטים שלו ובהם נחת רוחו.
בדרך אגב · הרב יוסף זלמן מלצר, החפץ חיים ו"אשת חיל"
- השידוך: מסופר על הרב יוסף זלמן מלצר, שהיה בחור רציני בישיבה, ונבחר לשידוך עם בתו של עשיר גדול שחיפש את הבחור הלמדן ביותר. באמצע הדברים חלה הבחור מחלה קשה, וכשיצא ממנה בקושי היה מהלך על רגליו, והאב ביקש לבטל את השידוך.
- עמידת הכלה: הבחורה התעקשה שרצונה להינשא דווקא לתלמיד חכם, אף שהוריה התנגדו בכל תוקף. לבסוף הציעה שילכו לחפץ חיים וכפי שיאמר כן יעשו.
- תשובת החפץ חיים: לאחר ששמע את כל הדברים אמר לה: "תשמעי, את צריכה לדעת. יש אנשים בריאים, ויש אנשים שהם מאריכי ימים". וכך היה: אף שהיה חולני, האריך ימים.
- הכרת הטוב בספריו: הוא מודה לה בספריו, שכן היא מכרה את תכשיטיה כדי לממן את הדפסתם.
- "אשת חיל": אגב כך נזכר הדיון מהו "חיל" שב"אשת חיל". יש הרבה פירושים, ואחד מהם שהכוונה גם לממון, שהרי בפרק זה נאמר "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך", וכן "סדין עשתה ותמכור", ומכאן שהאישה עוסקת גם במסחר ומרוויחה, ומן הרווח הזה יכולה היא לממן הדפסת ספרים.