שולחן ערוך סימן תנ"ה סעיף ה'
"נוהגים שלא ליתן מלח במצה, ונכון הדבר"
(שולחן ערוך)
איסור נתינת מלח בעיסת המצה
טעם האיסור - חשש חימוץ
"לפי שיש אומרים שהמלח מחמם את העיסה ועל ידי כן העיסה נוחה לחמיץ"
(משנה ברורה, ס"ק מ)
- נושא הדברים: ההלכה נאמרה ביחס למצה הנאכלת בליל הסדר, היינו מצת מצווה, שעליה מברכים "על אכילת מצה".
- מלח הרי הוא כרותח: הכלל הידוע שמלח מבשל ומרתיח מלמד שיש בו אפקט של חימום, ולכן חששו שתערובת של קמח, מים ומלח תחמיץ מהר יותר.
- מחלוקת בראשונים: הייתה מחלוקת גדולה בעניין זה, בדומה למחלוקת בעניין קטניות, והיו שסברו שאין בכך ממש. למעשה נפסק שאין נותנים מלח בעיסה.
- היקף האיסור לפי טעם זה: אם החשש הוא חימוץ, אין הבדל בין ליל הסדר לשאר ימי הפסח, ואסור לאפות מצות עם מלח בכל הפסח.
רקע - החשש מכל גורם מחמם
- שיעור שמונה עשרה דקות: בתוך שמונה עשרה דקות ניתן לאפות את העיסה, ולאחר מכן היא מחמיצה. אולם שיעור זה נאמר בתנאים רגילים של החדר, וכל חריגה מן הנורמה מעוררת חשש.
- מים שלנו: הביטוי "מים שלנו" אינו מלשון בעלות אלא מלשון לינה, מים שעבר עליהם לילה. הטעם: מים שנשאבו ממעיין חמים יותר מטמפרטורת החדר, ולישה בהם עלולה לזרז חימוץ. בשיעור הזמן שצריכים לשהות בבית נחלקו הדעות.
- איסור לישה במקום השמש: אף בהלכות אפיית המצות נאמר שאין לשין במקום השמש, ומכאן דוגמה נוספת לכך שאפילו מעט חום עלול ליצור בעיה.
טעם נוסף - לחם עוני ומצה עשירה
- הטעם: יש מי שאומר שהאיסור אינו מטעם חימוץ, אלא מפני שהמלח עושה את המצה למצה עשירה. טעם זה אינו הטעם שהביא המשנה ברורה.
- הגדרת לחם עוני: התורה קראה למצה "לחם עוני", ומצוות אכילת מצה בלילה הראשון היא במצה זו. הגדרתה: קמח ומים בלבד. כל תוספת, אף סוכר שאינו מחמיץ, מעשירה את התערובת ומוציאה אותה מגדר לחם עוני.
- שיטת חלק מהקראים: יש מן הקראים שאמרו שאף מצה מחיטים נחשבת מצה עשירה, ולדעתם יש לאפות משעורים, שאינם מאכל רגיל של אדם, שכן לחם עוני הוא מה שאוכל מי שאין לו. השאלה היא עד כמה יש "לענות" את המצה, וחז"ל אמרו שדי בקמח ומים, וכמותם הלכה.
- מקור הדין: עניין המלח אינו מופיע בגמרא, ולשון השולחן ערוך "נוהגים" מלמדת שמדובר במנהג שנכנס ונתקבל.
דעת הרמ"א ודין בדיעבד
"ואפילו בדיעבד יש לאסור"
(רמ"א)
- לכתחילה ובדיעבד: מלשון השולחן ערוך עולה שהאיסור הוא לכתחילה, ואם נתן מלח אין הדבר חמור, שכן אין ברור שהעיסה אכן החמיצה.
- חומרת הרמ"א: הרמ"א מחמיר ואוסר אף בדיעבד, ויש מחלוקת אם אוסרים בדיעבד למעשה.
- הדמיון לקטניות: אף כאן, כמו בקטניות, הייתה מחלוקת גדולה בתקופה הקדומה, ולמעשה נתקבל שאין נותנים מלח במצה.
מלח לאחר האפייה
- גדר האיסור: האיסור נאמר בשעת לישת העיסה בלבד. הנותן מלח על המצה לאחר האפייה, כגון לצורך טבילת המוציא במלח, אין בכך בעיה.
- מצה אפויה אינה מחמיצה: מרגע שהמצה נאפתה בתנור, אין היא מחמיצה עוד לעולם, ואפשר לתת בה כל דבר.
- קמח מצה: מותר להשתמש בקמח מצה ולעשות ממנו תערובות, שכן מקורו במצה אפויה שאינה מחמיצה עוד.
- שרויה: החשש בשרויה אינו במצה עצמה אלא שמא נשאר בה קמח שלא נאפה, ובנתינתו במים יחמיץ.
- הנוהגים איסור בשרויה: לשיטתם יש בעיה גם בקמח מצה, ולכן אין אצלם קניידלך, והם משתמשים בקמח תפוחי אדמה.
מצת מצווה - מי אופה אותה
"אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי אינו יהודי ולא על ידי חרש שוטה וקטן"
(שולחן ערוך סימן ת"ס סעיף א')
- מהי מצת מצווה: אין הכוונה לכל מצה הנאפית בערב פסח, אלא למצה שבה יוצאים ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר, ועליה מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה".
- דיוק בלשון: השולחן ערוך שולל אפייה על ידי מי שאינו יהודי, ומכלל לאו נשמע שהאפייה צריכה להיעשות על ידי יהודי.
הרחבת הדין לשלבי העשייה (משנה ברורה, ס"ק א)
"והוא הדין לענין עריכת המצה... ולענין ניקור שמנקרים המצות טוב ליזהר לכתחילה שלא לעשות על ידי גוי, גם כן לענין מצה של מצוה"
(משנה ברורה)
- עריכה וניקור: הדין אינו מצומצם ללישה ולאפייה, אלא נוגע גם לעריכת המצה ולניקורה, היינו עשיית החורים.
שאר המצות מול מצת מצווה (משנה ברורה, ס"ק ב)
"מצת מצוה, מה שאין כן משאר מצות אין צריכים שימור לשם מצוה, רק שיזהר שלא יבוא לידי חמץ ח"ו, ולכן מותר לעשות על ידיהם אם משגיח עליהם. אך ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות"
(משנה ברורה)
- שתי רמות: במצה רגילה הנאכלת בפסח אין צורך בפעולה חיובית של שימור לשם מצווה, אלא רק בהקפדה שלילית שלא תבוא לידי חמץ. לפיכך מותר לעשותה אף על ידי גויים כשיהודי משגיח עליהם.
- מנהג ישראל: הביטוי "ישראל קדושים הם" חוזר כמעט בכל הלכה בהלכות פסח, ומשמעותו שמן הדין הדבר מותר, אלא שנהגו להחמיר, וכאן נהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות.
מקור החיוב לעשות לשמה - ושמרתם את המצות (משנה ברורה, ס"ק ג)
"וכתיב ושמרתם את המצות, משמע מזה זו שמירה שאתה משמרה שלא תחמיץ תתכוון לשם מצה של מצוה, ונכרי חרש שוטה וקטן לאו בני שימור נינהו"
(משנה ברורה)
- הדרשה: התורה כבר אסרה אכילת חמץ, ואם כן קשה מה מוסיף הפסוק "ושמרתם את המצות", שהרי מובן מאליו שיש להיזהר מחימוץ. מכאן למדו חז"ל שאין זו שמירה סתם, אלא שמירה בכוונה לשם מצה של מצווה.
- הפוסלים: נכרי, חרש, שוטה וקטן אינם בני שימור, ולכן אין המצה נעשית על ידם.
שתי הדעות בעומד על גבם
"והסכימו הרבה פוסקים דאפילו ישראל עומד על גבם ומזהירם שיכוונו לשם מצות מצה, גם כן לא מהני ואינו יוצא ידי חובתו אפילו בדיעבד"
(משנה ברורה)
"ויש כמה פוסקים שמקילים בעומד על גבם ומזהירם שיכוונו בעשייתו לשם מצה, דאז אמרינן אדעתא דישראל קא עביד"
(משנה ברורה)
- הדעה המחמירה: אף כשישראל עומד על גבם ומזהירם לכוון לשם מצת מצווה, אין הדבר מועיל, ואינו יוצא ידי חובתו אפילו בדיעבד.
- הדעה המקילה: כשישראל עומד על גבם ומזהירם לכוון, אומרים "אדעתא דישראל קא עביד", שהעושה פועל על דעת הישראל שהורה לו. אף החרש מבין את ההוראה ויודע לעשות את מלאכתו.
"וכתבו הב"ח והמגן אברהם דיש לסמוך על זה כשאי אפשר בענין אחר, וטוב שישראל בעצמו יסיים גם כן קצת"
(משנה ברורה)
- אין כאן שליחות: העושה את המצה אינו שליחו של האוכל. כל יהודי יכול לאפות מצה, ובלבד שנזהר שלא תחמיץ ושמכוון לשם מצת מצווה.
השלכה למעשה - מצת יד ומצות מכונה
- טענת הפוסלים במכונה: המכונה אינה בת כוונה, ואילו המקילים אומרים שהלוחץ על הכפתור מכוון בשעת מעשה, וזהו שורש המחלוקת.
- הצד המקביל: הדיון במכונה מקביל לדיון בנכרי ובחרש שעושים על פי הוראת ישראל, ולפי הדעה המחמירה נדרשת מחשבה מתמשכת של העושה בשעת העשייה.
- הטעם ללקיחת מצת יד בליל הסדר: מלבד הטעם של זכר לאבותינו, שאינו נימוק מרכזי שכן אבותינו לא אכלו בדיוק מצה כזו, הנימוק המרכזי הוא עניין הכוונה: באפיית יד הכוונה שלמה יותר מאשר בלחיצה על מכונה.
השתדלות בעל הבית בעשיית המצה
"הרא"ש היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתה ומזהיר העוסקים בהם ומסייע בעריכתן... וכן ראוי לכל אדם לעשות, לטפל הוא בעצמו במצוה"
(שולחן ערוך סימן ת"ס סעיף ב')
- סיוע בפועל: ראוי שבעל הבית לא רק יעמוד ויזהיר, אלא גם יסייע קצת בעצמו בעריכת המצות, וזהו שכתבו הב"ח והמגן אברהם שטוב שישראל בעצמו יסיים גם כן קצת.
- מצווה בו יותר מבשלוחו: אף שאין כאן שליחות כלל, שכן מדובר באדם העושה מלאכתו, מכל מקום נוהג כאן הכלל שמצווה בו יותר מבשלוחו.
- במציאות של ימינו: כשהאפייה נעשית באופן תעשייתי קשה לדרוש זאת מכל אדם, ויש מקומות שבהם מתארגנים לעשות זאת בקבוצות.
בדרך אגב · סריקין המצויירין ושבירת מאפה מצויר בשבת
"אין עושין סריקין המצויירין... דהיינו לצייר בפת כמין חיה ועוף"
(שולחן ערוך סימן ת"ס סעיף ד')
- מהם סריקין: הביטוי מופיע בזמן הגמרא, ומדובר במיני מאפה שהיו עושים עליהם ציורים וצורות שונות, לשמח את הילדים ואת ההורים.
- שאלה נלווית בשבת: יש דיון אם מותר לשבור בשבת מאפה שיש עליו ציור או כתב, משום מחיקה. הבעיה אינה מיוחדת למצות אלא נוגעת לכל עוגה מצוירת, וביום טוב יש שמקילים יותר.
- הכרעת רוב הפוסקים: אם הציור הוא חלק בלתי נפרד מן העוגה אין בעיה, ואם הוא דבר נוסף המונח עליה, כגון חרוזי סוכר, יש בכך בעיה גדולה יותר. יש הסוברים שגם חרוזים נחשבים כדבר מאכל שהוא חלק מן העוגה, והשיטות בזה שונות.
בדרך אגב · קמח תפוחי אדמה ודיני קטניות
- קמח תפוחי אדמה: הנוהגים איסור בשרויה משתמשים בקמח תפוחי אדמה, שכן אין להם ברירה אחרת.
- דעת האדמו"ר מצאנז הראשון: אסר תפוחי אדמה מפני שסבר שהם בכלל קטניות. מכאן שהדבר לא היה פשוט מלכתחילה.
- קבלת המנהג: בתחילה היו ערעורים על קמח תפוחי אדמה, כדרך כל דבר חדש שאין הכל מקבלים אותו מיד, ולבסוף נתקבל. הוזכר שגם בדורות האחרונים היו ערעורים על השימוש בו, ופרטי הדברים לא נתבררו.
בדרך אגב · לשון נקייה - "דבר אחר" ואמירת "לחם" בפסח
- דברי רבי אליהו הבחור: מדקדק גדול שחי לפני כארבע מאות שנה, שכתב ספרים רבים. הוא כותב שקוראים לחזיר "דבר אחר", "כשם שאין אומרים לחם בפסח", ולשונו אינה ברורה כל צורכה.
- ביאור הפרי מגדים: כמאה וחמישים שנה אחריו ביאר הפרי מגדים את כוונתו ושיבח את דבריו. הכוונה היא חינוכית: אם יקראו למצה "לחם", הילד הרגיל בלחם כל השנה יבקש לחם, יוגש לו מצה, ויטען שאין זה מה שביקש, ותצא מחלוקת בבית. לפיכך מרגילים שאין לחם בפסח אלא מצה בלבד.
- ומדוע "דבר אחר" בחזיר: יש מדרש שהחזיר נקרא בשמו על שם שהקדוש ברוך הוא עתיד להחזירו. יש שהבינו מכאן שעתיד הוא להיות מותר, ואין לומר כן, שכן התורה אינה משתנית לעולם, ויש הסברים אחרים למדרש. כדי שלא יטעו ויאמרו שכבר עתה אפשר לאכלו, נקבע לקרוא לו "דבר אחר".
- ההסבר הרגיל ל"דבר אחר": לשון של ריחוק וגנאי, כדרך שנאמר אצל יפתח "כי בן אשה אחרת אתה", שאחיו לא רצו לומר את הלשון המפורשת. וכן בחזיר, שנעץ ציפורניו בחומה, ובעניין העלאתו לפני החורבן במקום קורבן.
- הערה בת ימינו: יש המזכירים בהקשר זה את השימוש הרפואי באיברים ובמסתמים מן החזיר להשתלה בגוף האדם.
בדרך אגב · מדוע קראה התורה "לחם עוני", ומדוע מברכים "המוציא לחם מן הארץ"
- הקושי: אם אין קוראים "לחם" בפסח, מדוע התורה עצמה קוראת למצה "לחם עוני".
- הכלל של לשון נקייה: בפרשת נח נאמר "מן הבהמה אשר איננה טהורה" ולא "טמאה", והוסיף הכתוב אותיות כדי ללמד לשון נקייה. ואילו בפרשת שמיני חוזרת התורה ואומרת "טמא" פעם אחר פעם.
- ההסבר: בפעם הראשונה, כשאין נפקא מינה להלכה, מלמדת התורה לשון נקייה. אבל כשבאים לקבוע חוקים ומשפטים צריך לדייק בהגדרה, ולכן נאמר "טמא".
- ומכאן ל"לחם עוני": גם כאן התורה מוכרחה לדייק ולומר ממה עושים את המצה, ולכן קראה לה "לחם עוני", שהוא קמח ומים בלבד. הדיוק ההלכתי גובר על ההרחקה מן המילה "לחם".
- נוסח הברכה: הילד שומע שמברכים על המצה "המוציא לחם מן הארץ", ולכאורה גם כאן נקראה המצה לחם.
- אין משנים ממטבע שטבעו חכמים: בברכת המזון בשבת אומרים "רוענו זוננו פרנסנו וכלכלנו והרווח לנו", אף שאין מבקשים בקשות בשבת. תירוץ אחד: הבקשה בלשון רבים, ואינה בקשה על עצמו אלא על כלל ישראל. תירוץ נוסף: אין משנים ממטבע שטבעו חכמים, שאם ישנו נוסח בין חול לשבת יבואו לידי בלבול, וכפי שכבר עתה מתבלבלים אנשים בהוספות.
- ההבחנה למעשה: מאותו טעם לא שינו את נוסח הברכה בפסח, ואומרים "המוציא לחם מן הארץ" גם על המצה. אין בכך חשש בלבול לילד, שכן הוא מבין שנוסח הברכה קבוע. הזהירות היא רק בשימוש היומיומי במילה "לחם", מקום שבו הילד עלול לבקש לחם ממש.