שולחן ערוך סימן תנ"ג, סעיף ד'
"החיטים שעושים בהם מצת מצוה, טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק"
(שולחן ערוך)
מצת מצווה - הגדרת המושג
- המצה שבליל הסדר: "מצת מצווה" היא המצה שאוכלים בליל הסדר בפעם הראשונה, זו שמברכים עליה "על אכילת מצה", ושיעורה שני זיתים. בה מקיימים את מצוות אכילת מצה.
- שאר המצות שבסעודה: המצות הנאכלות בהמשך הסעודה, עם המרק ועם הבשר, אינן מצווה, ואין חובה לאוכלן.
- האפיקומן: יש אומרים שגם האפיקומן בכלל "מצת מצווה", מפני שיש דעות שונות באיזו מצה מתקיימת המצווה.
- לא כל המצה: גם במצה שבה מקיימים את המצווה, ההגדרה חלה על השיעור הנאכל בפועל ולא על כל הכיכר.
המצות הנאפות בערב פסח - דיוק בשם
- הכינוי הרווח: נהוג לקרוא "מצות מצווה" למצות הנאפות בערב פסח אחר חצות, ואף אומרים הלל ומזמורים בשעת האפייה. יש בכך הידור מיוחד, אך מצד עצמן שמן הוא "מצה שנאפית בערב פסח", והכינוי "מצת מצווה" ניתן להן על שם התכלית, שלוקחים מהן למצת מצווה בליל הסדר.
- הזמן והחשש שבאפייה זו: האפייה נעשית אחר חצות היום, שהוא כבר זמן איסור חמץ, ולכן יש הנמנעים מכך משום שהדבר מסובך. בימינו חוששים שמא לא תיאפה כראוי, ולכן יש ששורפים אותה בסיום.
- כינוי על שם דבר טפל (משל א): מיכל האשפה נקרא "פח" על שם המתכת שממנה נעשו המיכלים הראשונים, אף שאין הפח כלי קיבול, ובלשון המקרא "פח" הוא מכשול. גם כיום, כשהמיכל עשוי פלסטיק, נשאר השם.
- כינוי על שם דבר טפל (משל ב): בלשון המקרא "חלה" היא צורת אפייה, כמו שנאמר בקורבנות "חלות מצות ורקיקי מצות", וכן "עוגה" מורה על צורה עגולה. ואף על פי כן קוראים ללחם השבת "חלה".
- אחד ההסברים לשם "חלה": בימות החול אין אדם אופה בביתו שיעור המחייב הפרשת חלה (מאתיים ושלושים ביצים, שהוא כקילו ורבע לפי המחמירים המפרישים בברכה), אבל לכבוד שבת אפו כמות גדולה, מפני האורחים ולחם משנה, ומכמות זו הפרישו חלה. לכן נקרא לחם השבת על שם ההפרשה שנעשתה בו.
חובת השמירה היתרה (משנה ברורה ס"ק כ"א)
"רוצה לומר, המצות שאוכלין בשתי הלילות הראשונות, ולא כל הלילה, אלא אותן מצות שמקיימין בהן המצוה של 'בערב תאכלו מצות'. הן צריכות שמירה יתירה, ולא די לנו במה שאין בהן ריעותא של חשש חימוץ, דכתיב 'ושמרתם את המצות', היינו שצריך לשמור לשם מצה"
(משנה ברורה ס"ק כ"א)
- עיקר החידוש: אין די בהקפדה שהעיסה לא תחמיץ, אלא נדרשת שמירה נוספת ומכוונת לשם מצוות מצה, שנאמר "ושמרתם את המצות", וקיבלו חז"ל שהכתוב מדבר במצות שבהן מקיימים את המצווה.
- שתי הלילות: הדין נוהג גם בליל הסדר השני שבחוץ לארץ, שעורכים בו סדר ומברכים בו את כל הברכות כבלילה הראשון.
מאיזו שעה חלה השמירה
1. משעת קצירה
"רוצה לומר שישמור משעת קצירה ואילך שלא יפלו עליהם מים, לשם מצות מצה. אבל קודם קצירה, שעדיין היו מחוברים, אין לחוש אפילו אם ירדו עליהם גשמים. ויש מחמירין אפילו במחובר, אם נתייבשו לגמרי ואינם צריכים עוד לקרקע, שמקבלים חימוץ אם ירדו עליהם גשמים, ועל כן המנהג לקצור הדגן של שמורה בעודם לחים קצת"
(משנה ברורה)
- מהי שמירה זו: אין הכוונה לשמירה מפני גניבה, אלא להקפדה שלא יפלו מים על הגרעינים.
- כל זמן שהתבואה מחוברת: אין חשש אף שיורדים עליה גשמים, שהמחובר לקרקע כקרקע.
- משעה שנתלשה: משנקצרה התבואה, יש לחשוש שאם יפלו עליה מים יחדרו לגרעין, ויתעוררו בעיות בשעת הטחינה.
- שיטת המחמירים: אף במחובר, אם התייבשה התבואה לגמרי ואינה נזקקת עוד לקרקע, היא מקבלת חימוץ. לכן המנהג לקצור את הדגן של השמורה בעודו לח מעט.
2. משעת טחינה
"לפי שאז מקרבין אותם אל המים"
(משנה ברורה)
- טעם החשש: הטחינה נעשתה בריחיים של מים, ולכן הגרעינים מתקרבים למים ויש בהם חשש.
- כשאין טוחנים במים: גם היום, שאין טוחנים בריחיים של מים, נשאר העניין של שמירה משעת הטחינה.
3. המצוי כיום
- מצה שמורה משעת קצירה: רוב היצרנים מייצרים מצה שמורה משעת קצירה, וכך גם מצוין על האריזות.
- מצה שמורה משעת טחינה: אין מצוי סימון כזה. במצות הרגילות ממילא נשמרים מן המים משעת הטחינה, אך אם יש בהן שמירה מיוחדת לשם כך לא הוברר.
שעת הדחק - קמח מן השוק
"מותר ליקח קמח מן השוק, דסמכינן אהני פוסקים דסבירא להו דעיקר השמירה הוא מלישה ואילך, וקודם לישה לא בעינן שמור להדיא, אלא אפילו בסתמא נמי לא מחזקינן איסורא... שאני הכא שהוא שעת הדחק"
(משנה ברורה ס"ק כ"ד)
- יסוד ההיתר: יש פוסקים הסוברים שעיקר השמירה מתחילה מן הלישה ואילך, וקודם לישה אין צורך בשמירה מפורשת, ואף בסתם אין מחזיקים איסור.
- הסברה שביסוד הדבר: עד הלישה החשש קטן יותר. בקצירה מדובר בגרגירים, ואף אם יפלו עליהם מים אין זו בעיה גמורה, וכל הדינים הללו הם בגדר חומרות. בטחינה החשש גדול יותר, אך אף זה נאמר בעיקר בריחיים של מים, ולא במקום שטחנו ברגליים או בבהמות.
- גדר ההיתר: היתר זה נאמר בשעת הדחק בלבד, ובה אפשר לקנות קמח סתם מן השוק ולאפות ממנו אף מצת מצווה.
- קניית חיטים: חיטים מותר לקנות מן השוק אפילו שלא בשעת הדחק, שהרי עדיין אפשר לקיים בהן את השמירה בשלב הבא.
- המנהג בימינו: נוהגים להחמיר בעניין זה, אף שאין הכול מחמירים. יש הסומכים על בתי החרושת, ומי שאינו סומך נוטל מצה שמורה.
לתיתה והרטבת החיטים
"ואפילו במקום שלותתין החיטים, מסתמא אין שורין אותן עד שתחמיץ, אלא מציפין עליהם מים ומדיחין אותם וטוחנין מיד. ואף על גב דפסק המחבר דאין ללתות..."
(משנה ברורה)
- מהי לתיתה: הרטבת החיטים עצמן, ולא הקמח, קודם הטחינה. אין שורין אותן עד שתחמיץ, אלא מציפים עליהן מים, מדיחים וטוחנים מיד.
- הכרעת המחבר: המחבר פסק שאין ללתות.
- המעשה בימינו: אין מרטיבים בדרך שהרטיבו בעבר, אלא מטפטפים מים על החיטים ברציפות בעת שהן מתגלגלות לפני הטחינה. יש בכך דיון בפוסקים, ויש הנוהגים כן, וצריך בקיאות בהלכות אלו.
- ההבדל: הלתיתה שבזמן הגמרא היא הרטבה חד פעמית ובה יש מקום לחשוש, ואילו טפטוף מתמיד דומה יותר לירידת גשמים, אלא שהתבואה כבר תלושה.
(בדרך השוואה בלבד הוזכר הכלל שבהלכות כשרות: כלי העסוק בפליטה אינו בולע, שכן דבר העסוק בפעולה אחת אינו מקבל פעולה אחרת.)
בדרך אגב · ברכות המצווה וליל הסדר השני
1. הברכה אינה מעכבת את המצווה
- הדין: מי שאכל את המצה בליל הסדר ולא בירך "המוציא" או "על אכילת מצה", יצא ידי חובת מצוות אכילת מצה. הברכה היא הקדמה למצווה ואינה מעכבת אותה.
- לכתחילה: בוודאי ראוי לברך, אלא שאם שכח אין הדבר מעכב.
- יוצא מן הכלל: ברכת המזון, שהיא עצמה המצווה.
2. ליל הסדר השני בחוץ לארץ
- מעלתו: בליל הסדר השני הכול כבר נחו, יושבים בנחת, אין נרדמים באמצע ומאריכים בדברי תורה. יש שראו בכך את מעלתה היחידה של חוץ לארץ.
בדרך אגב · מצת יד ומצת מכונה
1. רקע
- אין זה נידון השולחן ערוך: בזמן השולחן ערוך לא היו מכונות כלל, והדיון מופיע באחרונים ובנושאי הכלים, כגון בשערי תשובה ובספרי הפוסקים מתקופת המשנה ברורה.
- הכנסת המכונות: בשעה שהוכנסו מצות המכונה היה ויכוח גדול אם הדבר בסדר או לא.
- הטעם למצת יד: רצון לעשות כמו שעשו אבותינו, זכר ליציאת מצרים. אף שמצת היד של היום אינה בדיוק כמצה שאכלו אבותינו, עדיין נעשית ביד ויש בה זכר לדבר.
2. לשם מצת מצווה
- הדרישה: העושה מצה לליל הסדר צריך לומר שעושה אותה לשם מצת מצווה.
- הקושי במכונה: המכונה אינה יכולה לומר לשם מצת מצווה, ולכן המפעיל אומר זאת בכל פעם לפני שהוא לוחץ על הכפתור.
- המעדיפים יד: יש המעדיפים מצת יד לא רק משום הזכר, אלא מפני שהאמירה "לשם מצת מצווה" חזקה יותר כשהאדם עושה את המלאכה בפועל, ואילו במכונה אין הוא עושה אלא לוחץ על כפתור.
3. טענות לכאן ולכאן במצת מכונה
- לזכות המכונה: הזמנים מדויקים יותר, הפעולה אוטומטית, ואין חשש שאדם יסיח דעת או יירדם, אף שההשגחה מדוקדקת.
- לחובת המכונה: התהליך מורכב, וחתיכות בצק עפות ונופלות לכאן ולכאן, ויש חשש שלא ישימו לב אליהן.
- שאלת שמונה עשרה דקות: במפעלים הגדולים אין עוצרים את המכונות כל שמונה עשרה דקות. אלא שמעת הזנת הקמח והלישה ועד הכניסה לתנור עובר פחות משמונה עשרה דקות, ולכן אין צורך בעצירה מצד זה. בשלב התנור אין בעיה כלל.
- הבעיה שבשאריות: הקושי הוא שבעת הזנת קמח חדש יש לבדוק שלא נשארו שאריות בצק במכל. היצרנים טוענים שיש שטיפה אוטומטית לפני כל הזנה וייבוש באוויר, ויש מקום לדון אם השטיפה יסודית תמיד.
- מצות ח"י רגעים: יש מצות המסומנות כנעשות בתוך ח"י רגעים, ובהן עוצרים בהתאם.
- גם ביד יש חשש: מצת יד שאינה שטוחה לגמרי, אפשר שהחום לא תפס בה היטב באמצע ומלמטה, ואילו מצת המכונה שטוחה ודקה הרבה יותר.
4. ההבחנה למעשה וסיכום
- ליל הסדר לעומת שאר ימי הפסח: ההידורים שנתבארו, ובכללם האמירה לשם מצת מצווה, שייכים למצה של ליל הסדר. בשאר ימי הפסח אין מצווה לאכול מצה, אלא איסור לאכול חמץ בלבד (מלבד שיטת הגר"א).
- המסקנה מכך: מי שנוטל מצה שמורה בשאר ימי הפסח עושה כן מחמת חשש חמץ ולא מחמת המצווה שבה. מי שסומך על תקינות המכונות אין לו בעיה, ואין חובה דווקא בשמורה, אלא שהשמורה בטוחה יותר.
- שיקולים נוספים: טעם המצה יכול להיות נימוק, אך אינו הנימוק המרכזי. יש גם צד מסחרי בוויכוח, ואין להיכנס אליו.
- סיכום: יש פנים לכאן ולכאן, והוויכוח נמשך עד עצם היום הזה. אין להכריע כאן הלכה, וכל אחד יעשה לפי הבנתו. מי שיודע שהמכונות פועלות כראוי אין לו בעיה עמן, אלא שצריך לבדוק.