שולחן ערוך סימן תנ"ג סעיף א'
"ויש אוסרים, והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל, וכן מותר להדליק בשמנים שנעשו מהם"
(רמ"א)
חזרה - שורש איסור הקטניות
- שיטת הספרדים: מתירים אכילת קטניות בפסח.
- שיטת האשכנזים: מחמירים ואוסרים, והרמ"א מדגיש את הדבר בלשון "ואין לשנות".
- קטניות אינן חמץ: רק חמשת מיני דגן באים לידי חימוץ. שאר המינים, אף אם טוחנים אותם לקמח ונותנים אותם במים, אינם מחמיצים כלל. מעיקר הדין היה אפוא מותר לאכול קטניות, וכל האיסור אצל האשכנזים מבוסס על חששות בלבד.
שני הטעמים העיקריים שבמשנה ברורה
- חשש תערובת גרגירי דגן: בעת איסוף הקטניות עלול להיתקע ביניהן גרגיר חיטה. עצם התערובת עדיין אינה איסור, אך כשמבשלים את הקטניות במים הגרגיר מחמיץ, וחמץ בפסח אוסר אפילו במשהו.
- דמיון לתבשיל דגן: דייסה או תבשיל של קטניות דומים לתבשיל העשוי מחיטים. וכן אם יטחנו את הקטניות לקמח ויאפו ממנו עוגה, יסברו הרואים שמדובר בעוגה מקמח דגן ושמותר לאפות עוגה כזו בפסח.
מתי החל המנהג
- העדות הראשונה: לפי הידוע בכתובים החל המנהג באשכנז בערך בשנת אלף ושלוש מאות. רבי אלעזר מגרמייזא בעל הרוקח מזכיר דרך אגב שאוסרים "בפולין" (ואין ודאות שהכוונה לארץ פולניה), ואחריו הובא הדבר בעוד ספרים.
- ייתכן שקדום יותר: אפשר שהמנהג היה נהוג עוד קודם לכן, אלא שהעדות הכתובה הראשונה שבידינו היא מאותה תקופה.
- התנגדות חכמי ספרד, פרובנס וצרפת: הם כינו זאת מנהג שטות שאין לו בסיס ואין לנהוג בו כלל.
- ההתפשטות בפועל: ידם של האשכנזים גברה, והמנהג התקבל גם אצל חלק מהספרדים. מי שלא קיבלו אותו כלל הם בעיקר יהודי תימן וקהילות צפון אפריקה.
דין בדיעבד - קטניות שנפלו לתבשיל
"נפלו לתוך התבשיל - היינו אם יש על כל פנים רוב היתר, ואם לאו לא מקרי תערובת כלל, והרי הוא אוכל תבשיל מקטניות עצמן"
(משנה ברורה, ס"ק ח)
- ביטול ברוב: אם נפלה קטנית לתוך תבשיל ויש רוב היתר, התבשיל מותר. אם נפלו קטניות רבות ואין רוב היתר, אין זו תערובת כלל, שהרי הוא אוכל תבשיל של קטניות ממש.
- אין מבטלין איסור לכתחילה: ההיתר נאמר בדיעבד בלבד. אסור לתכנן מראש ביטול, כגון ליטול מעט אורז ולערבו בהרבה קמח תפוחי אדמה כדי לאכול אורז בהיתר.
הדלקה בשמן העשוי מקטניות
"וכן מותר להדליק - רוצה לומר אפילו לטטו אותם מקודם במים, דבכהאי גוונא בחמשת מיני דגן מתחמצים, מכל מקום שרי, ולא נהגו איסור אלא באכילה ולא בהנאה"
(משנה ברורה, ס"ק י)
- גם לאחר שרייה במים: אף שלקחו את הקטניות והרטיבו אותן במים תחילה, ובחמשת מיני דגן היה בכך חימוץ, בקטניות מותר.
- גדר המנהג: המנהג נאמר על אכילה בלבד ולא על הנאה. לכן אין חוששים לדונן כחמץ, שאסור באכילה ובהנאה כאחת.
הגדרת קטניות והמוצרים המופקים מהן
- הגדרה שאינה ברורה: הגדרת קטניות אינה ברורה עד היום. אין הולכים בזה אחר הבוטניקה, שבה ההגדרות ברורות, ויש מינים שאינם קטניות מבחינה בוטנית ובכל זאת נוהגים בהם איסור.
- שאלת מקום הגידול: יש לברר אם ההגדרה כוללת רק גידולים שמעל פני האדמה, או גם גידולים שמתחת לאדמה, כגון בוטנים.
- שאלה נפרדת - המופק מקטניות: גם אם ידוע שמין מסוים הוא קטניות, עדיין יש לשאול אם אסרו רק את הקטניות עצמן או גם את המוצר המופק מהן, כגון שמן.
שמן שומשום - היתרו של הרב קוק
- המקרה: נפתח בית חרושת ביפו שייצר שמן שומשום לפסח, מפני מצוקת השמנים, והרב קוק התיר.
- אין מגע עם מים: בבדיקת התהליך התברר שלאורך כל השלבים לוחצים ומועכים את השומשומים בלא שיבואו במגע עם מים.
- טעמי הגזירה אינם קיימים: חשש תערובת גרגיר דגן אינו קיים, שכן ניתן לבדוק והצבע שונה. חשש הדמיון לתבשיל דגן אינו קיים, שכן אין עושים מהשמן תבשיל כלל.
- קל וחומר מן החיטים: חיטה שלא באה במגע עם מים אינה אסורה. מותר להשאיר קמח בבית בפסח, ואף לאפות ממנו מצות בפסח עצמו בזריזות שלא יחמיץ, כדרך שנהגו בדורות קודמים שלא היה בידם מלאי מצות לכל החג. ואם בחיטים המחמיצות כך, כל שכן בזרע שאינו מחמיץ כלל.
- ההתנגדות: ההיתר עורר התקפות חריפות, ובכללן מצד הבד"ץ בירושלים, שקבעו שאין מקום כלל לשמן שומשום בפסח.
(יש הטוענים שחלק ניכר מן המחלוקות בענייני כשרות לפסח נעוץ בשיקולים כלכליים, ואפשרות זו לא נשללה.)
בוטנים - שיטת הרב משה פיינשטיין
- יסוד הדיון: האם איסור הקטניות הוא גזירה ותקנה של חכמים, או שהציבור עצמו קיבל על עצמו הנהגה זו כדי להימנע מבלבול ומתקלות.
- ההבחנה: גזירת חכמים עומדת לעולם עד שיבוא בית דין אחר ויתירנה. לעומת זאת קבלת הציבור חלה רק על מה שהיה בעולם באותה שעה, ומין חדש אינו נכלל בה.
- המסקנה: הרב משה פיינשטיין מוכיח שאין זו גזירת חכמים אלא הנהגה שקיבל עליו הציבור. הבוטנים לא היו מצויים באותם דורות, אלא הגיעו מאמריקה, ולכן אינם בכלל הקבלה, ומותרים.
- קל וחומר לשמן בוטנים: אם הבוטנים עצמם מותרים, כל שכן השמן המופק מהם.
- אין הסכמה כללית: לא כל הפוסקים מסכימים להיתר זה.
תירס - תשובת הרב דב ליאור
- מצד הסברה: גם התירס לא היה מוכר באותם דורות, ולכן עקרונית הוא מותר מאותו טעם עצמו.
- למעשה: מאחר שהמשנה ברורה כותב שתירס אסור, אין רצון להקל נגד דבריו, ולמעשה אינו מיקל בזה.
שמן כותנה
- ההיתר: בעבר היה שמן כותנה בהכשר הרב לנדא.
- טעם ההיתר: הכותנה אינה מאכל אדם כלל, והגזירה נאמרה על מאכל. אם אין אוכלים את הגידול עצמו אלא רק מפיקים ממנו שמן, אין זה דומה לקטניות שנאסרו.
- בפועל: בהמשך ירד המוצר מן המדף.
קנולה, ליפתית, לציטין וסויה
- מהי קנולה: שמן המופק מצמח שמקורו בקנדה, שאינו אכיל כלל ואפשר שאף רעיל. גרגיריו עוברים עיבוד מיוחד ומהם מפיקים את השמן.
- טעמי המתירים: הצמח לא היה בכלל הקטניות שהכירו בשעת קבלת המנהג, אינו מאכל אדם, והפקת השמן ממנו היא המצאה של הדורות האחרונים. לפיכך רבים מתירים, אף שהדבר תלוי בפוסק שאותו שואלים.
- ליפתית: ליפתית באה מן הקנולה, והיא היא. מי שמתיר שמן קנולה מתיר גם ליפתית.
- לציטין: מדובר בסוג נוזל שמוסיפים למוצרים, כגון שוקולד למריחה שבלעדיו לא ניתן היה למרחו. מבחינת מקורו הוא כליפתית, אלא שהתערובת מעט שונה ולכן שמו אחר.
- סויה: גם היא לא הייתה בכלל הגזירה, אלא שהעניין מורכב יותר מפני שהסויה עצמה נאכלת. יש מתירים אותה.
- שמן אגוזים: אגוזים גדלים באילן ואינם קטניות כלל.
- סברת ביטול ברוב: במוצרים המכילים ליפתית או לציטין אין אוכלים את השמן עצמו, אלא הוא מעורב בתערובת שנעשתה קודם הפסח, ולפיכך בטל ברוב. זו סברה נוספת להקל.
קטניות טריות וקפואות
- השאלה: מה דין אפונה ירוקה טרייה או קפואה, עדשים ירוקות טריות וכיוצא בהן.
- הטענה להקל: יש פוסקים חשובים הטוענים שיש לבחון על מה בדיוק נאמרה הגזירה. חשש תערובת גרגירי דגן שייך בעיקר בגרגירים יבשים, שהובלו בשקים, ולא בירקות טריים. וחשש הדמיון לתבשיל דגן אינו שייך כלל, שכן אין תבשיל של אפונה ירוקה דומה לתבשיל דגן.
- המסקנה: מאחר ששני טעמי הגזירה אינם קיימים, יש הרוצים לומר שלא על אלו נאמרה. אין כאן הכרעה להיתר, אלא הבנת יסוד הוויכוח, ויש דעה כזו ויש דעה אחרת.
בדרך אגב · סוגיות מעשיות בכשרות פסח בזמננו
1. הסימון "לאוכלי קטניות" על גבי המוצרים
- מה השתנה: בעבר נכתב במפורש על גבי מוצרים כגון שוקולד מריר "מכיל ליפתית". לפני שנים אחדות שונה הסימון ל"לאוכלי קטניות" בלבד.
- הבירור: בבירור שנעשה מול משגיח הכשרות של המפעל הודה בסופו של דבר שהמרכיב הוא ליפתית.
- הביקורת: סימון כללי של "לאוכלי קטניות" הוא עוול כלפי הצרכן. יש לפרט מהו המרכיב עצמו, שכן מי שנוקט כדעת המתירים ליפתית או לציטין רשאי לאכול את המוצר, ובלא פירוט אין הוא יכול לדעת ולהכריע.
2. מוצרים שלא היו בעולם בשעת קבלת המנהג
- שוקולד: הגיע לעולם מאמריקה בערך בתקופת קולומבוס, סביב שנת אלף וחמש מאות.
- קפה: יש האומרים שמקורו בתימן ויש האומרים שמקורו בברזיל. כך או כך, עד המאה החמש עשרה או השש עשרה לא הכירוהו כלל בעולם המזרחי.
- תפוח אדמה: אף הוא לא היה קיים בעולם, והגיע בזמן מאוחר במקצת. נאמר בהלצה שמי שהביא את תפוח האדמה לעולם היה ראוי לפרס נובל, שהציל את העולם מרעב.
- בוטנים: אותו סיפור עצמו. הם היו מצויים באמריקה ולא הגיעו לקהילות ישראל, ואבותינו לא הכירום כלל.
3. מוצרי פסח מקמח תפוחי אדמה
- הבעיה: מי שקונה בפסח וופלים העשויים מקמח תפוחי אדמה, שקדי מרק, לחמניות ובייגלה, מכשיל את הרואים במראית העין הרבה יותר מן הקטניות. מבחינה זו הדבר חמור מן הקטניות עצמן.
- העקביות הנדרשת: מי שמבקש להרגיש הבדל בין הפסח לשאר ימות השנה, אינו יכול להחמיר בקטניות ולאכול את כל המוצרים הללו, שאם לא כן נמצא המנהג חוכא ואיטלולא.
4. פסח שלנו ופסח אבותינו
- המצות: המצות שאנו אוכלים אינן כמצות שאכלו אבותינו, שאכלו מצה רכה בדמות לחם דק.
- ההבדל בהרגשה: לאבותינו היה קשה מאוד להבחין בין מאכלי הפסח למאכלי ימות החול, ואילו אצלנו המצות עצמן יוצרות הבדל גדול.
- מנהגי חומרה נוספים: בקהילות פולין היו שנמנעו ממינים נוספים, ואף מ"חמיצה" בשל הדמיון שבשמה למילה חמץ. אין בכך ראיה שכל המנהגים הללו מוצדקים.