שולחן ערוך סימן תנ"ג, דיני חיטים וטחינתם למצות, ובו תשעה סעיפים
"אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה: בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון, והמנהג ליקח לכתחילה חיטים. אבל לא באורז ושאר מיני קטניות, וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל"
(שולחן ערוך)
(לא כל תשעת הסעיפים נלמדו, אלא הנוגע לענייננו)
היקף חובת אכילת מצה
"שיוצאים בהם - בליל ראשון של פסח"
(משנה ברורה, ס"ק א)
- מהי החובה: בפסח יש איסור אכילת חמץ, ובנוסף לו מצוות אכילת מצה. לפי חז"ל מצוות אכילת מצה היא אך ורק בליל הסדר, באכילה הראשונה שעליה מברכים "על אכילת מצה", ויש אומרים שגם באפיקומן. משום כך יש אומרים שצריך שני זיתים, אחד לכאן ואחד לכאן.
- מצת מצווה: הביטוי "מצת מצווה" מכוון למצה שאדם אוכל בליל הסדר באותן אכילות. לכורך, לעומת זאת, אין חובה לקחת דווקא את המצה המהודרת ביותר, ודי במצה כשרה.
- שאר ימי הפסח: במשך שאר ימי הפסח אין חובה כלל לאכול מצה, ואדם רשאי לאכול כל מאכל אחר, ובלבד שלא יאכל חמץ.
- שיטת הגר"א: לדעת הגר"א כל אכילת מצה בפסח יש בה קיום מצווה, אך שאר השיטות סוברות שהחובה מסתיימת בליל הסדר.
- להמשך הלימוד: שאלת איסור אכילת מצה, וכן איזו מצה כשרה למצת מצווה, יידונו במקומן.
ממה עושים מצה - חמשת מיני דגן
- חמשת המינים: חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. מכל אחד מהם אפשר לטחון קמח, ללוש אותו במים בלבד ולאפות בכל ההקפדות הנדרשות, וזוהי מצת מצווה הנאכלת בליל הסדר.
- קמח ומים בלבד: מצת מצווה נעשית מקמח ומים בלבד, ועניין זה עוד יתבאר בהמשך.
- מקור ההגדרה: התורה אומרת "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות". לכאורה אין קשר בין שני חלקי הפסוק, שהרי מי שאינו אוכל חמץ יכול לאכול תפוחי אדמה. מכאן למדו חז"ל שהמצה מוגדרת מתוך החמץ: מצה היא דבר העשוי מחומר שיכול לבוא לידי חימוץ.
- המסקנה: רק חמשת מיני דגן באים לידי חימוץ, ולפיכך רק הם כשרים למצת מצווה. אף שאפשר לטחון אורז או תירס ולעשות מהם מאפה, אין זו מצה, שכן אין הם מחמיצים לעולם.
מדוע נוהגים לכתחילה בחיטים
"והמנהג - משום דהוי חביב לאדם ביותר ואיכא משום הידור מצווה. ואם אין לו חיטים, ייקח למצות מאחד מארבעה מינים החשוב לו ביותר כדי שיאכל לתיאבון"
(משנה ברורה, ס"ק ב)
אורז וקטניות: אינם באים לידי חימוץ
"אבל לא באורז - וכן הדין דוחן, וילפינן לה בש"ס מקרא שאין יוצאים ידי חובת מצה בלילה הראשונה שהוא חובה אלא בדבר הבא לידי חימוץ, ואלו אינם מחמיצים"
(משנה ברורה, ס"ק ג)
"ושאר מיני קטניות - וטאטרקי שקורין גריק"א גם כן ממיני קטניות הן"
(משנה ברורה, ס"ק ד)
"וגם אינם באים לידי חימוץ - לעולם. אפילו לש אדם קמח אורז ברותחים וכיסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, אין זה חימוץ אלא סרחון, ומותר באכילה"
(משנה ברורה, ס"ק ה)
- הגדרת קמח: בלשון ימינו "קמח" הוא הנטחן מחיטים, אך מצד עצם העניין כל דבר הנטחן לאבקה קרוי קמח: קמח אורז, קמח תירס, קמח עדשים וכיוצא בהם.
- כוסמת אינה כוסמין: הכוסמת (גריקה) נמנית עם מיני הקטניות, ואינה הכוסמין שבחמשת מיני דגן.
- הנפקא מינה: מיני האורז והקטניות אינם כשרים למצת מצווה, אך אין בהם חשש חמץ כלל, ולפי השולחן ערוך מותר לאוכלם בפסח ואף לעשות מהם תבשיל. זהו מנהג הספרדים.
מנהג אשכנז לאסור קטניות
"ויש אוסרים, והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות"
(הרמ"א)
"ויש אוסרים - לא מעיקר הדין הוא, אלא חומרא שהחמירו עליהם"
(משנה ברורה)
- אין כאן איסור מן הדין: אי אפשר לומר שהספרדים עוברים עבירה, ובוודאי לא באיסור חמץ שהוא איסור כרת. מעיקר הדין הדבר מותר לכל, ואצל האשכנזים מדובר בחומרה שקיבלו על עצמם.
- לא נזכר בגמרא: העניין אינו מופיע בגמרא, ובזמן הגמרא אכלו אורז בפסח בפירוש. החומרה התפתחה במשך הדורות, וזו הסיבה שיש ללמוד מה אירע לאורך הזמן.
שני טעמי החומרה במשנה ברורה
- חשש תערובת גרגירי דגן: לפעמים תבואה מעורבת במיני קטניות ואי אפשר לברר יפה, ובאים לידי חימוץ בשעת האפייה או הבישול.
- חשש טעות הציבור: טוחנים את האורז לקמח ואופים ממנו פת, ויש אנשים שאינם מבחינים בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת זו לפת של מיני דגן, ומתוך כך יבואו להקל גם בקמח של דגן ממש.
"לטעם חומרא זו: משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות ואי אפשר לברר יפה, ואתי לידי חימוץ כשיאפם או יבשלם. ועוד, שכמה פעמים טוחנים האורז לקמח וכמה פעמים אופים גם מהם לחם, ואיכא אינשי ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת זה לפת של מיני דגן, ואתו לאכול"
(משנה ברורה)
- המחשת הטעם הראשון: אדם קונה קילו אורז או דוחן, ובתוכו נדחפו שני גרגירי דגן שלא הובחנו בברירה. הוא טוחן את הכול, נותן מים כדי לאפות עוגה, וסבור שאין כאן חשש כלל, ובתוך עשרים או שלושים דקות התערובת מחמיצה.
חמץ אוסר במשהו
- אין ביטול ברוב: בחמץ אין אומרים שהתערובת בטלה ברוב, אלא חמץ אוסר במשהו, וכמעט אין על כך מחלוקת. לפיכך אפילו גרגיר חיטה אחד שנתערב בקילו אורז מעורר חשש.
- ברירת האורז אצל הספרדים: גם המתירים אורז אינם מתירים אלא לאחר ברירה יפה, ומנהג הספרדים לברר את האורז שלוש פעמים.
- יסוד החומרה: האשכנזים חששו שגם לאחר ברירה פעם ופעמיים לא ישימו לב לגרגיר דגן שנדחף פנימה, ועם חומרה אין מתווכחים. בזמן הגמרא ואצל הספרדים לא היה חשש כזה.
הרחבת החומרה: לא פלוג
"לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל, ואפילו לבשל אורז בכמות שלמות גם כן אסור משום לא פלוג, ודלמא נמצא בהם גרעינים של מיני דגן"
(משנה ברורה)
- מדוע נאסר גם תבשיל: בדבר מאפה אפשר לומר שהמראה מטעה, אך באורז מבושל בגרגירים שלמים אין מקום לטעות, שהרי רואים את האורז. אף על פי כן אסרו, משום לא פלוג: משגזרו על הדבר, גזרו על כולו ולא חילקו בין צורה לצורה. ועוד, שמא נמצאו בתוכו גרעיני דגן.
מעשה שהיה: הגזרה בעיר איזמיר
- הסיפור: רב באיזמיר לפני כארבע מאות שנה (רב חיים בנבנישתי, ויש שמייחסים את הסיפור לרב חיים פאלאג'י) סיפר שנודע לו על שכנתו שאפתה עוגה מקמח בפסח. כששאלוה מנין לה שהדבר מותר, השיבה שלא שאלה רב, אלא שראתה שגם אשת הרב אופה עוגה מקמח. התברר שאשת הרב אפתה מקמח אורז, והשכנה לא הבחינה בהבדל.
- התוצאה: מאותו מעשה אסר הרב על כל בני עירו לאפות עוגות מקמח אורז, וזו דוגמה חיה לטעם השני שבמשנה ברורה, החשש להטעיית הציבור.
בדיעבד: קטניות שנפלו לתוך התבשיל
"מיהו פשוט דאין אוסרין בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל"
(משנה ברורה)
"אם נפלו... ומכל מקום אותם גרעינים שמוציאים צריך לזרוק. וכל זה אם אינו ניכר. ... שיש על כל פנים רוב בהיתר, ואם לא כן לא מקרי תערובת כלל, והווי כאוכל קטניות בתבשיל מחמת עצמה"
(משנה ברורה)
- ההבחנה מחמץ: בחמץ החשש הוא שאוסר במשהו, אך קטנית אינה איסור מצד עצמה אלא מנהג, ולפיכך היא בטלה ברוב.
- גרגירים הניכרים: גרעיני קטנית הנראים בתוך התבשיל צריך להוציא ולזרוק. אם אינם ניכרים והתמוססו בתבשיל, לא אירע דבר.
- השיעור הנדרש: המשנה ברורה מדגיש שצריך שיהיה על כל פנים רוב בהיתר, ואינו נוקט שיעור שישים. אם אין רוב, אין זו תערובת כלל, והרי זה כאוכל את הקטנית עצמה.
בדרך אגב · מנהג הקטניות בזמננו ושאלות נלוות
1. מעמד החומרה בפועל
- דברי הרב עובדיה יוסף: נשאל מדוע ספרדים רבים אינם אוכלים אורז בפסח, והשיב שהספרדים שהגיעו לארץ הושפעו מן האשכנזים. (ובדרך בדיחותא הוסיף שהאשכנזים הושפעו מן האשכנזיות)
- בשעת הדחק: בזמני מצור ומחסור באוכל התירו לאשכנזים אורז, וזאת מפני שברור שמדובר בחומרה בלבד. אין הכוונה למצב של פיקוח נפש ממש, שאז היו מתירים אף חמץ גמור, אלא שכאשר אין מזון לאנשים נשענים על כך שאין זה עיקר הדין.
- בצבא: היו תקופות שבהן התיר הרב גורן אורז ואף שעועית לאשכנזים בצבא, ולא הכול קיבלו זאת.
2. סימון מוצרי פסח כדי למנוע הטעיה
- קמח תפוחי אדמה: כשהחל להימכר קמח תפוחי אדמה היו רבנים שיצאו נגד השימוש בו, מאותו טעם עצמו של חשש הטעיה.
- ופלים לפסח: מוצרי פסח הדומים למוצרי חמץ חייבו את היצרנים לשנות את צורתם, למשל ופלים הנעשים בגודל שונה מן הרגיל, וכן שקדי מרק בצורה שונה. בלא שינוי כזה לא היו נותנים להם הכשר, מפני שהדבר מטעה את הציבור.
- הקבלה מדיני כשרות: אותו רעיון קיים בסימון בורקס חלבי בצורת משולש לעומת בורקס בשרי, כדי שלא יטעו בין המוצרים.
- המסקנה: חשש ההטעיה שהזכיר המשנה ברורה אינו חשש תיאורטי, וכפי שמעיד המעשה באיזמיר, ובזמננו הוא בא לידי ביטוי בהוראות ההכשר על צורת המוצרים.
3. בני זוג מעדות שונות
- ההלכה: בשאלה של זוג שבו האיש והאישה מעדות שונות, הכלל הוא שהאישה הולכת אחר בעלה. עניין זה אינו מופיע בסימן זה. (נאמרה בדרך בדיחותא הערה בשם הרב נרי, שהדבר תלוי במי מנהיג את הבית)
4. נושאים שיידונו בהמשך
- שרויה: המשנה ברורה מתייחס לעניין השרויה בהמשך הדברים.
- שמן מקטניות: עד כה נדון מאכל מקטניות בלבד. שאלת השמן המופק מקטניות היא נושא נפרד ורציני, ותידון במקומה.
- שמן קנולה: שאלת הקנולה, שהצמח עצמו אינו נאכל, תידון בהמשך.