שולחן ערוך סימן תל"ד, זמן בדיקת חמץ, ובו שני סעיפים.
"בתחילת ליל י"ד בניסן בודקים את החמץ לאור הנר, בחורים ובסדקים, בכל המקומות שצריך להחזיק שם חמץ"
(שולחן ערוך, סעיף א')
יסוד המצווה מן התורה - ביטול או ביעור
"מן התורה באחד מהם סגי, כגון שמבטלו בלבו ומפקירו, שוב אינו שלו ואינו עובר עליו, וכל שכן כשבודקו ומחפש אחריו ומבערו מן העולם"
(משנה ברורה, ס"ק ב')
- פירוש "תשביתו": התורה אומרת "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". לפי ההסבר הפשוט שבו נוקט המשנה ברורה, הכוונה שלא יהיה חמץ ברשותו של אדם.
- הדרך הראשונה, ביטול והפקר: די בכך שאדם מבטל את החמץ בלבו ומפקירו. מאותה שעה אין החמץ שלו, ואינו עובר עליו כלל, ואין נפקא מינה אם החמץ מונח בחצר, בבית או מתחת למיטה.
- הדרך השנייה, ביעור: מי שלא הפקיר, אלא חיפש בכל הבית אחר החמץ וביערו מן העולם, גם הוא קיים "תשביתו", שהרי לא נותר חמץ ברשותו.
- המסקנה מן התורה: מעיקר דין תורה היה אדם יכול לצאת ידי חובתו באחת משתי הדרכים בלבד, בלא צירוף של שתיהן.
גדר האיסור - "שלך אי אתה רואה"
- מקור החילוק: נאמר "לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור". שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. כל האיסור הוא בחמץ שהוא שלו.
- נפקא מינה מעשית: אם אדם השליך חמץ לרשות חברו בפסח, אין בעל הבית עובר עליו, שהרי אין החמץ שלו. אילו לא כן, אין לדבר סוף.
- אינו דומה לבשר וחלב: בבשר שנשפך עליו חלב, התערובת פוסלת את הבשר. מדוע כאן הדין אחר ושם הדין אחר, זו שאלה בפני עצמה.
גזירת חכמים - צריך ביטול וגם ביעור
"אלא שחז"ל החמירו ולא סגי באחד מהם אלא בשניהם דווקא"
(משנה ברורה, ס"ק ב')
למעשה עושים את שני הדברים: בודקים ומבערים את החמץ, וגם מבטלים אותו. שני טעמים נאמרו בדבר.
טעם ראשון - הביטול תלוי במחשבת הלב
"לפי שחששו שהביטול תלוי במחשבתם של בני אדם ודעותיהם, ואולי יקל בעיני אדם שיש לו חמץ בעד כמה אלפים להפקיר, ואף שבפיו יאמר שיהא בטל ומופקר וחשוב כעפר, מכל מקום ליבו לא כן יחשוב ולא יבטלהו בלב שלם, והרי הוא עובר עליו שהרי לא הוציאו מביתו"
(משנה ברורה, ס"ק ב')
- החשש: ההפקר תלוי כולו בלב. אדם שיש לו בבית סחורה יקרה, כגון מחסן ויסקי או בירות יקרות, אומר בפיו שהוא מפקיר, אך אין הפקרו הפקר גמור, ונמצא שהחמץ נשאר שלו ובביתו.
- הפתרון: נוסף על הביטול, מחייבים אותו להוציא את החמץ מן הבית בפועל.
טעם שני - שמא ישכח ויבוא לאכלו
"ועוד שמא מתוך שהרגילים בו כל השנה, אם יהא בביתו ברשותו גזרינן שישכח ויבוא לאכול, ולכן תיקנו חז"ל שאף על פי שמבטל לא סגי, אלא צריך לבדוק ולבערו מן העולם"
(משנה ברורה, ס"ק ב')
- כוח ההרגל: אדם רגיל כל השנה לאכול חמץ ולשתות בירה בסעודתו, ובשבעת ימי הפסח קשה להתנתק מן ההרגל.
- הדוגמה: אם המשקה עומד בפינת הבית, יבואו אורחים באמצע הפסח, והוא ישכח לרגע ויכבדם ממנו.
מדוע אין די בביעור בלבד
"ומכל מקום צריך לבטל גם כן, שמא לא יבדוק יפה"
(משנה ברורה, ס"ק ב')
- החשש בבדיקה: אדם עלול להתעצל ולא לבדוק תחת הארון, מפני שקשה לו להתכופף, ושם נשאר חמץ.
- מה מועיל הביטול: אם לא ביטל, נמצא שהחמץ שתחת הארון הוא חמץ שלו והוא עובר עליו. כשמצרף גם ביטול, הוא מכוסה מכל הצדדים.
סדר הדברים למעשה
- הבדיקה היא תחילת התהליך: הבדיקה בליל י"ד אינה סוף העניין. מטרתה לאתר את החמץ ולרכזו במקום אחד.
- הביעור למחרת: את החמץ שנמצא מבערים למחרת, ובימינו נוהגים לשורפו.
(המשך הסימן, "יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה", וכן דיני הבדיקה שבמשנה ברורה, נדחו להמשך.)
בדרך אגב · מכירת חמץ לגוי
נשאלה שאלה: הרי יש מכירת חמץ, ואם כן אין צורך לא בביעור ולא בביטול. הובהר שזהו נושא בפני עצמו, שאינו נידון כאן בשולחן ערוך ובמשנה ברורה.
- מקורה בגמרא: מכירת חמץ לגוי מוזכרת בגמרא, אך לא כעצה לכתחילה. מסופר שם על אדם שמכר את חמצו לגוי, או שנתן לו אותו במתנה בלא כוונה לקבלו בחזרה, והגמרא אומרת שהמכירה מועילה והמתנה מועילה. אין בגמרא הוראה שערב פסח מוכרים את החמץ לגוי.
- ההנחה שבגמרא: הגמרא הבינה שאדם מבער את חמצו, ואין זה משנה כמה הוא שווה, כשם שאדם מוציא הוצאות מרובות על שאר מצוות, כגון זוג תפילין הנקנה פעם בדור.
- מאין התפתח המנהג: הצורך נולד עם המפעלים, לפני כארבע מאות או חמש מאות שנה, כאשר החלה ייצור בכמויות גדולות. אי אפשר לומר למפעל מזון לשרוף את כל מחסניו, וכן בצבא שיש בו מלאי גדול של מנות קרב (אלא אם כן מכינים מראש מנות קרב כשרות לפסח).
- ההרחבה ליחיד: משהותרה המכירה למפעלים, אמרו יחידים שאם הדבר יפה למפעל הוא יפה גם להם, ומכאן ואילך התרחב הדבר, עד שכיום מוכרים חמץ אף באמצעות האינטרנט.
- מעמדו של הדין: מכירת חמץ אינה הלכה למשה מסיני. היא מובאת בשולחן ערוך, אך אינה מופיעה בראשונים.
- ההכוונה המעשית: אין כאן איסור, אך רצוי להשתדל שלא להיזקק למכירה, שכן לא זו מטרת התורה. התורה רצתה שלא יהיה לאדם חמץ. בית יהודי ראוי שיכלכל את קניותיו בשכל, אפשר לחשב כבר מט"ו בשבט, כך שלא יישאר בפסח אלא מעט, ולא מלאי ששוויו רב.
- מקרה שיש בו טעם למכור: יש המוכרים לא מחמת חבילת אטריות או ביסקוויטים, אלא מפני חשש בדיקה, כגון זקן שאינו יכול להתכופף ולבדוק תחת הארון, וחושש שמא נכדו הניח שם סוכריה.
- שיקול לפי המצב: הדברים משתנים לפי הזמן ולפי האדם. מי שמאחסן בביתו מזון לזמן ארוך, למשל בשעת מלחמה, יש לו טעם לעשות מכירת חמץ.
(יש הנוהגים לשלוח במשלוח מנות בפורים רק מאכלים הכשרים לפסח.)
בל תשחית במקום איסור
- אין בל תשחית: כאשר התורה אוסרת דבר באכילה, אין בהשמדתו משום בל תשחית, שהרי זו מצווה.
- דוגמאות: פירות ערלה נזרקים, אף שכיום, מבחינת המראה והטעם, אין הבדל ביניהם לבין פירות היתר. וכן בהמה שנתנבלה, שזורקים ממנה בשר בכמויות גדולות בבית המטבחיים.
בדרך אגב · דין הקמח בפסח
- קמח אינו חמץ: מעיקר הדין מותר להחזיק שק קמח בבית. הראיה: בעבר אפו מצות בכל יום מן הקמח שהיה בבית, ולא היו קונים מצות לכל ימי הפסח כמו היום.
- החששות המעשיים: קמח שאוחסן במקום לח נרטב מעט ועלול להחמיץ. עוד יש טוענים שהיום החיטה עוברת שטיפה לפני הטחינה, כדי להקל על הטחינה.
- "נטחן לאחר הפסח": מטעמים אלו מקפידים על קמח שנטחן לאחר הפסח, מחשש שבטחינה שלפני הפסח נפלו עליו מים או התערבו בו דברים אחרים. הדבר תלוי בהשגחה.
- מכירת שק הקמח: מחמת חששות אלו נהגו בחוץ לארץ למכור את שקי הקמח, אף שמצד הדין העקרוני קמח אינו חמץ.
בדרך אגב · מצות רכות ומצות של ימינו
- הראיה מן הגמרא: הגמרא מספרת על אדם שבדק את ביתו ומצא כיכר, ואינו יודע אם חמץ הוא אם מצה, וכן במעשה חולדה שגררה כיכר. אין בימינו מציאות שאדם לא יבחין בין מצה לחמץ, ומכאן שהמצות היו כעין פיתה.
- כורך של הלל: בהגדה שואלים מה היה עושה הלל, כורך. במצות הקשות שבימינו אי אפשר לכרוך אלא לחתוך ולעשות כעין כריך. כורך משמעו כעין לאפה, וכפי שנוהגים התימנים עד היום.
- מהן מצות רכות: מצות שאפשר לקפלן, כשמן כן הן. יש בדורנו המכינים אותן.
- דין השרויה: לאחר שהמצה נאפתה כראוי (שהעיסה הוכנסה לתנור בתוך הזמן, וההגדרה המקובלת היא שמונה עשרה דקות מעירוב המים והקמח), שוב אינה יכולה להחמיץ, אף אם ישרה אותה במים או בחלב. אין הבדל בזה בין מצה רכה לקשה.
- יסוד ההחמרה בשרויה: החשש הוא שמא נשארה בזווית או בקפל חתיכת קמח שלא נאפתה, וכשתבוא במים תחמיץ. זהו חשש רחוק, ומטעם זה משתדלים שלא לאכול מצות מקופלות.
- מדוע לא נהגו במצות רכות: מצה רכה מתקשה לאחר שלושה ימים ואינה שווה כלום, ולכן היו מוכרחים לאפות בתוך הפסח עצמו, ומכאן חשש ההחמצה שבאפייה. כיום, במקרר או במקפיא, אפשר להכין מצות רכות בערב פסח ולחממן במשך כל החג.
- המחלוקת בזמננו: יש מן הרבנים האשכנזים המחמירים בעניין. מנגד, בדורנו התעורר הנושא מחדש, בין השאר מפני שקשה לזקנים שאין להם שיניים לאכול מצות קשות.
- מצה מרוסקת וקמח מצות: מצה מרוסקת מוזכרת כבר בגמרא, וקמח מצות נולד מאותו צורך עצמו.
(יש הטוענים שבאפייה ביתית יומיומית קשה היה לעמוד בזמנים, ויש המערערים על מצת מכונה. אי אפשר להכריע בדברים אלו, ולא כדאי להיכנס אליהם.)