שולחן ערוך סימן תל"ב, ובו שני סעיפים.
סעיף א': "קודם שיתחיל לבדוק, יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ"
(שולחן ערוך)
נוסח הברכה - מדוע "על ביעור חמץ"
- שאלת הנוסח: לכאורה, מאחר שהמעשה הנעשה עתה הוא בדיקה, היה ראוי לברך "על בדיקת חמץ", ולא "על ביעור חמץ".
- ביאור המשנה ברורה (ס"ק ג): הבדיקה אינה אלא אמצעי להגיע אל המטרה הסופית, שהיא ביעור החמץ. אין אפשרות לבער בלא שיבדוק תחילה וידע היכן מצוי החמץ, ולפיכך מברכים על שם העתיד, על התכלית שאליה מכוונת הבדיקה.
- נוסחאות: הנוסח הרגיל הוא "על ביעור חמץ", ואף אם בירך "לבער חמץ" יצא.
- ברכת שהחיינו: כבר נתבאר בדברי הבאר היטב מדוע אין מברכים שהחיינו על הבדיקה.
הברכה עובר לעשייתה (משנה ברורה ס"ק א)
"קודם שיתחיל לבדוק - כדי שתהא הברכה עובר לעשייתה"
(משנה ברורה, ס"ק א)
- ברכת המצוות: הברכה "אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ" היא ברכת המצוות, וכלל הוא שכל ברכות המצוות מברכים אותן עובר לעשייתן, כלומר קודם קיום המצווה.
- משמעות המילה "עובר": התלמוד עצמו נדרש ללשון זו ומבאר שהיא לשון הקדמה, ומביא פסוקים שבהם משמשת המילה במשמעות זו.
(בעברית של ימינו נכנס שימוש זה ללשון המדוברת: "עובר לפגישה" פירושו קודם הפגישה.)
נטילת ידיים קודם הברכה (משנה ברורה ס"ק ב)
"יברך - ויש אומרים שטוב שיטול ידיו קודם, והוא רק משום נקיות"
(משנה ברורה, ס"ק ב)
- אין זו חובת נטילה: אין כאן מצוות נטילת ידיים, אלא הקפדה על נקיות, שלא יעסוק במצווה ובברכה כשידיו נגעו בדבר שאינו נקי.
- השוואה לנטילה שקודם התפילה: מעיקר הדין יש ליטול ידיים קודם שחרית וקודם מנחה. נטילת הבוקר מקובלת אצל הכל, ואילו הנטילה שקודם התפילה פחות רווחת, מפני שבזמן הזה אין רגילות ליגע במקומות מכוסים.
מי שהתחיל לבדוק ולא בירך
"אם התחיל לבדוק בלא ברכה, יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו, דמקרי עדיין עובר לעשייתן. ואם כבר סיים הבדיקה, לא יברך עתה, אלא יברך למחר בשעת השריפה, שהברכה עולה גם על השריפה"
(משנה ברורה, ס"ק ד)
- כל עוד עוסק בבדיקה: כל רגע ורגע של בדיקה הוא קיום המצווה, וממילא כל זמן שלא סיים עדיין נחשב הדבר "עובר לעשייתן", ויכול לברך.
- לאחר שסיים: אין טעם לברך על מעשה שכבר נגמר, ולפיכך יברך למחרת בשעת שריפת החמץ, שהרי נוסח הברכה הוא "על ביעור חמץ", והשריפה בכלל הביעור.
קושיה: והלא כבר ביטל את החמץ
- הקושיה: אם כבר ביטל את החמץ בשעת הבדיקה, נמצא ששורף למחרת דבר שאינו שלו, ומה מקום יש לברך עליו.
- תירוץ ראשון: מכל מקום חייב לשרוף את החמץ מתקנת חכמים, ועל קיום תקנה זו הוא מברך.
- תירוץ נוסף: נוסח הביטול שבלילה הוא "כל חמירא דלא חזיתיה ודלא בערתיה", ואינו כולל את החמץ שהוא רואה.
שני נוסחי הביטול, בלילה ובבוקר
- ביטול הלילה: מבטלים רק את החמץ שאינו נראה לעין, כגון פירור שנשאר מאחורי הארון ואי אפשר להגיע אליו. את החמץ הנראה אין מבטלים, שהרי עדיין עומד לאכול ממנו בערב ובבוקר.
- ביטול הבוקר: לאחר שסיים לאכול ושרף את החמץ, מבטל גם את מה שראה וגם את מה שלא ראה.
- הקושי בביטול הבוקר: אם כבר שרף את החמץ שראה, לכאורה אין מה לבטל, והשריפה עדיפה מן הביטול.
- היישוב: אין ודאות שכל החמץ שהושלך למדורה אכן נשרף כראוי, ולפיכך מבטל גם אותו ליתר ביטחון.
שאלת ההפסק שבין ברכת הלילה לשריפת הבוקר
- השאלה: אם הברכה שבירך קודם הבדיקה עולה גם על השריפה שלמחרת, כיצד אין הפסק גדול בין הברכה למעשה.
- היסוד: הברכה חלה על מה שנעשה בלילה, שהבדיקה עצמה היא חלק מן הביעור, ואי אפשר לבער בלא לבדוק תחילה ולאסוף את החמץ. משנתפסה הברכה במעשה הבדיקה, השריפה אינה פעולה חדשה אלא המשך אותה מצווה.
- המשל: האוכל תפוז מברך על הפלח הראשון, ורשאי לדבר בין פלח לפלח, ורק הפסק גדול מחייב ברכה חדשה.
דעת אחרונים: הברכה נתקנה רק בשעת הבדיקה
"ויש מהאחרונים שכתבו דלא נתקנה הברכה כי אם בעת הבדיקה, ולדעתם יברך בשעת השריפה בלא שם ומלכות, ונראה דהרוצה לסמוך ולברך אין מוחין בידו"
(משנה ברורה, ס"ק ד)
- סברת האחרונים: עיקר הברכה נתקנה על תחילת המצווה שבלילה, ולכן מי ששכח לברך בלילה שוב אינו מברך בשם ומלכות בשעת השריפה.
- מדוע אם כן הנוסח "על ביעור": אף שהברכה נתקנה בשעת הבדיקה, לשון הברכה מרמזת על התכלית, שעדיין לא סיים את המצווה עד שיבער את החמץ.
- למעשה: מי שרוצה לסמוך על השיטה שהברכה עולה גם על השריפה ולברך בבוקר, אין מוחין בידו.
מעמד השריפה לעומת הביטול
- שני הדברים שנאמרו בגמרא: בדיקה וביטול.
- מדין תורה: מי שביטל את חמצו אינו צריך לשרוף.
- טעם השריפה: ליתר ביטחון, שלא ייתקל בחמץ בפסח ויבוא לאכלו מתוך שכחה.
איסור ההפסק בדיבור
1. בין הברכה לתחילת הבדיקה
"ויזהר שלא ידבר בין הברכה לתחילת הבדיקה"
(שולחן ערוך)
"ובדיעבד אם סח בדברים שאין צורך הבדיקה, יחזור ויברך, דהוי הפסק בין הברכה למצווה"
(משנה ברורה, ס"ק ה)
- ההבדל בין קודם המצווה לתוך כדי המצווה: המדבר לאחר שכבר התחיל לבדוק אינו מפסיד את הברכה, שכבר חלה על המצווה. אבל המדבר קודם שהתחיל, ואפילו רק שהה זמן מסוים, הברכה לא חלה על מעשה כלל, ולכן חוזר ומברך.
- דיבור לצורך המצווה: דיבור שהוא מצרכי המצווה אינו הפסק, כדרך שאחר נטילת ידיים מותר לומר "הביאו מלח". וכן אם כבה הנר קודם שהתחיל לבדוק, ומבקש מבנו שיביא גפרורים, אין זה הפסק, שהרי אי אפשר לבדוק בלא נר דולק.
2. דיבור במהלך הבדיקה
"וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ"
(שולחן ערוך)
"בזה אין צריך לחזור ולברך, ובדברים שהם צורך הבדיקה גם לכתחילה יכול לדבר, שאין זה הפסק כלל"
(משנה ברורה, ס"ק ו)
- אין זה מעכב: אם דיבר באמצע הבדיקה אינו חוזר ומברך, שהברכה כבר חלה עם תחילת המצווה.
- טעם ההנהגה: החשש הוא שמתוך הדיבור יסיח דעתו וישכח לבדוק חדרים שנותרו, ולפיכך טוב שלא יפנה לדברים אחרים עד גמר הבדיקה.
סעיף ב' - ברכה אחת לכמה מקומות ובדיקה על ידי אחרים
"בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעל הבית"
(שולחן ערוך)
- פירוש "בתים": לפעמים כוונת חז"ל בלשון "בתים" לחדרים, ולפעמים לבתים ממש.
- אופן הדבר: כולם שומעים את ברכת בעל הבית ויוצאים בה ידי חובה, ולאחר מכן כל אחד בודק את מקומו כשלוחו של בעל הבית.
ההליכה ממקום למקום - האם היא הפסק (משנה ברורה ס"ק ז)
"כמה בתים - וההליכה מבית לבית לא הוי הפסק"
(משנה ברורה, ס"ק ז)
- דעת החיי אדם: הבודק את ביתו ואת חנותו, והחנות בחצר אחרת, צריך לחזור ולברך, מפני אורך הזמן שבין הברכה לבדיקת החנות.
- דעת חוק יוסף ומאמר מרדכי: ההליכה עצמה היא חלק מן המצווה, שהרי מחויב לילך ולבדוק בכל המקומות שיש בהם חמץ, ואין שייך לומר בהליכה זו הפסק.
- הסברה: אין ההליכה טיול אלא צורך המצווה, ואין לחלק בין ההולך לאט להולך במהירות, ואף בהליכה לחנות אין לחייבו לרוץ.
- למעשה בזמן הזה: לפי רבים מהפוסקים, גם היורד לחניה לבדוק את מכוניתו בודק על סמך הברכה שבירך בבית, שאף היא מרכושו הטעון בדיקה.
העמדת בני הבית ודין מצווה בו יותר מבשלוחו (משנה ברורה ס"ק ח)
"יעמיד מבני ביתו - והוא הדין אחר שאינו מבני ביתו, אלא דיבר בהווה"
(משנה ברורה, ס"ק ח)
- לאו דווקא בני ביתו: הכתוב דיבר בהווה, שהמצוי הוא שבעל הבית מפעיל את בני ביתו. ומצינו בש"ס מקומות ששוכרים אנשים לבדוק, ומי שאין בכוחו לבדוק רשאי לשכור אחרים, לברך, והם יבדקו.
- שיור לעצמו: מכל מקום ראוי שיבדוק בעצמו מקצת, משום שמצווה בו יותר מבשלוחו.
- הנלמד מכאן: אין הכוונה שיעשה את כל המצווה בעצמו. עצם זה שהתחיל בה בגופו נחשב "מצווה בו", וההמשך נמסר לאחרים.
- ביחס לכלל "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה": כלל זה נאמר במי שהתחיל ואחר בא והשלים במקומו, אבל כאשר הבודקים הם שלוחיו של בעל הבית, הרי זה כאילו הוא עצמו עשה.
מי נאמן ומי כשר לבדוק
- מעיקר הדין: יכול לסמוך בבדיקה אפילו על נשים ועל עבדים, וכן על קטנים.
- הטעם: בדיקת חמץ מדרבנן, והימנוהו רבנן בדרבנן. אף שאישה פסולה לעדות מן התורה, בנאמנות של דברי סופרים אין בכך מניעה.
- שפחה נוכרית: אין סומכים על שפחה נוכרית שלנו.
- עבדים: המדובר בעבדים כנעניים, שדינם שקול לדין אישה. עבד עברי הרי הוא יהודי לכל דבר.
"ומכל מקום לכתחילה נכון שלא לסמוך אלא על אנשים בני חורין שהגיעו לכלל מצוות, היינו מי"ג שנה ואילך, לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול, ויש לחוש שמא יתעצלו ולא יבדקו יפה יפה"
(משנה ברורה, ס"ק ח)
- הערת האחרונים בזמן הזה: יש מן האחרונים שכתבו שבימינו נתהפך הגלגל, והחשש הוא דווקא שהאנשים יתעצלו. האישה, המכינה את כל הבית לפסח ומקפידה בו יותר, בודקת כראוי, ואפשר לסמוך עליה גם בבדיקה.
עמידה בשעת הברכה, ובעל הבית שאינו בודק כלל
- מדוע יעמדו אצלו: הבודקים צריכים לעמוד לידו בשעה שהוא מברך כדי שייצאו בברכתו, ועל סמך ברכה זו הם מתפזרים ובודקים.
- בעל הבית שאינו בודק כלל: אם אינו בודק כלל אלא מצווה לאחר לבדוק, אותו אחר הוא המברך, שהרי עשאו שליח לגמרי.
בדרך אגב · שליחות, חומרות ונאמנות בזמן הזה
1. מינוי שליח בנתינת צדקה
- השאלה שנשאלה: האם החייב בצדקה יכול למנות שליח שישים את הכסף בקופה, או שיש בכך גריעותא מצד מצווה בו יותר מבשלוחו.
- המקור לכלל: רבא מלח שיבוטא, כלומר שמלח בעצמו את הדג לכבוד שבת אף שהיו לו עבדים, משום מצווה בו יותר מבשלוחו (קידושין).
- אין הכלל תלוי בברכה: מדין זה נראה שהעניין אינו שייך לברכה אלא לעצם קיום המצווה.
- סברה לחלק: אפשר שנתינה לקופת צדקה אינה דומה למליחת הדג. שם עוסק בגוף המצווה, ואילו הנותן לקופה עדיין אינו נותן לעני עצמו, שהגבאים הם המחלקים לפי ראות עיניהם, ואפשר שבזה ניתן למנות שליח. הדברים נאמרו כסברה בלבד.
2. חומרות ומנהגי העדות
- השאלה שהוצגה לרב עובדיה יוסף: מדוע בארץ ישראל מקפידים הספרדים בחומרות רבות שלא נהגו בהן בחוץ לארץ.
- תשובתו: אחינו הספרדים שבויים בידי אחינו האשכנזים, ואחינו האשכנזים שבויים בידי אחיותינו האשכנזיות.
3. נאמנות עובד שאינו שומר מצוות
- הכלל: אומן אינו מרע אומנותו. אדם שהופקד על תפקיד מסוים חושש שיאמרו עליו שאינו ממלא את תפקידו ויפוטר, ולכן דווקא מדקדק במלאכתו.
- משגיחי הכשרות בצה"ל: נמסר בשם הרב גורן שמינה גם אנשים שאינם שומרי מצוות להשגחה, מפני שההוראות במטבח הצבאי הן פקודות: סיר שכתוב עליו חלב עומד בצד זה, סיר שכתוב עליו בשר בצד האחר, ובסכין של חלב אין חותכים בשר. תפקיד המשגיח הוא לוודא שהפקודות מתקיימות.
- ביחס לבדיקת חמץ: המשנה ברורה כתב שאין סומכים על שפחה נוכרית, ויש מי שרצה לומר שבמקרים מסוימים העובדת מקפידה מחשש לפיטורין. מכל מקום בחמץ מחמירים יותר ורגישים יותר בעניין זה, ואין להקל בכך בפשטות.