שולחן ערוך סימן תל"א, דין זמן בדיקת חמץ, ובו שני סעיפים "בתחלת ליל י"ד בניסן בודקים את החמץ לאור הנר בחורים ובסדקים בכל המקומות שדרך להכניס שם חמץ" (שולחן ערוך, סעיף א)
זמן הבדיקה - "בתחילת ליל י"ד"
"פירוש, תיכף אחר צאת הכוכבים, כשיש עדיין קצת מאור היום, וראוי להתחיל לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח" (משנה ברורה, ס"ק א)
- לשון המשנה: המשנה במסכת פסחים נוקטת "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר", ואילו השולחן ערוך שינה וכתב "בתחילת ליל י"ד".
- פירוש "אור ל-": בלשון המשנה, שנשתגרה גם בעברית של ימינו, "אור ל-" פירושו הלילה שקודם אותו יום. מכיוון שביהדות הלילה קודם ליום, מששקע יום י"ג ויצאו הכוכבים כבר התחיל יום י"ד, ו"אור לארבעה עשר" הוא הלילה שבו מתחיל י"ד בניסן.
- מדוע נקטה המשנה לשון "אור": מכאן דייק המשנה ברורה שהזמן הוא סמוך לצאת הכוכבים, כשעדיין נשאר קצת מאור היום.
- שיטת הראב"ד ואחרים: בודקים בסוף יום י"ג, בזמן בין השמשות, כשעדיין יש מעט אור. הדבר אינו מתיישב לגמרי עם לשון המשנה ברורה שכתב אחר צאת הכוכבים, ומכל מקום כך היא שיטתם.
- המנהג למעשה: כפשט לשון השולחן ערוך "בתחילת ליל י"ד", ולכן מתפללים תחילה ערבית ואחר כך בודקים.
- מנהג הגר"א ואחרים: היו מתחילים לבדוק כבר לאחר מנחה מאוחרת, ואף התפללו ערבית באמצע והמשיכו בבדיקה. הגר"א, שהיה לו מניין בביתו, התפלל ערבית והמשיך בבדיקתו.
מדוע דווקא בלילה ולאור הנר
לכאורה אפשר היה לבדוק ביום, לאור השמש, ומדוע קבעו את הבדיקה בלילה שאין בו אלא אור הנר?
"לאור הנר - מפני שצריך לבדוק בחורים ובסדקים, ואור היום לא יועיל לזה... ומה שקבעוהו בלילה, מפני שאז אורו מבהיק יותר מביום ואפילו במקום אפל, וגם שאז בני אדם מצויים בבתיהם" (משנה ברורה, ס"ק ג)
- חורים וסדקים: באור השמש הבודק עצמו מטיל צל על המקום שהוא בודק, שכן האור בא מאחוריו. בנר אפשר לקרב את האור פנימה אל תוך החור, והאור לפניו ואינו מסתיר.
- כוח הנר בלילה: אור הנר מבהיק בלילה יותר מביום, וכלשון הגמרא במסכת פסחים:
"שרגא בטיהרא מאי אהני" (תלמוד בבלי, פסחים)
- נימוק שני, בני אדם מצויים בבתיהם: אם היו קובעים את הבדיקה באמצע היום, אנשים היו בעבודתם ונמצאים מפסידים. בקביעת הזמן בלילה עולים שני הטעמים בבת אחת.
"בכל המקומות שדרך להכניס שם חמץ"
"דרך להכניס - לאו דווקא, אלא אף שאין דרך להכניס שם חמץ, רק שמשתמשין שם לפרקים בחמץ, שמא יכניס שם חמץ שלא מדעת" (משנה ברורה, ס"ק ד)
- ההגדרה למעשה: אין צורך לבדוק מקום שברור בוודאות שאין מכניסים לתוכו חמץ. כספת שמניחים בה כספים ומסמכים בלבד, לדוגמה, אינה טעונה בדיקה. מאידך, כל מקום שיש בו השערה שנכנס לשם חמץ טעון בדיקה.
- דוגמת הגמרא, מרתף היין: אף שאין רגילות לאכול שם, פעמים ששולחים ילד להביא בקבוק יין והוא אוחז בידו פת, וכן חוששים לחולדה שגררה חמץ למקום.
- נקודה למעשה: אין להטריח את עצמו בבדיקת מקומות שאין שום סברה שהגיע לשם חמץ.
- על מי מוטל החיוב: החיוב מוטל על האדם. אמנם הכוונה שלא יימצא חמץ בבית, אך ההגדרה המדויקת היא שלא יהיה חמץ ברשותו של האדם, והוא זה שעובר בעבירה אם השאיר חמץ ברשותו.
למעשה בזמננו - נר, פנס ובדיקת המכונית
- בדיקת המכונית: מכונית טעונה בדיקה, שכן פעמים רבות עוצרים בדרך והילדים והנכדים אוכלים בתוכה.
- תא המנוע: אין רגילות שאוכלים שם, ולכן אין צורך להרים את מכסה המנוע.
- בדיקה לאור פנס: בדיקת מכונית לאור נר אינה ראויה, ואף יש בה חשש סכנה. לפי הרב עובדיה ואחרים אפשר לבדוק גם לאור פנס, שהרי אין הנר עיקר אלא האור, וטעמי הנר הם שבודקים בלילה ושאפשר להכניסו לחורים ולסדקים, ובפנס האור טוב לא פחות ואף יותר, ואין בו חשש שריפה. לפיכך אפשר לצאת ידי חובה בבדיקה לאור פנס אף עם הברכה.
- מנהג אבותינו בידינו: אף על פי כן נוהגים לבדוק לאור הנר, כפי שבדקו אבותינו, וגם משום שהנר עושה רושם על הילדים.
- נר של שעווה: יש המדקדקים לקחת דווקא נר שעווה, ומצאו לכך רמז בחילוף אותיות מלשון הפסוק "ותעל שועתם אל האלהים".
- הנוצה: אינה נזכרת לא בשולחן ערוך ולא במשנה ברורה, אלא מנהג בלבד, שבאמצעותה אפשר לנקות את המקום יפה יותר.
איסור מלאכה, אכילה ולימוד קודם הבדיקה
"יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק, ואפילו יש לו עת קבועה ללמוד לא ילמוד עד שיבדוק, ואם התחיל ללמוד מבעוד יום אין צריך להפסיק" (שולחן ערוך, סעיף ב)
1. מלאכה
"אפילו חצי שעה קודם הזמן אסור, דילמא אתי לאמשוכי. והוא הדין דאסור ליכנס למרחץ, ובכל הדברים הנזכרים לעיל בהלכות תפילת מנחה. ומי ששכח לבדוק בלילה, אסור ביום בכל הדברים האלו עד שיבדוק" (משנה ברורה, ס"ק ה)
- שורש האיסור: החשש הוא שאדם יתחיל בעיסוק, כגון תיקון במכונית, יימשך אחריו וישכח לבדוק את החמץ.
- דוגמת התספורת: מן הדברים שאסרו קודם המנחה. פעם ארכה התספורת זמן רב, וחששו שמא יישבר המספריים ויתעכב בתיקונם. כיום, כשלכל אדם מצויות מספריים ומכונות רבות, החשש כמעט אינו קיים, ומכל מקום היסוד עומד: אל תיכנס למצב שעלול לגרום לך לשכוח את המצווה, אלא עשה זאת לאחר הבדיקה.
- מי ששכח בלילה: בודק ביום, ואף אז אסור בכל הדברים עד שיבדוק. ביום מצטרפת בעיה נוספת, שאין עושים דברים אלו קודם התפילה, ולכן בודק לאחר התפילה.
2. אכילה
"ולא יאכל - טעימה בעלמא שרי, וכן פת כביצה ולא יותר, או פירות אפילו הרבה, כמו שכתבנו לעיל... והא דבפירות הרבה מותר, אינו אלא בחצי שעה קודם הבדיקה, אבל משהגיע זמן הבדיקה גם על ידי פירות אין נכון לאכול הרבה" (משנה ברורה, ס"ק ו)
- אין צורך לצום: טעימה מועטת מותרת, וכן פת בשיעור כביצה ולא יותר.
- הכלל למעשה: על האדם לקחת את העניין ליד ולהימנע מכל דבר שעלול למשוך אותו אחריו, בין אכילה בין מלאכה בין עיסוקים אחרים, ולהתחיל בבדיקה תחילה כדי שלא ישכח.
3. לימוד תורה
"לא ילמוד - גם בזה יש אוסרים אף בחצי שעה מקודם, אם לא שביקש לאחד שיזכירנו שיבוא הזמן. ויש מתירים לעניין לימוד מקודם, ורק משהגיע הזמן אסור. ואף להאוסרים, אינו אסור אלא בלומד בביתו, אבל הלומדים שיעור בבית המדרש אחר התפילה אין בזה חשש... ומכל מקום אף זה אינו מותר אלא בלומד בלא פלפול, אבל בפלפול חיישינן בכל גווני דלמא אתי לאמשוכי" (משנה ברורה, ס"ק ז)
- מינוי מזכיר: לדעת האוסרים חצי שעה קודם הזמן, התיקון הוא למנות אדם שיזכיר לו שהגיע זמן הבדיקה. יש להוסיף שגם המזכיר עצמו עלול לשכוח.
- שיעור ברבים בבית המדרש: מותר, ומשני טעמים: בציבור אין חשש שישכחו, שהרי אף אם אחד ישכח לא תשכח כל החבורה; ועוד, שהשיעור קבוע בזמנו, וכשמסיימים מוכרח הוא לשוב לביתו ולבדוק.
- לימוד בפלפול: אף בשיעור בציבור לא הותר אלא לימוד בלא פלפול, שבפלפול חוששים בכל אופן שיימשך אחר הלימוד.
- התחיל מבעוד יום: אם התחיל ללמוד מבעוד יום, אינו צריך להפסיק.
4. הכלל בכל מצווה שזמנה בתחילת הלילה
- הכלל: כל מצווה שזמנה נקבע בתחילת הלילה, יש אומרים שכבר חצי שעה קודם הזמן אסור להתחיל באכילה ובמלאכה, כטווח ביטחון, שמא יימשך וישכח. ויש אומרים שאין האיסור אלא משהגיע הזמן.
- דוגמאות: הדלקת נר חנוכה, וקריאת המגילה.
סדר הקדימה בין הבדיקה לתפילת ערבית
"אותם המתפללים מעריב בזמנו בציבור, יתפללו מקודם, דטרחא לקבצם אחר כך, וגם אין לחוש כל כך שישכח לבדוק, שהרי התפילה דבר קבוע ואין שיעור בו שמא יימשך. והמתפלל בביתו, יתן לאחר לבדוק והוא יתפלל, ועל ידי זה יקיים שניהם בזמנם. ואי ליכא אחר, יתפלל תחילה. אכן אם הוא רגיל להתפלל לעולם ביחידי, יבדוק תחילה, כיוון דרגיל בכך לא חיישינן כל כך שמא ישכח" (משנה ברורה)
- הטעם "דטרחא לקבצם": אם יתחילו לבדוק סמוך למנחה או בבין השמשות, כל אחד יישאר בביתו ויבדוק, ואחר כך יהיה קשה לאסוף את הציבור לבית הכנסת לתפילת ערבית. מלשון זו עולה שהיו שבדקו עוד קודם זמן ערבית.
- מדוע אין חשש שישכח: המתפלל ערבית בציבור אינו נשאר בבית הכנסת לאחר התפילה, אלא הולך מיד לביתו ובודק, והתפילה עצמה קצובה ואין בה חשש שיימשך.
- המתפלל בביתו: ימנה אחר שיבדוק בזמן שהוא מתפלל, וכך יתקיימו שניהם בזמנם. ומכל מקום יש לתת את הדעת מתי יבדוק אותו אחר בביתו ומתי יתפלל, ולפעמים מדובר בבנו.
- דעה נוספת: יש שכתבו שלעולם יתפלל תחילה, מדין תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.
- המקובל למעשה: מתפללים ערבית בבית הכנסת, שבים הביתה ובודקים.
שולחן ערוך סימן תל"ב, דין ברכת בדיקת חמץ, ובו שני סעיפים "קודם שיתחיל לבדוק יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ" (שולחן ערוך, סעיף א)
מדוע מברכים "על ביעור חמץ" ולא "על בדיקת חמץ"
"על ביעור חמץ - אף על גב דאינו מבער עד למחר, מכל מקום כיוון דבדיקה זו היא לצורך ביעור" (משנה ברורה, ס"ק ג)
- הקושי: הביעור עצמו נעשה למחרת בבוקר, ואילו כאן הוא רק מתחיל בבדיקה.
- היישוב: הבדיקה כולה לצורך הביעור, ולכן שם המצווה על שם סופה.
- מדוע אין מברכים "על בדיקת חמץ": שהבדיקה אינה אלא תחילת המצווה ואין בה סוף המצווה.
- מדוע אין מברכים על ביטול חמץ: לפי שעיקר הביטול תלוי בלב, ואין מברכים על דברים שבלב.
נוסח הברכה - "על" או בלמ"ד
- בדיעבד: אם בירך "לבער חמץ" יצא ידי חובתו.
- הכלל שאינו כלל: אין תשובה ברורה מתי מברכים בלשון "על" ומתי בלמ"ד. יש בראשונים תשובה גדולה של רבי יוסף אבן פלט המנסה לחלק בין המקרים ("על תקיעת שופר" מול "לתקוע בשופר", "לשמוע קול שופר", "על מקרא מגילה" מול "לקרוא מגילה"), ומביא כמה הבדלים, אך הדבר אינו עולה יפה בכל המקומות.
נטילת ידיים והכנה לקראת הבדיקה
- נטילת ידיים קודם הברכה: הובא בבאר היטב (ס"ק א) בשם הטורי זהב ליטול ידיו קודם הברכה, והוא רק משום נקיות.
- הכנת הגוף והלבוש: יש שנהגו ללבוש בגד מיוחד לקראת המצווה, כדרך שנוהגים לקראת דברים שבקדושה, ובפרט שמצווה זו אינה אלא פעם אחת בשנה.
מדוע אין מברכים שהחיינו על בדיקת חמץ
המשנה ברורה אינו מביא שאלה זו, והיא מובאת באחרונים ובבאר היטב.
- תירוץ אחד: לפי שהבדיקה היא צורך הרגל, סומכים על ה"זמן" של הרגל, כלומר על ברכת שהחיינו שבקידוש ליל החג, שהיא עולה גם על הדברים הקשורים בהכנת החג.
- דחיית התירוץ: לא כולם מקבלים טעם זה, ויש שדחו אותו, כמובא שם בבאר היטב.
- תירוץ נוסף (האבודרהם): אין אדם אומר שהחיינו על הבדיקה, מפני שעל ידה הוא צריך לאבד ולסלק מוצרים ששווים כסף, ויש בכך צער. מצד אחד הוא שמח שהגיע לפסח, ועל כך אומר שהחיינו בקידוש לאחר שניקה את כל הבית, אך בשעת הבדיקה עצמה, שבה הוא נדרש לחסל דברים שעלו לו ממון, אין הוא חש להודות בברכה זו.
משך חלות הברכה והפסק בין הברכה למצווה
- היכן ההפסק אסור: האיסור להפסיק הוא בין הברכה לבין תחילת המצווה. משהתחיל בעשיית המצווה, הברכה כבר תפסה.
- דוגמה מן השופר: התוקע שנתקע באמצע התקיעות, המחליף אותו אינו צריך לברך, שהברכה הראשונה כבר תפסה.
- דוגמה מברכת הנהנין: המברך בורא פרי העץ ואוכל פלח, אין ראוי לו לדבר לאחר מכן, ואף על פי כן הברכה כבר תפסה ואינו חוזר ומברך.
- המנהג בבדיקה: נוהגים שלא לדבר בשעת הבדיקה, שאין זה מן הראוי, אך עיקר הבעיה איננה הדיבור.
- עיקר השאלה, הזמן: השאלה היא עד מתי פועלת הברכה וכמה שהייה נחשבת הפסק. המברך על תפוח ואוכל פלח, ואחר כך ישן והתעורר ורוצה להמשיך, זו שאלה של שהייה ולא של דיבור.
- קריאת המגילה: מי שיצא באמצע קריאת המגילה לקדש את הלבנה (כפי שאירע בחוץ לארץ בליל י"ד באדר, שהוא הלילה האחרון לקידוש לבנה), למדנו בהלכות מגילה שממשיך ממקום שפסק ואינו חוזר לתחילתה, אף שזה הפסק גדול. המגילה דין מיוחד לה.
- קריאת שמע: מי שהפסיק באמצע ושהה שהייה ארוכה, כתבו הפוסקים שיחזור לתחילת הפרשה, שאין לחבר פסוק לפסוק כשאין קשר ורצף ביניהם.
- בדיקת המכונית בברכה שבירך בבית: השולחן ערוך והמשנה ברורה יבארו שבברכה אחת אפשר לבדוק כמה בתים. לפיכך יש אומרים שהיורד מביתו לחניה שלמטה, ששהותו קצרה, יכול לבדוק את המכונית על סמך הברכה שבירך בבית. אבל אם המכונית רחוקה, כגון במגרש חניה מרוחק, זה כבר עניין אחר.
בדרך אגב · דרשות על שמות המאכלים בפסח
- דרשת השמות בליל הסדר: בהגדה מבארים את השמות עצמם: "פסח על שום מה", "מצה זו על שום מה", "מרור על שום מה".
- חסה: הגמרא נוקטת חסה למרור, ודורשת "חסה - חס רחמנא עלן".
- חריין: בחוץ לארץ נהגו במרור מחריין, ויש שדרשו את השם מלשון "קריין", לשון כתר.
- המסקנה: מכיוון שהגמרא עצמה דורשת את שמות המאכלים בכמה מקומות, נהגו לדרוש בפסח את שמות המאכלים, וכעין זה גם הרמז שנאמר בנר של שעווה.
בדרך אגב · אכילה קודם ההבדלה
- הקושי: מובן מדוע אסור לעשות מלאכה קודם ההבדלה, אך מדוע אסור לאכול? באכילה עצמה אין איסור בשבת.
- חידושו של הרב סולובייצ'יק: האיסור לאכול קודם ההבדלה אינו מטעם שבת, אלא מאותו יסוד עצמו שלמדנו כאן: החשש שמא יימשך באכילתו וישכח להבדיל. לפיכך סעודה שלישית, הנאכלת בציבור, אינה בכלל החשש, ואילו האוכל לבדו בביתו יש לחוש שיימשך וישכח.
- הסתייגות: לא כל הפוסקים מסכימים לחידוש זה.
- נפקא מינה: לפי טעם זה מובן מנהג מקומות באירופה שהיו מבדילים ביום ראשון בבוקר ואוכלים בליל מוצאי שבת. אך לסוברים שהאיסור קשור לעצם היום, יש לבאר את הדבר באופן אחר.