שולחן ערוך סימן קכ"ח, סעיף ט'
"כשעוקרים כהנים את רגליהם לעלות לדוכן, אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ולא יהיה בה מכשול ועוון מעתה ועד עולם. ומאריכים בתפילה זו עד שיכלה אמן של הודאה מפי הציבור"
(שולחן ערוך)
מסגרת הסעיף: תפילת הכהנים בעת העלייה לדוכן
- תפילה שאין הציבור שומע: בעת שהכהנים עוקרים את רגליהם ועולים לדוכן, ועד שהם מתחילים בברכת כהנים, הם אומרים בקשה בלחש, ואין הציבור שומע את לשונה. השולחן ערוך מביא כאן את נוסחה.
- ברכה או בקשה: אף שנקטו בלשון "ברכה", אין זו ברכה אלא בקשה מלפני הקדוש ברוך הוא, שתהא ברכתם ברכה שלמה.
- מתי אומרים אותה: אמירתה מתחילה כשהשליח ציבור אומר "ובכל החיים יודוך סלה ויהללו", ולא לאחר "ולך נאה להודות".
- שהות האמירה: בהשוואת מספר המילים, לשון הבקשה קצרה, ואילו לשון השליח ציבור מ"ועל כולם יתברך וישתבח" ואילך ארוכה ממנה פי כמה, ועל כן יש די שהות לסיים את הבקשה עם סיום ברכת מודים.
ביאור "עד שיכלה אמן של הודאה"
"עד שיכלה אמן - לאו דווקא, אלא עד שיסיים השליח ציבור 'הטוב שמך ולך נאה להודות', כדי שיענו הקהל אמן על שתיהם. ולפי זה פשוט שגם הכהנים יענו אמן על ברכת השליח ציבור, וכן מצאתי בשולחן שלמה"
(משנה ברורה, ס"ק ל"א)
- כוונת ההארכה: הכהנים מכוונים לסיים את בקשתם יחד עם סיום ברכת מודים של השליח ציבור, ואמן שעונה הקהל על "הטוב שמך ולך נאה להודות" עולה גם על בקשת הכהנים.
- אמן על ברכה שלא שמעוה: הקהל אינו שומע את בקשת הכהנים, ובדרך כלל אסור לענות אמן על ברכה שלא שמעה, שהרי אינו יודע מה נאמר. אלא שכאן הקהל עונה אמן על מה ששמע, ומעלה עליו הכתוב כאילו ענה גם על בקשת הכהנים.
עניית אמן של הכהנים עצמם
- הכהנים עונים אמן: לפי המשנה ברורה, גם הכהנים עונים אמן על ברכת השליח ציבור, וכן מצא בשולחן שלמה. לשם כך הם מסיימים את בקשתם מעט קודם לסיום ברכת מודים.
- אמן על ברכת חברו ולא על ברכת עצמו: אין זו עניית אמן על ברכת עצמו, האסורה (חוץ מסיום ברכת בונה ירושלים). הכהן עונה על ברכת השליח ציבור ששמע. וכיוצא בזה: המברך "בורא פרי העץ" ושומע את חברו מסיים "בורא פרי האדמה" באותה שעה ממש, רשאי לענות אמן, שאין האמן שלו על ברכתו אלא על ברכת חברו.
- אין זו אמן יתומה: אמן יתומה היא עניית אמן לאחר זמן, כשכבר נסתיימה הברכה זמן מה קודם לכן. כאן הכהן עומד ושומע את השליח ציבור מסיים, ועונה מיד על הברכה עצמה.
- אין זה הפסק: עניית אמן זו אינה נחשבת הפסק.
עצם הבקשה: מהי "ברכה שלמה" ומהו "מכשול ועוון"
לשון הבקשה היא: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ולא יהיה בה מכשול ועוון מעתה ועד עולם". אין מצוי בשום מקום אחר שאדם מקדים לפני קיום מצווה בקשה שלא יהיה בה מכשול ועוון מעתה ועד עולם, ויש להבין מה טיבה של בקשה זו ומהו מושג "ברכה שלמה".
מעשה הירושלמי בשני האמוראים שלא עלו לדוכן
בירושלמי מסופר על שני אמוראים שהיו כהנים, שבאו להתפלל ולא עלו לדוכן: האחד חש חולשה ויצא מבית הכנסת, והאחר עמד בין העמודים של בית המדרש ולא שמע את הקריאה.
- היוצא קודם הקריאה: כהן שיצא מבית הכנסת קודם שקוראים "כהנים" אינו מתחייב ואינו עובר.
- שלא לומר לכהן לעלות: אין לומר לכהן "עלה לדוכן", שכן משאמרו לו נעשה מחויב. יש שאינו רוצה לעלות מטעמיו, ואין להיכנס עמו לדברים אלו.
- קושיית בעל "עלי תמר": הרב יצחק תמר, מרבני תל אביב ובעל פירוש "עלי תמר" על הירושלמי, תמה: אותם אמוראים באו לבית הכנסת ברגליהם, ובתקופת חז"ל היו בתי הכנסת מחוץ לעיר, ולא מהלך קצר. כיצד אירע שדווקא באמצע התפילה נחלשו פתאום ולא עלו לדוכן?
ביאור העלי תמר: חולשה רוחנית ולא חולשת הגוף
- יסוד הביאור: אין הכוונה לחולשה גופנית אלא לחולשה רוחנית, שלא חש עצמו במצב הראוי לברך את ישראל.
- תנאי ראשון, שמחה: מצווה זו צריכה להיעשות מתוך שמחה. כהן שאינו מרגיש שמחה בלבו בעשיית המצווה, רצוי שלא יברך. ויסוד הדבר: "ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלוקים", שאין השכינה שורה מתוך עצבות, וכן עולה מדברי הרמב"ם במורה נבוכים, וזו כל דרכו של רבי נחמן: הרוצה להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, יעשה זאת מתוך "עבדו את ה' בשמחה".
- תנאי שני, אהבה: הברכה צריכה להיאמר באהבה, שיהיה כל אחד ואחד מישראל שווה אצל הכהן, ואין אחד פחות ואחד יותר.
- וזהו "מכשול ועוון": הכהן אינו אלא אחד המתפללים, ומדרכו של עולם שאין אדם ביחסים טובים עם כל הציבור. משיש בלבו טרוניה על חברו שהעליבו או העיר לו, שוב אין ברכתו שלמה. על כן מבקשים הכהנים שלא יהיה בה מכשול ועוון, ושתהא "ברכה שלמה", מתוך אהבה לזולת.
- אין בכך פטור מן העלייה: אין הוא אומר שלא יעלה לדוכן, אלא שיבקשו לפחות שבשעת הברכה יסורו מהם דברים אלו ויוכלו לברך כראוי.
הכהן כצינור לברכה (דעת הרמב"ם)
- כהן שמרננים אחריו: לדעת הרמב"ם, כל זמן שאין ידוע בוודאות שעבר עבירות מסוימות (כגון שרצח או שנשא גרושה, ובכלל הדיון גם חילול שבת ששקול כנגד כל התורה), אף אם מרננים אחריו שעבר על איסור, עולה ומברך.
- הטעם: שנאמר "ואני אברכם". הברכה באה מאת הקדוש ברוך הוא, והכהן אינו אלא צינור להעברתה.
- תוספת העלי תמר: אמת שהכהן צינור, אך הצינור צריך להיות נקי ובלא חלודה. עיכובים בצינור מונעים את פעולתו, והעיכובים כאן הם חוסר שמחה וחוסר אהבה.
דרשת הירושלמי על "אמור להם"
- ההבדל בכתיב: בפרשת "אמור אל הכהנים בני אהרן" נכתבה המילה "אמור" בכתיב חסר, ואילו בברכת כהנים נכתב "אמור להם" בכתיב מלא, בוי"ו.
- הדרשה: האמירה שהכהנים חוזרים בה אחר המקריא צריכה להיות שלמה, ולכן נכתבה מלאה. וזו בקשתם: שתהא הברכה ברכה שלמה, בלא חיסרון של שמחה ובלא חיסרון של אהבת הציבור.
נשיאת כפיים בחוץ לארץ ביום טוב בלבד
- הקושי: מצוות נשיאת כפיים נוהגת בכל יום ויום, ואילו בחוץ לארץ נהגו הכהנים לישא כפיהם ביום טוב בלבד.
- תמיהת הבית יוסף: הבית יוסף מביא את הדעות ואומר שהשתומם על המנהג ואינו מבינו, ומביא כמה ניסיונות ביאור. אין לדבר מקור ברור אלא "נהגו אבותינו".
- תירוץ בעלי התוספות: בגלות אין שמחה, לא רק מפני שאין יושבים בארץ ישראל, אלא מפני עול הגלות: לחץ הגויים, המסים, ההתנכלויות ואי הידיעה מה ילד יום. ביום טוב אדם משתחרר מדאגותיו ושמח, ואז יכול לברך את ישראל מתוך שמחה. על טעם זה סומך הרב תמר את ביאורו.
- מדוע לא בשבת: בתורה נאמר "ושמחת בחגך", ואילו בשבת לא נאמרה שמחה. בשבת יש מצווה מיוחדת של עונג, ולפי רבים מהפוסקים אין בה עניין של שמחה אלא עונג שבת, ויש חולקים.
- טעם נוסף שהועלה: יש שאמרו שבחוץ לארץ לא עלו מפני שלא היו הכהנים מיוחסים. על כך נשאל: אם כן מדוע עולים ביום טוב, והוצע שהוא כדי שלא תשתכח המצווה. הרב העיר שאין הסיבה האמיתית ידועה, וכל הטעמים ניסיונות הסבר הם.
סעיף י': עמידת הכהנים בדוכן
"עומדים בדוכן, פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם, עד שיסיים שליח ציבור מודים, ואז אם הם שנים קורא להם (שליח ציבור): כהנים"
(שולחן ערוך, סעיף י')
- סדר העמידה: בתחילה עומדים הכהנים כשפניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם, עד שמסיים השליח ציבור את ברכת מודים.
- לשון "היכל": הרמב"ם והספרדים אומרים "היכל", והאשכנזים אומרים "ארון קודש". השולחן ערוך נאמן ללשון מקורו ומעתיק את לשון הרמב"ם כמות שהיא, ואינו משנה אותה ללשון שהוא רגיל בה.
- המילים "שליח ציבור" בסוגריים: הסוגריים באו לפי שאין הכל מסכימים שהשליח ציבור הוא הקורא "כהנים". יש כשלוש או ארבע שיטות מי אומר "כהנים" וכיצד אומרים זאת, ויתבארו בהמשך.
המילה "דוכן" ומקורה
- במקורות הקדומים אצל הלויים: המילה "דוכן" נזכרת כבר במשנה, אך במקורות הקדומים היא נאמרת דווקא על הלויים שעמדו על הדוכן, ולא על הכהנים. כך גם בסדר הקורבנות הנאמר בכל בוקר: "לויים בדוכנם", וכן בקינות של תשעה באב.
- לשון הכהנים: כשמדברים על הכהנים הלשון היא "נושאים את כפיהם", ולא "עולים לדוכן". השימוש בביטוי "עלייה לדוכן" אצל הכהנים נוצר מאוחר יותר, ויש אומרים שרק לאחר החורבן.
- מקור המילה: אין המילה עברית, ואף אין ודאות שהיא ארמית. יש דעות שונות במקורה, ויש שסברו שבאה משפה זרה.
- בבית המקדש: לא היה שם ארון קודש, אלא מעלות, חמש עשרה מדרגות, ועליהן עמדו הלויים.
בדרך אגב · הרב יצחק תמר ובעלי דברים שהוזכרו
- הרב יצחק תמר: רב במועצת הרבנות בתל אביב, תלמיד חכם גדול, שחיבר פירוש על הירושלמי בשם "עלי תמר", בכשבעה חלקים, על כל הירושלמי.
- ספרייתו: הייתה לו ספרייה גדולה וחשובה, ולאחר פטירתו נתרמה, כמדומה, לישיבת הר עציון.
- ברכת כהנים אצל הרב קוק: הרב ולדינברג היה אומר שילכו להתברך בברכת כהנים בבית הכנסת של הרב קוק בירושלים, מפני שהיה ידוע באהבת ישראל שלו, והברכה צריכה להיאמר באהבה.
בדרך אגב · מנהגי חיפה וצפת בנשיאת כפיים
- בחיפה: נוהגים כמנהג חוץ לארץ, שאין נושאים כפיים אלא ביום טוב.
- בצפת: לא ידוע על מנהג כזה.
- טעם אפשרי: מנהגים אלו אין להם מקור ברור. ייתכן שמי שייסד את המקום בא מחוץ לארץ והמשיך לנהוג כמנהג חוץ לארץ, וכן בגליל התיישבו בתחילה באים מחוץ לארץ.
- טעם נוסף מן הגמרא: הגמרא אומרת שבני חיפה ובני בית שאן לא היו מבטאים היטב את האותיות, ובברכת כהנים יש לדייק בהגייה, כגון "ויחונך". יש שתלו בכך שלא נשאו כפיים כל השנה אלא ביום טוב בלבד.
בדרך אגב · שאלות צדדיות שהועלו
- מדוע נצרך צינור: אם הברכה מאת הקדוש ברוך הוא, מדוע היא צריכה לעבור דרך הכהנים ולא יברך ישירות. שאלה זו לא נתבארה כאן.
- הקרבת קורבן בידי הבעלים: כיוצא בזה יש לשאול מדוע אין המביא קורבן מקריבו בעצמו אלא נותנו לכהן, וכן שאר עבודות בית המקדש נמסרו לכהנים.