סימן קכ״ח סעיף ח׳ · עקירת רגלי הכהן לעלות לדוכן בברכת רצה

שולחן ערוך סימן קכ"ח סעיף ח'

"עקר ממקומו לעלות לדוכן, אף אם לא הגיע לשם עד שסיים שליח ציבור רצה, שפיר דמי; אבל אם לא עקר רגליו ברצה, שוב לא יעלה"

(שולחן ערוך)

פתיחה - למי נוגע הדין הזה

• אופיו של הסימן: רוב הסימן עוסק בהלכות הנוגעות לכהנים עצמם, אך חלק ניכר ממנו נוגע גם לציבור, ולעיתים במיוחד לשליח הציבור, שצריך לדעת כיצד לנהוג.
• הדין שלפנינו: דין מיוחד במינו, שקשה בתחילה להבינו: הכהן חייב לעקור את רגליו דווקא בזמן אמירת "רצה", ואם לא עשה כן שוב אינו עולה לדוכן. מכאן גם נפקא מינה מעשית לשליח הציבור.

זמן העקירה (משנה ברורה ס"ק כ"ה)

"כשמתחיל שליח ציבור רצה - היינו לכתחילה יזהר הכהן לעקור בהתחלת שליח ציבור רצה, ואם לא עקר עד שכבר התחיל השליח ציבור רצה, כל שלא סיים ברכת רצה שפיר דמי"

(משנה ברורה ס"ק כ"ה)

• לכתחילה: מיד כשפותח שליח הציבור באמירת "רצה", על הכהן לעשות פעולה של עקירת רגליים המראה שהוא מתכונן לעלות לדוכן.
• בדיעבד: אם עקר באמצע ברכת רצה, קודם שסיימה שליח הציבור, דיו.
• דעות מרחיבות: יש אומרים שאף אם עקר בשעה שהציבור עונה אמן על ברכת רצה, דיו. ויש מרחיבים עוד, שכל זמן שלא התחיל שליח הציבור "מודים" עדיין נחשב הדבר כאילו הוא עומד בברכת רצה, שהרי לא פתח בברכה חדשה.

טעם הדין - ברכת רצה היא ברכת העבודה (משנה ברורה ס"ק כ"ו)

"שנאמר 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם', ואחר כך כתיב 'וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים', משמע שבירך קודם שנסתלק מהעבודה; לכן תקנו גם בתפילה שיעלו הכהנים לדוכן קודם סיום ברכת העבודה"

(משנה ברורה ס"ק כ"ו)

• מקור הפסוקים: הדברים נאמרו בפרשת שמיני, בחנוכת המזבח. "וישא אהרן את ידיו אל העם" היא נשיאת כפיים, ו"ויברכם" היא ברכת כהנים, אף שאין שם פירוט של נוסח ברכת כהנים.
• הדיוק: הירידה מן המזבח נזכרת רק לאחר הברכה, ומכאן שאהרן בירך בעודו בתוך תהליך העבודה, ורק אחר כך סיים וירד.
• ההשוואה לימינו: אין לנו עבודה, אך יש ברכת העבודה, היא ברכת "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל... והשב את העבודה לדביר ביתך". לפיכך צריך הכהן להראות נכונות ולהתחיל בהכנות לעלייה לדוכן בעוד שליח הציבור עומד בברכת העבודה, כשם שאהרן בירך בתוך העבודה.

אין צורך להגיע לדוכן בזמן, אלא לעקור בזמן

• הלשון "עד שיסיים שליח ציבור" אינה מדויקת: לאו דווקא. אף אם לא יגיע הכהן למקום הדוכן עד שיסיים שליח הציבור את ברכת מודים, שפיר דמי.
• העיקר הוא רגע העקירה: כל שעקר רגליו ברצה, הראה בכך את נכונותו בשעת ברכת העבודה, ומאותה שעה אין נפקא מינה מתי בפועל הגיע לדוכן.

איזו עקירה נחשבת עקירה

"עוד כתבו דעיקר העקירה מקרי אחר נטילה, שאז ראוי לעלות לדוכן, ולכן יעקרו רגליהם ליטול ידיהם קודם רצה, וברצה יעקור רגליו לילך למקום המוכן לדוכנם"

(משנה ברורה)

• הקושי: הכהנים ממילא עוקרים את רגליהם מוקדם, כבר בברכת "השיבה שופטינו", ויוצאים לנטילת ידיים. לכאורה כבר עקרו רגליהם הרבה לפני רצה.
• ההכרעה: הליכה לנטילת ידיים אינה נחשבת עקירה, שהרי בשעה זו עדיין אינו ראוי לעלות לדוכן, ואף כיוון הליכתו אינו לכיוון הדוכן אלא לכיוון מקום הנטילה. עקירה נחשבת רק כשהוא כבר מסוגל לעלות ופניו מועדות למקום הדוכן.
• הסדר הרצוי: הכהנים יוצאים מוקדם כדי להספיק ליטול ידיים קודם רצה, וכשמגיע שליח הציבור לרצה הם עוקרים רגליהם מן המקום שנטלו בו לכיוון הדוכן.

בדיעבד ומה שאינו נחשב עקירה

"ובדיעבד, אם לא נטל ידיו קודם רצה, ואם ילך ליטול ידיו יסיים השליח ציבור ברכת רצה, אף על פי כן יעקור ברצה לילך למקום הדוכן ואחר כך יטול ידיו שם, שיביאו לו שם מים סמוך למקום הדוכן"

(משנה ברורה)

"אבל אם לא עקר ברצה, ואפילו אם עקר רגליו לילך לצד חוץ ליטול ידיו, מצדד בה בכהנים דזה לא חשיב עדיין עקירה, אף שהנטילה היא עכשיו לנשיאת כפיים, ובעינן עקירה למקום הדוכן וזה היה עקירתו לצד חוץ"

(משנה ברורה)

• הכלל העולה: גם כשהנטילה נעשית לצורך נשיאת כפיים, הליכה החוצה אינה עקירה, משום שנדרשת עקירה שכיוונה אל מקום הדוכן. בדיעבד עדיף שיעקור ברצה לכיוון הדוכן ויביאו לו מים לשם, כדי שתהיה העקירה ניכרת שהיא לדוכן.

נפקא מינה לשליח הציבור

"ועל כן המנהג, כששליח ציבור מגיע לרצה ולא באו עדיין הכהנים להיכל, ממתין בתפילתו עד שיבואו, דחיישינן שמא עדיין לא עקרו רגליהם ממקום הרחיצה לילך לצד הדוכן"

(משנה ברורה)

• הטעם למנהג: שליח הציבור אינו רואה מה נעשה במקום הנטילה, ואינו יודע אם כבר עקרו הכהנים את רגליהם לכיוון הדוכן. לכן, כשהוא מגיע לרצה ואין כהן נראה בבית הכנסת, הוא חושש שמא עדיין לא עקרו, וממתין.
• מה מספיק: אין צורך שהכהנים יגיעו ממש למקום הדוכן. די בכך ששליח הציבור רואה שהם נכנסים לבית הכנסת ומתקדמים לכיוון הדוכן, ואז ימשיך בתפילתו.
• מדוע להמתין אם בדיעבד מקילים: אף שמעיקר הדין אפשר להתחיל והם יגיעו באמצע, ההמתנה נועדה שלא להיכנס לספקות מלכתחילה.

כהן שלא עקר רגליו ברצה

• עיקר הדין: הדבר חמור עד כדי כך שאם לא עשה מה שצריך, שוב אינו עולה לדוכן.
• אם בכל זאת עלה: נחלקו הדעות. יש אומרים שמורידים אותו, שהרי לא עשה כדין; ויש אומרים שכיוון שכבר עלה אין מורידים אותו, כדי שלא לביישו.

כהן היודע שלא יספיק, ופטור ממצוות עשה

• יסוד הדין: מצוות עשה של נשיאת כפיים חלה על הכהן רק כשקוראים לו לעלות לדוכן. כל זמן שלא קראו לו, וכל זמן שלא נטל ידיו, לא עבר על מצוות עשה.
• המסקנה המעשית: כהן שרואה שיש בעיה, למשל שסיים את שמונה עשרה מאוחר, יכול להישאר בחוץ, שלא ליטול ידיו ושלא לשמוע את הקריאה "כהנים", ואף להיכנס אחר כך. לא ביטל מצווה ולא עבר עבירה, שהרי לא חייבוהו במקום שלא קראו לו, כשם שמי שלא קראו לו לעלות לתורה אינו עובר עבירה.
• מקור בירושלמי: מסופר בירושלמי על שני אמוראים. אחד היה חלש ופחד לעלות לדוכן ולכן יצא החוצה, ואחד היה מתחבא בין העמודים כדי שלא יראוהו ויאמרו לו לעלות. מכאן הדרך לכהן שמרגיש שיש בעיה: לא לעלות, ולהיזהר שלא לשמוע את הקריאה "כהנים" ושלא ליטול ידיים.

(ביאור עניינם של אותם אמוראים יתבאר בהמשך.)

בדרך אגב · הערות שהתעוררו בשיעור

1. "המחזיר שכינתו לציון" וברכת העבודה

• השאלה: הרי ברכת רצה חותמת "המחזיר שכינתו לציון", ולכאורה אין זו ברכת עבודה.
• התשובה: בגוף הברכה נאמר במפורש "והשב את העבודה לדביר ביתך", וזו ברכת העבודה. גם החתימה "המחזיר שכינתו לציון" אין פירושה השראת שכינה בלבד, אלא שישכון הקדוש ברוך הוא בציון, היינו בבית המקדש, ותתחדש העבודה.
• הבחנה: לגבי "מודים" ההערה הייתה מוצדקת, שכן אין היא קשורה לעניין העבודה, אך רצה היא ברכת העבודה.

2. דיבור בין נטילת ידיים לנשיאת כפיים

• הנמשל מנטילת ידיים לסעודה: הבעיה בדיבור אינה בעצם הדיבור אלא בהפסק. הגמרא הצריכה "תיכף לנטילה ברכה", ואם מתחילים לדבר עובר זמן בין סיום הנטילה לברכה.
• בכהנים: מעיקר הדין הבעיה חמורה יותר, שכן השיעור מסוף הנטילה עד ברכת כהנים הוא כשיעור הילוך עשרים ושתיים אמה, זמן קצר מאוד.
• המציאות בימינו: בזמנם היו נוטלים סמוך למקום הדוכן, וכיום ברוב בתי הכנסת יש לצאת החוצה ולעיתים לחצר. לפיכך מצאו הפוסקים הקלות בדין זה, יש שמונים את הזמן לא מסוף הנטילה אלא משלב אחר. מכל מקום מעיקר הדין אין לדבר, מפני ההפסק.
• דיבור בדרך ובנתינת יישר כוח: ריבוי דיבור בדרך לדוכן ובחזרה אינו כשורה, ואף נתינת יד ואמירת יישר כוח בדרך לדוכן אינה ראויה, שכן היא מעכבת ומפסיקה.

3. שיעור נטילת ידיים של הכהנים

"אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק"

(שולחן ערוך סימן קכ"ח סעיף ו')

• שיעור הנטילה: עד הפרק, היינו כל כף היד, ולא רק את האצבעות, כדין נטילת ידיים רגילה.
• כמות המים: רביעית, כשיעור נטילת ידיים רגילה.
• אופן הנטילה: אפשר להניח יד אחת על גבי חברתה וליטול את שתיהן, ואף בבת אחת.