שולחן ערוך סימן קכ"ח סעיף ו'
"אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק, שהוא חיבור היד והזרוע... והלוי יוצק מים על ידיהם"
(שולחן ערוך)
מקור החיוב לנטילת ידיים לפני ברכת כהנים
- מקור בגמרא: הנטילה הזאת מוזכרת בדברי חז"ל. רבי יהודה בן לוי אומר שהכהן צריך ליטול ידיו לפני שהוא עולה לדוכן, אף על פי שכבר נטל ידיו בבוקר. אין זה לימוד מפורש מן התורה אלא מאמר בגמרא.
- הדמיון לעבודת המקדש: יסוד הדבר בכך שהכהנים בבית המקדש נטלו ידיהם מן הכיור וכנו בכל בוקר, אף שמן הסתם כבר נטלו ידיהם בביתם. קדושת המקום היא שחייבה נטילה נוספת.
(במקדש הכהנים אף רחצו את רגליהם, ובייחוד לפי השיטה שעלו יחפים; עניין זה נוסף על נטילת הידיים ואינו נידון כאן.)
האסמכתא מן הפסוק (משנה ברורה ס"ק יט)
"אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם - עיקר הנטילה אסמכוה רבנן אקרא, שנאמר: 'שאו ידיכם קודש וברכו את ה'', כלומר כשתשאו ידיכם קדשו אותם תחילה, והיינו נטילה, ואחר כך ברכו את ה'"
(משנה ברורה)
- לשון זהירה: המשנה ברורה נוקט "אסמכוה רבנן", כלומר חכמים סמכו את הדין על הפסוק. אין הפסוק מחייב בוודאות נטילת ידיים לכהן לפני נשיאת כפיים, אלא יש בו רמז בלבד.
- פירוש הפסוק: "שאו ידיכם" מכוון לנשיאת כפיים; "קודש" מורה שהידיים צריכות להתקדש תחילה, והיינו על ידי נטילה; "וברכו את ה'" היא ברכת כהנים, שהרי הכהנים מייצגים את ברכת השם לישראל, כמו שנאמר בברכת כהנים "ואני אברכם".
נטילה במים דווקא
"והנטילה צריכה להיות במים דווקא, ולא מהני בכאן מידי דמנקה כמו בתפילה בסימן צ"ב"
(משנה ברורה)
- ההשוואה לסימן צ"ב: לעניין תפילה נאמר שההולך בדרך ואין לו מים ינקה ידיו בכל מידי דמנקה, כגון שפשוף בעפר, בכותל או בידיו זו בזו, וזה דין בדיעבד.
- החידוש כאן: לנשיאת כפיים אין הכהן יכול להסתפק בניקוי מעין זה, אלא צריך נטילה במים כדין.
תכף לקדושה ברכה
"ופסק המחבר דאף על פי שנטל ידיו שחרית, יחזור ויקדש אותם קודם נשיאת כפיים, משום דבעינן תכף לקדושה ברכה"
(משנה ברורה)
- הטעם: מן הפסוק "שאו ידיכם קודש וברכו את ה'" משמע שהקידוש והברכה צריכים להיות סמוכים זה לזה.
- נקודה פתוחה: מכאן עולה השאלה מהי מידת הסמיכות הנדרשת, שהרי הכהנים נוטלים ידיהם במקום אחד ועולים לדוכן במקום אחר.
מנהג הנטילה במי ורדים
- המנהג: היה מנהג לתת במים שהכהנים נוטלים בהם את ידיהם מי ורדים ובשמים, כדי שיהיה בהם ריח טוב.
- היכן נהגו: המנהג עולה מתוך שאלות שנשאלו בשני מקומות רחוקים זה מזה: בתשובת דרכי נועם (מצרים) ובחוות יאיר (פרנקפורט).
- טעם אפשרי: הכהנים מברכים כשלוחים לדבר ה', ורצו שיהיה ריח טוב מידיהם. יש הרוצים לתלות זאת במה שנאמר שבשעת מתן תורה נתמלא העולם ריח טוב.
- מדוע דווקא ביום טוב: בחוץ לארץ נושאים כפיים רק ביום טוב, ומדובר במעמד נדיר, ולכן רצו לתת בו סימן של ייחוד.
קושיית מוליד ריח ביום טוב
"אסור ביום טוב ליתן במים דבר שמוליד ריח (מגן אברהם), ובספר אליה רבה מתיר, כיוון ששמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריחא"
(באר היטב)
- הבעיה: איסור מוליד עניינו יצירת דבר חדש. הנותן בושם במים הופך מים רגילים, שדרכם לשתייה ולנטילה, למים בעלי ריח, ונמצא שיצר בהם מציאות חדשה.
- היתר האליה רבה: מי הוורדים הם שמן שנתערב במים, והשמן אינו מתמזג עם המים ואינו נעשה עמם דבר אחד, אלא נשארים שני נוזלים זה בצד זה. לפיכך אין כאן הולדת ריח חדש אלא שמן ריחני שנשפך לתוך המים.
האם מים ריחניים הם "מים דווקא"
- השאלה שהתעוררה: מאחר שהמשנה ברורה מצריך נטילה במים דווקא, מתעוררת השאלה אם מים שנתערב בהם בושם עדיין נחשבים מים לעניין נטילה, או שכבר יצאו מתורת מים.
- שתי הדעות: לפי לשון המשנה ברורה, מים שנשתנו הם בעיה לעניין הנטילה. ויש אומרים שעדיין כשרים הם לנטילת ידיים.
כשאין מים: שיטת הרמב"ם (משנה ברורה ס"ק כ)
"חוזרים ונוטלין - ואם אין לו מים, כתבו האחרונים דנוכל לסמוך על שיטת הרמב"ם דסבירא ליה דיוצא בנטילת ידיים שנטל שחרית, כל שלא הסיח דעתו ויודע שלא נגע במקום מטונף"
(משנה ברורה)
- ההכרעה למעשה: כהן שאין לפניו מים אינו נמנע מלעלות לדוכן, שהרי זו מצווה, אלא סומך על שיטת הרמב"ם, ובלבד שהוא בטוח ששמר את ידיו מן הבוקר ועד ברכת כהנים.
- מה שאינו מועיל: אין הכהן רשאי לנקות את ידיו באופנים שהוזכרו בסימן צ"ב במקום נטילה.
שמירת הידיים לאחר נטילת שחרית
- מקרה של נגיעה: אם הכהן פתח את שרוכי נעליו וכיוצא בזה, ברור שעליו ליטול שוב, מפני שנגע במקום שאינו נקי. ולא כל אדם נועל נעליים שצריך לפותחן בידיים.
- מעשה ברב חיים פאלאג'י: מספרים על הרב חיים פאלאג'י, שהיה רבה של איזמיר לפני כמאה וחמישים שנה, שהיה ישן בכפפות כדי שלא ייגע בידיו במקומות המכוסים, מחשש רוח רעה, ואף הלך בהן ביום, מפני שכרב ראשי היו באים אליו ולוחצים את ידו.
מהות הנטילה: מעשה של קדושה ולא של ניקיון
- עיקר הנקודה: השולחן ערוך מדבר בכהן שכבר נטל ידיו שחרית ויודע שלא נגע בשום דבר. החיוב אינו מטעם נקיות אלא מפני שזה מעשה של קדושה, כדרך שנהגו הכהנים בבואם לבית המקדש.
- הדרגות בטומאה וטהרה: ישראל אינו מצווה לאכול חוליו בטהרה ואינו חייב להיזהר מדברים טמאים, מה שאין כן הכהן, שעומד להיכנס ולעבוד במקדש.
- חייב אדם לטהר עצמו ברגל: ישראל מתחייב בטהרה בשעה שהוא עולה לירושלים ברגל, כדי שיוכל להיכנס לעזרה. מכאן נהגו רבים לטבול במקווה לפני החג, זכר למה שעשו אבותינו כדי לעלות לירושלים בטהרה.
מושג ה"חברים" בגמרא
- המקור: נאמר בשופטים "ויאספו כל ישראל אל העיר כאיש אחד חברים". דרשו חז"ל: אימתי נאספים כל ישראל אל העיר, היא ירושלים? ברגל.
- מדוע נקראו חברים: בעלייה לרגל הכול טבלו לפני עלייתם, ולכן היה כל אחד יכול לאכול ולהתחבר עם חברו בלא חשש טומאה, כגון חשש שיירק עליו וייטמא.
- הגדרת חבר: "חבר" בלשון הגמרא אינו ידיד, אלא אדם שמקפיד על דיני טומאה וטהרה אף שאינו כהן. בזמן הגמרא היו אגודות של חברים ששמרו על כך כל ימות השנה, והיו חבורה סגורה שאינה אוכלת עם מי שאינו מקפיד.
- הטעם: אף שאין הם מצווים בטהרה, קיבלו זאת על עצמם מתוך רצון להתקדש יותר. להבדיל, גם הכת שנקראה איסיים הקפידה מאוד על טומאה וטהרה, היו טובלים בבוקר ולובשים לבנים, מתוך גישה שכך מתקרבים יותר לקדוש ברוך הוא.
- בזמן הזה: מושג החברים במשמעות זו שייך בעיקר בזמן שבית המקדש קיים, והיום אינו קיים.
שיעור הנטילה ואופנה
"עד הפרק - ככהן המקדש ידיו לעבודה"
(משנה ברורה)
- עד הפרק: נוטל עד חיבור היד והזרוע, כדרך שהכהן במקדש היה מקדש ידיו לעבודה.
- דרישות האחרונים: כתבו האחרונים שאפשר שצריך כאן דווקא נטילה מכלי ובכוח גברא, כדין נטילת ידיים רגילה, ולא די בפתיחת הברז בלבד.
- פתיחת ברז: יש פוסקים בזמננו הסוברים שפתיחת הברז נחשבת אף היא כוח גברא, ובלבד שבכל שפיכה ושפיכה יפתח ויסגור מחדש.
- איכות המים ושיעורם: שלא יהיו המים משתנים מברייתם, כלומר שלא יהיו מלוכלכים, ושיהיה בהם רביעית.
והלוי יוצק מים על ידיהם
- החידוש: אין הכהן נוטל ידיו בעצמו, אלא הלוי יוצק על ידיו. דבר כזה אינו מצוי בשאר נטילות, ואין אדם צריך שישרתוהו בנטילה לסעודה.
- דברי הבית יוסף: הבית יוסף כותב ששמע וראה נוהגים שהלוי נוטל לכהן ולא ידע לזה מקור, לא בגמרא ולא במדרשים, ולאחר זמן מצא שהדבר כתוב בזוהר, שיש חובה ללוי ליצוק על ידי הכהן. מקור הדין הוא בזוהר בלבד.
כשאין לוי (משנה ברורה ס"ק כ"ב)
"והלוי יוצק מים - וכשאין לוי, יוצק בכור פטר רחם, דהוא גם כן קדוש קצת"
(משנה ברורה)
- הטעם: עד שנבנה המשכן הייתה העבודה בבכורות, ורק אז נאמר למשה לקחת את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור בבני ישראל. הלויים החליפו את הבכורים, ואולם קדושה מסוימת נשארה בבכור, ולכן הוא בא במקום הלוי ליציקת המים.
בדרך אגב · הולדת דבר חדש בשבת וביום טוב
- מי סודה: כשהומצאו מכשירי הגזה היו שרצו לאסור את השימוש בהם בשבת מטעם מוליד, שהרי לוקחים מים ומכניסים בהם גז ונוצר דבר חדש. הייתה בכך מחלוקת אם מים עם בועות נחשבים דבר חדש, ורוב הפוסקים התירו, מפני שסוף סוף נשארו מים.
- מים עם קפה או סוכר: אין זה דומה, שכן המים היו עומדים לשתייה וגם עתה הם עומדים לשתייה, ורק נוסף בהם דבר. וזה אחד ההיתרים גם במי סודה, שהם נעשים לשתייה.
- מים ריחניים לעומת זאת: שם המים אינם נשתים כלל, ונמצא שהופכים מים לתכשיר של בושם, שאין זה שימושם הרגיל, ולכן דנו בהם משום מוליד.
נטילת ידיים לתפילה לכל אדם
- הבא לבית הכנסת: יש אומרים שהבא להתפלל מנחה או שחרית צריך ליטול ידיו, ויש אומרים שאם נטל בבוקר ולא נגע בדבר שאינו נקי אינו צריך.
- הגורם המעשי: מי שפתח את נעליו בידיו צריך נטילה מחמת הנגיעה עצמה, ולא מחמת עצם הכניסה לתפילה.