שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ"ח סעיף ה'. המשך העיון בדברי המשנה ברורה ס"ק י"ח, בעניין העלייה לדוכן בגרביים:
"כתבו האחרונים שאין נכון לעלות לדוכן יחף ממש, שהוא דרך גנאי, שאין רגילין בזמן הזה לילך יחף לפני גדולים, אלא יש לילך בפזמקאות של בגד, וכן המנהג"
(משנה ברורה ס"ק י"ח)
דיוק לשון המשנה ברורה
- "יחף ממש": ההדגשה נצרכת, שכן אדם ההולך בגרביים בלא נעליים אפשר שייקרא גם הוא "יחף". המשנה ברורה מדגיש שהאיסור הוא ללכת יחף ממש, בלא כל כיסוי לרגל.
- טעם האיסור: "דרך גנאי", ובלשונו: "שאין רגילין בזמן הזה לילך יחף לפני גדולים". כלומר הטעם אינו קדושה גרידא, אלא נורמת הכבוד המקובלת.
- המסקנה למעשה: יש לעלות ב"פזמקאות של בגד", היינו בגרביים, וכן המנהג.
הרקע - הדמיון שבין ברכת כהנים לעבודת המקדש
- נקודות ההשוואה: מספר דינים בברכת כהנים נלמדים מדמיונה לעבודת בית המקדש: נטילת ידיים נוספת (סעיף ו' להלן), ברכה בעמידה, וחלק מן הפסולים בכהנים. ההשוואה אינה מוחלטת, אך יש קשר, שהרי בית הכנסת נקרא מקדש מעט.
- הכהנים במקדש הלכו יחפים: רצפת העזרה קדושה, והכהנים עבדו יחפים.
"של נעליך מעל רגליך"
(מעמד הסנה)
- משמעות חליצת הנעל: נעילת נעליים במקום קדוש אינה דרך כבוד, והליכה יחף מבטאת השתחררות מן הארציות ועמידה במקום קדוש. הדבר קיים ביהדות מקדמת דנא, כפי שרואים בתנ"ך ובבית המקדש.
- סימני כבוד באנושות: הסרת הנעליים היא אחד מסימני הכבוד המקובלים בעולם לאורך הדורות, כשם שיש הנוהגים להסיר את הכובע בפני אדם חשוב. אין הכרח לומר שיש כאן השפעה של זה על זה.
- שני הצדדים בענייננו: מצד אחד, אם עבודת הכהן בדוכן דומה לעבודת המקדש, לכאורה ראוי שיעמוד יחף. מצד שני, בית הכנסת אינו בית המקדש אלא מקדש מעט, ולכן אין ההשוואה מלאה.
כניסה לבית הכנסת בנעליים - שאלת ארצות ערב
- דין הגמרא: הגמרא אומרת בפירוש שמותר להיכנס לבית הכנסת בנעליים, מפני שאינו בית המקדש אלא מקדש מעט.
- השאלה שנשאל בנו של הרמב"ם: המוסלמים מלגלגים על היהודים: אצלם נכנסים למסגד יחפים ופורשים שטיחים, ואילו היהודים נכנסים לבית הכנסת בנעליים. האם מפני כך יש להוריד את הנעליים בכניסה לבית הכנסת?
- הדיון שהתעורר: האם יש בדבר משום חוקות הגויים, או שמא ראוי לנהוג כן משום כבוד בית הכנסת.
- המנהג למעשה: בארצות ערב נהגו להוריד את הנעליים בכניסה לבית הכנסת, ויש שתלו זאת גם בתנאי מזג האוויר החם. באשכנז, לעומת זאת, רוב החכמים אמרו שנכנסים לבית הכנסת בנעליים כדין הגמרא.
הכרעה לפי מנהג המקום
- הכלל: רוב התשובות שנתנו החכמים בשאלות מסוג זה תלויות במקום ובזמן, שכן הציבור הוא הקובע מהי דרך כבוד ומהי דרך גנאי.
- דוגמה מדברי הרמב"ם: הרמב"ם כותב שאין זו דרך מקובלת ללכת יחף, וכן שתלמיד חכם ילך בשרוולים ארוכים אף שהרבים הלכו בשרוולים קצרים. הרי שמדובר בנורמה התנהגותית ולא בהגדרה מוחלטת.
- דברי המשנה ברורה לארצו ולמקומו: הפוסקים אומרים שמה שכתב המשנה ברורה נאמר לפי מקומו, שבאירופה לא היה מקובל ללכת יחף, ולכן הצריך לכל הפחות גרביים, וכפי הנוהג כיום.
- ארץ ישראל: יש פוסקים שכתבו שבארץ ישראל אפשר שאין בכך חומרה כה גדולה, שהרי בקיץ אנשים הולכים בסנדלים בלא גרביים.
- אמת המידה המוצעת: יש שכתבו שהמבחן הוא אם היה מופיע כך לפני שר חשוב או לפני מלך, בסנדלים בלא גרביים או עם גרביים. הדבר תלוי במקום ובאדם.
- למעשה: חלק מהפוסקים אומרים שאין לתת תשובה חד משמעית, ואין לומר לכהן העולה בלא גרביים שאין עולים כך, שכן זהו דבר שאין לו שיעור. אם אף לאירוע חשוב הוא הולך בלא גרביים, אין בכך זלזול מצדו. אך אם לאירועים חשובים הוא נועל גרביים ורק כאן חולצן, עליו להבין בעצמו שאין זה נאה, והדבר מסור לשיקול דעתו.
שעת הדחק - חיילים ומי שאינו יכול לחלוץ נעליו
- הבעיה בצבא: כהן העומד בנעלי צבא, וסמוך לתפילה יוצא לפעילות. חליצת הנעליים ונעילתן מחדש מעכבת ומסרבלת.
- יסוד ההיתר: אין איסור עצמי בנעליים, וכל האיסור הוא תקנת חכמים מתקנת רבן יוחנן בן זכאי, ואילו ברכת כהנים היא מצוות עשה.
- ההיתר שהביאו האחרונים: מקורו בכך שכאשר הכהן אינו עומד על הדוכן אלא על הרצפה ממש, יש מקום גדול יותר להתיר לו להישאר בנעליו. לפיכך בשעת הדחק מתירים לו לברך בנעליו, אף שהן נעלי עור ואף שיש בהן שרוכים, בתנאי שיעמוד למטה על הרצפה ולא יעלה עם שאר הכהנים.
- מקרה נוסף: מי שיש לו פצעים ברגליו ותחבושות, שחליצת הנעליים ונעילתן מחדש היא עבורו טורח גדול, נחשב אף הוא שעת הדחק ומתירים לו באותו אופן.
עלייה לדוכן במכנסיים קצרים
- השאלה: כהן היוצא מיד אחרי התפילה לעבודה, כגון בקיבוצים, ובא לתפילה במכנסיים קצרים ובסנדלים. השאלה נשאלה בקיבוצים, ובכללם שאלות מפורסמות מבית שאן.
- התשובה: חלק מהרבנים אומרים שקשה להשיב תשובה מוחלטת, שכן הדבר תלוי במנהג המקום ובדרך הופעתו של אותו אדם: אם כך הוא בא לחדר האוכל וכך הוא בא לחתונה, אין בלבושו זלזול. אף כיום יש ציבורים שבאים לחתונה בלבוש שבו הם הולכים לעבודה. אלו דברים שאין להם שיעור, וכל מקום לפי מנהגו.
עמידת הכהן במקום גבוה - "לעלות לדוכן"
- שני מונחים לאותה מצווה: מצד אחד "נשיאת כפיים", ומצד שני "לעלות לדוכן". גם בירושלמי משתמשים בלשון עלייה לדוכן, וכן ביידיש נקבע המונח "דוכנען". על הלווים נאמר שהם עומדים על הדוכן, ואילו אצל הכהנים משתמשים דווקא בלשון עלייה.
- שיטת הרב ולדנברג: הוא מחזיק מאוד בדעה שהכהן צריך לעמוד במקום גבוה, על שם "לעלות לדוכן". גם בבית המקדש היו מעלות, וכן יש בבתי הכנסת מעלות לפני ארון הקודש.
- למעשה לפי שיטה זו: בבית כנסת שאין בו מדרגות, יש לקחת ספסל ולהפוך אותו כדי שהכהן יעמוד עליו ויהיה גבוה מן העם (וכמובן אם יש בכך סכנה זהו עניין אחר). ואם אין הדבר אפשרי, הוא מהסס אם יש לעלות לדוכן.
- הפתרון של השטיח: יש שאמרו שכאשר אין מקום גבוה, פורשים שטיח או שטיחון תחת רגלי הכהנים. אין זה פתרון מושלם, אך יש בו לפחות להראות שהכהן נמצא במיקום אחר מן המתפללים. יש שהסבירו את השטיחון בטעם פשוט יותר, שלא תהיה הרגל קרה.
- הערה בהבנת מנהגים: כאשר אדם רואה מנהג ואינו יודע ממה נובע, נעשה הדבר בעיניו כהלכה למשה מסיני. כך יש הפורשים את השטיח על גבי המדרגות עצמן, אף שהמדרגות כבר מגביהות את הכהן ואין צורך בשטיח. הדבר נאה, אך אינו חובה. יש לדעת מהיכן בא כל מנהג.
שליח ציבור שהוא כהן
- העלייה לדוכן: בגדול, שליח ציבור שהוא כהן ויש כהנים אחרים אינו עולה לדוכן, אלא נשאר עומד במקומו. השאלה כמה כהנים אחרים צריכים להיות, שניים או די באחד, תתברר בהמשך.
- מקום עמידת שליח הציבור: בחז"ל מצויות שתי לשונות: "יורד לפני התיבה" ו"עובר לפני התיבה". "יורד" משום שמקומו של שליח הציבור היה נמוך, ואילו הכהן צריך להיות מוגבה מן העם. כיום אין מקפידים על הנמכת מקומו של שליח הציבור.
שלושת הטעמים שנאמרו בעניין הנעליים
- תקנת רבן יוחנן בן זכאי: מצד עצמן אין בעיה בנעליים, אלא שרבן יוחנן בן זכאי תיקן משום השרוכים: שמא יתפרק לו הקשר, וירד מן הדוכן לצד לקשור את נעלו, ויאמרו הרואים שירד מפני שנמצא בו פסול.
- כבוד הציבור (פרי חדש): אף שנעליים של בד אין בהן חשש שרוכים, מכל מקום הכהן בא בהן בדרך ברפש ובבוץ, ואין זה כבוד הציבור לעלות בהן לדוכן.
- הסחת דעת הציבור: מדברי הטעם הראשון עולה שהציבור הוא חלק מן העניין, שהרי החשש הוא ממה שיאמרו הרואים ומן הבושה מן הציבור. מכאן שיש מקום לחשוש גם לצד ההפוך, שדבר חריג בכהן ימשוך את עיני הציבור.
- הרחבת הטעם השלישי: בהמשך יתבאר שאין להסתכל בכהנים בשעת הברכה. לפיכך כהן שיש בו דבר משונה מן הציבור, כגון שידיו אדומות, יש שאלה אם יעלה לדוכן, מחשש שהעם יסתכלו בו ולא יכוונו לברכה. בטעם הדבר יש שני הסברים שיתבארו במקומם. כיום מכסים את הידיים בטלית, ולא כן היה בעבר, וגם בזה יש להאריך במקומו.
שאלת הגרביים הצבעוניות
- השאלה שנשאלה בדורנו: לאור דברי המשנה ברורה שיעלה בגרביים, יש כיום גרביים מכל המינים והסוגים, עם ציורים, דוגמאות וצבעים, ולא כבעבר שהייתה גרב שחורה או לבנה בלבד. אם כן, שמא יימשכו עיני הציבור להסתכל בגרביים ולבחון אותן, כדרך שחששו לדבר משונה בכהן.
- תשובת הפוסקים: מכיוון שהמשנה ברורה כתב גרביים, והדבר התקבל במשך הדורות, אין מחלקים בין גרביים לבנות, שחורות או צבעוניות.
- הקושי שנשאר: מבחינה הגיונית התשובה קשה מעט, שכן כאשר כהן עולה בגרביים בולטות, מסתבר שיש בהן משום משיכת העין, וזהו עצמו כל יסוד החשש.
מדוע מחמירים בהיסח הדעת בברכת כהנים יותר מאשר בתפילה
- חומרת ברכת כהנים: יש דברים שחכמים הקפידו בהם יותר, וברכת כהנים בכללם. הגורם להיסח הדעת בברכת כהנים חמור בעיני חכמים יותר מן המסיח דעתו בתפילה.
- אורך הזמן: ברכת כהנים היא פרק זמן מצומצם, עשרים או שלושים שניות, וכל אותו זמן צריך אדם להיות עם הכהנים. התפילה, לעומת זאת, ארוכה, ואם לא כיוון בברכה אחת יש לו אפשרות לכוון בהמשך, כגון ב"שמע ישראל".
שאלות נוספות שנשאלו
- ישראל הבא לבית הכנסת: נשאל אם ישראל הבא לבית הכנסת צריך לבוא בגרביים. התשובה: כל מקום לפי מנהגו. אם לחתונה אינו הולך בגרביים, אף לבית הכנסת אין הדבר נדרש ממנו.
- כהן שיש לו פלסטרים ופצעים ברגליו: אם הפלסטר נמצא תחת הגרב אין בכך קפידה. אך כהן שעולה יחף ויש לו פצעים ברגליו, יש בכך בעיה.
פתיחה לסעיף ו' - נטילת ידי הכהנים
"אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק, שהוא חיבור היד והזרוע"
(שולחן ערוך)
- מקור הדין: עד כאן אין חידוש, וזהו דין מפורש בגמרא: הכהנים במקדש נטלו ידיהם בבוקר וחזרו ונטלו קודם העבודה, וכן הכהנים העולים לדוכן.
"והלוי יוצק מים על ידיהם, וקודם לכן יטול הלוי ידיו"
(שולחן ערוך)
- מקורו של דין זה: יציקת המים בידי הלוי אינה כתובה בגמרא, אלא באה מן הזוהר. זו דוגמה קלאסית לדין שנכנס להלכה מן הזוהר, והוא אף עלול ליצור קשיים למעשה, כפי שיעמיד המשנה ברורה.
- נטילת הלוי עצמו: לפי השולחן ערוך, גם הלוי נוטל ידיו תחילה.
"ולא נהגו הלויים ליטול ידיהם תחילה, ורק סמכו על נטילתם שחרית"
(רמ"א)
(ההסבר לכל העניין יתבאר בשיעור הבא.)
בדרך אגב · הדלקת הנרות והבהובם
1. "בהעלותך את הנרות"
- הדיוק בלשון הכתוב: מדוע נאמר "בהעלותך את הנרות" ולא לשון הדלקה. רש"י מבאר שהלשון מלמדת שיהא הלהב עולה מאליו, שהכהן ידליק עד שהשלהבת תעלה מעצמה ולא תרצד עד שתתייצב.
- המנהג הנגזר מכך: יש נוהגים בליל שבת שהבעל "מהבהב" את הנרות, היינו מדליק ומכבה, כדי שכשתדליק האישה תעלה השלהבת מיד ותיאחז יפה בפתילה. מקור המנהג בעבודת המקדש.
- בהדלקה בשמן: בהדלקה בשמן יש להשחיר את ראש הפתילה תחילה, ואז היא דולקת יפה. הדבר תלוי בצורת ההדלקה ובסוג הפתילה, ובנרות הזכוכית שבהם משאירים את הפתילה במקומה ורק מוסיפים שמן, הדברים שונים. כל אחד לפי מנהגו, ואין חובה בדבר.
2. באילו שמנים מדליקים
"כל השמנים כשרים... רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד"
(משנה)
- ההלכה: כל השמנים כשרים להדלקת נר שבת כל עוד הם נותנים אור יפה. דעת רבי טרפון היא דעת יחיד במשנה, ואין פוסקים כמותו.
- הנהגת הגר"א: מסופר על הגאון מווילנה שהקפיד להדליק בביתו בשמן זית בלבד, ותמהו כיצד נהג דווקא כדעת רבי טרפון. כך היא ההנהגה המסורה בידינו.
- שמן פרפין ודומיו: ברגע שהשמן בוער יפה, אין בו בעיה.
3. פתילות מוכנות והבהוב
- השאלה: עוד קודם שהומצאו הנרות שבשימוש כיום, נשאלה שאלה על הפתילות המוכנות שהפתיל שבהן מוצק ונאחז באש מיד, שלא כפתילות הישנות. האם גם בהן שייך המנהג שהבעל יהבהב את הנרות.
- מה שהובא בפוסקים: אמנם הנר יידלק יפה גם בלא הבהוב, אך מנהג ישראל שהבעל עושה כן, ולכן יעשה כן גם בפתילות אלו. יש בדבר גם דרשות בטעם הדבר מדוע חשוב שהבעל יעשה זאת.