שולחן ערוך סימן קכ"ח סעיף ה'
"לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקיים שרי. ויש מחמירים אם הם של עור, ונהגו להקל בקצת מקומות"
(שולחן ערוך)
רקע - עבודת הכהנים יחפים בבית המקדש
- עבודה ברגליים יחפות: בזמן שבית המקדש היה קיים, כל הכהנים העובדים, וכל הנמצא בעבודה, עמדו יחפים. רצפת העזרה נחשבת רצפה קדושה, כדרך שנאמר למשה רבנו.
"של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"
(הפסוק שנאמר למשה רבנו)
- מחלות מעיים בכהנים: הגמרא מספרת שהכהנים סבלו ממחלות מעיים, מפני שאכלו בשר והצטננו: לא היה באפשרותם ללכת בנעליים או בגרביים, וירושלים קרירה.
- בית המוקד: במקדש היה מקום שנקרא בית המוקד, שני בתי מוקד, אחד למטה ואחד למעלה, שבהם יכלו הכהנים להתחמם בעת הצורך או בשעת הפסקה בעבודה.
- הבהרה חשובה: אף שרבים סוברים שהכהן עולה לדוכן יחף מפני שכך עבדו במקדש, אין זה טעם התקנה. תקנת רבן יוחנן בן זכאי שיעלו לדוכן בלא מנעלים נאמרה מטעם אחר לגמרי, כפי שמבאר המשנה ברורה.
טעם התקנה - שמא תיפסק הרצועה (משנה ברורה ס"ק ט"ו)
"במנעלים - שמא תפסק לו רצועה וגנאי הוא לו, ומתלוצצים עליו שסנדלו אינו קשור, ויקשרנה בעוד שחבריו מברכים, ויאמרו שהוא בן גרושה או בן חלוצה, לפיכך הלך וישב לו"
(משנה ברורה ס"ק ט"ו)
- מהות החשש: הכהן עולה לדוכן בנעליו, ובאמצע ייפתח או ייקרע השרוך, ויהיה בכך גנאי לו, כאילו אינו יודע לקשור את נעליו.
- החשש החמור יותר: אם ירד מן הדוכן הצדה כדי לקשור את נעלו בעוד חבריו מברכים, יאמרו הרואים שהתברר שהוא פסול לשאת כפיים, בן גרושה או בן חלוצה, ולא יתלו את ירידתו בנעל.
- מהו סנדל בלשון הגמרא: סנדל בתקופת הגמרא אינו כסנדל של ימינו, אלא נעל עם קשרים ורצועות, כמו נעל של חליצה.
לא פלוג רבנן - אף בנעליים בלא רצועות
"ואפילו במנעלים שאין להם רצועות אסור, דלא פלוג רבנן"
(משנה ברורה)
- טעם ההרחבה: אילו היו מחלקים בין נעל לנעל, כל אחד היה טוען שהשרוכים שלו חזקים ואין לחשוש, ולא היה לדבר סוף. לפיכך אסרו חכמים כל נעל, בלא חילוק.
- גדר האיסור: כל נעל העשויה מעור, בין שיש בה שרוכים ובין שאין בה, אסורה בעלייה לדוכן. דין נעלי בד ונעלי גומי יתבאר בהמשך.
מקום הנחת המנעלים וזמן החליצה
"ויש ליזהר במנעלים שלא יעמדו בגלוי בבית הכנסת מפני הכבוד"
(משנה ברורה)
- הנחת הנעליים: אין זה מן הראוי שתעמוד שורת נעליים לעיני הציבור, אלא יניחן במקום שאינו גלוי, כגון מתחת לספסל.
- מנהג קדום: היו חולצים את הנעליים בבית החיצון, מחוץ לבית הכנסת, והולכים משם עד הדוכן בלא נעליים. יש שקשה להם בכך מפני הקור, ולכן נהגו להקל לחלוץ סמוך למקומם.
"ויחלצם קודם נטילה, ואם אפשר לו לחלצם אחר נטילה ושלא יגע בהם, שפיר דמי"
(משנה ברורה)
- סדר החליצה והנטילה: הנוגע במנעליו צריך ליטול ידיו, ולכן יחלצם קודם נטילת ידיים לעלייה לדוכן. ואם יש בידו לחלצם לאחר הנטילה בלא לגעת בהם, כגון על ידי הורדת הנעל ברגל, גם זה טוב.
בתי שוקיים
"אבל בבתי שוקיים - מנעלים ארוכים המגיעים עד ארכובות הרגל"
(משנה ברורה)
- ההגדרה: בלשון חז"ל "בית" הוא המקום שהאבר נכנס בו, כמו "בית יד" שהוא כפפה. "בתי שוקיים" הם נעליים ארוכות המכסות חלק ניכר מהרגל עד הברך, מעין מגפיים.
"דליכא האי טעמא. ואף דגם בהם רגילים לפעמים לעשות רצועות סמוך לארכובה, מכל מקום לא חיישינן שמא ישב לקשרם, דאפילו אם מותרים לא הוי גנאי כל כך"
(משנה ברורה)
- טעם ההיתר: ראשית, בדרך כלל אין בהם רצועות כלל. שנית, אף כשיש בהם רצועות, הן סמוכות לברך ואינן מחזיקות את הרגל אלא לנוי בעלמא, ולכן אין חוששים שיישב לקשרן, ואף אם יעמדו פתוחות אין בכך גנאי ואין מתלוצצים עליו.
(מגפיים אלו היו מקובלות בחוץ לארץ, ואף כיום יש רבנים ההולכים במגפיים, אף שאין זה נוח בחום.)
דעת המחמירים בבתי שוקיים של עור (משנה ברורה ס"ק י"ז)
"ויש מחמירים אם הם של עור - טעמם דזה בכלל סנדל ומנעל הוא, ולא פלוג רבנן בין יש רצועות לאין רצועות"
(משנה ברורה ס"ק י"ז)
- סברת המחמירים: כל דבר העשוי מעור נקרא נעל, ואין נפקא מינה באורכו ולא בשאלה אם יש בו שרוכים. וכיוון שנקרא נעל, הוא כלול בתקנת רבן יוחנן בן זכאי.
- התרחבות התקנה: התקנה עצמה נאמרה על סנדלים ונעליים נמוכות, ומתוך "לא פלוג" הרחיבוה הפוסקים עד כדי כך.
"ומכל מקום בתי שוקיים עם המכנסיים יחד, מותר לכולי עלמא, דזה לא הוי בכלל הגזירה כלל. וכן בתי שוקיים של בגד, אף שהם מכופלים בעור"
(משנה ברורה)
- שני היתרים: בתי שוקיים המחוברים למכנסיים כאחד אינם בכלל הגזירה כלל ומותרים לכל הדעות. וכן בתי שוקיים העשויים בגד, אף אם יש בהם מעט עור, ורובם בגד, יש להקל בהם.
- המנהג: ברמ"א נאמר "ונהגו להקל בקצת מקומות", כלומר יש מקומות שהקלו בבתי שוקיים ארוכים, אך רוב הפוסקים מחמירים.
טעם נוסף - כבוד הציבור
"ומכל מקום בבתי שוקיים שלנו שקורין שטיבל, שרגילים בהם בשוק בטיט, אין להקל משום כבוד הציבור. ולפי טעם זה גם במנעלים של גומי שקורין ערדליים, גם כן אינו נכון מטעם זה"
(משנה ברורה)
- נימוק חדש: עד כאן היה כל הטעם החשש שיתלוצצו על הכהן וירד מן הדוכן. כאן מוסיפים הפוסקים המאוחרים טעם שאינו קשור כלל לתקנה: כבוד הציבור.
- הנפקא מינה: אין לעלות לדוכן בנעליים שהולכים בהן בשוק בטיט ובבוץ, אף שאין בהן חשש רצועות. אין זה מעמד מכובד, והכהן עומד לפני הציבור.
- גם בערדליים: ערדליים הם נעלי גומי שכל תכליתן ללכת בהן בבוץ מעל הנעל, ולפי טעם כבוד הציבור אין נכון לעלות בהן, אף שאינן של עור.
- הרחבה מעשית: לפי טעם זה, אף נעלי בד עלולות להיפסל אם אינן מכובדות, כגון שהלך בהן מביתו לבית הכנסת דרך בוץ.
למעשה
- נעלי עור: אסורות בכל אופן, בין שיש בהן שרוכים ובין שאין, ואין הבדל בגובהן.
- נעלי בד ונעלי גומי בלא שרוכים: יש מתירים, שהרי אין בהן עור ואין בהן חשש רצועות, וכגון נעלי גומי או נעלי סירה שאין בהן שרוכים כלל.
- נעלי בד או גומי שיש בהן שרוכים: יש אומרים שהבעיה נשארת במקומה, שהרי עיקר התקנה נאמרה על השרוכים, ואף שהיום אין מדקדקים בכך, גדר התקנה קיים.
- כהן שקשה לו: כהן שקר לו או שקשה לו לחלוץ את נעליו, יש מקום להקל לו על פי התנאים האמורים.
- מראית העין: אף בכהן רגיל שנעליו מותרות מן הדין, רוב הציבור אינו בקי בהלכות אלו, ורואים כהן העולה בנעליים, ולכן לא בכל מקום יסתכלו על כך בעין יפה.
- כהן שעלה בנעליים: יש לבדוק באיזה סוג נעליים מדובר, ויש מקרים שההלכה מורה להורידו מן הדוכן.
(המשך הסוגיה, דין העלייה יחף ודין העלייה בגרביים, יידון בשיעור הבא.)
בדרך אגב · הקראים ומסורת התורה שבעל פה
1. מדוע פותחת מסכת אבות בשרשרת המסורה
- השאלה: מסכת אבות עוסקת בענייני מוסר ודרך ארץ, ולכאורה היה ראוי לפתוח במשנה "אנשי כנסת הגדולה אמרו שלושה דברים". מדוע פותחים ב"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", שהוא סדר קבלה והיסטוריה?
- תשובת הברטנורא: כיוון שכל תוכן המסכת אינו הלכות אלא מוסר, דרך ארץ ונורמות התנהגות, והנורמות משתנות מדור לדור, באה המשנה ללמד שאף המוסר הזה נמסר מסיני ואינו נתון לשינויי הזמן.
- הסבר נוסף: היהדות בנויה בחציה על התורה שבעל פה. "והיו לטוטפות בין עיניך" אינו מלמד מהן התפילין, מה בתוכן ומה בחוץ ומהו צבען. חצי מן הדינים הם הלכה למשה מסיני, ולכן פותחים בשרשרת מסירה מדויקת: מי היה הרב ולמי מסר.
- מקורות מקבילים: במסכת אבות דרבי נתן יש פירוט רחב יותר של השתלשלות זו, וכן הרמב"ם פותח את משנה תורה בהקדמה שכולה סדר הדורות ממשה רבנו ועד רבי יהודה הנשיא, שאותו הוא מכנה רבנו הקדוש, מחבר המשנה.
2. ענן בן דוד ותחילת הקראות
- הרקע: לפי המקובל בידינו, ולא לפי הקראים, ראשית הקראות בתקופת הגאונים. ראש הגולה, שהיה בדרך כלל מזרע בית דוד, שימש בתפקיד הייצוגי כלפי השלטון, וראש הישיבה עמד בראש התורה.
- ענן בן דוד: מינו ראש גולה, וענן בן דוד, שאף הוא היה מזרע בית דוד, התרגז שלא מינו אותו, ופרצה מחלוקת. השלטון נתן ליהודים סמכות מלאה, וכיוון שהתנגד להכרעתם, נאסר וחויב מיתה.
- העצה שקיבל בכלא: לפי המסורת, פגש בבית האסורים אדם שיעץ לו שהדרך היחידה להינצל היא לטעון שאינו מתנגד לשלטון היהודי כלל, אלא מייצג ענף אחר לגמרי, ואז אין כאן חולק אלא שתי כתות נפרדות.
- יסוד הכת: כך נוסדה כת הקראים, שיסודה שאין הולכים אלא אחר המקרא, אחר מה שכתוב בתורה, ואין מקבלים את מסורת החכמים. בתחילה היה כוחם גדול מאוד.
- הטענה נגדם: בוויכוחים שאלו אותם מהיכן צצה כת זו במאה השמינית, ומה היה לפני שני דורות. תשובתם הייתה שהם המשך הצדוקים, שקיבלו מהם, שכן גם הצדוקים אינם מאמינים אלא בתורה שבכתב, כפי שראינו במחלוקת ספירת העומר, שאנו אומרים "ממחרת השבת" היינו יום טוב, והם אומרים שבת ממש.
3. הסיפור על הנעליים בוויכוח לפני המלך
- המעשה: מסופר על ויכוח שנערך לפני המלך בין יהודי לקראי. היהודי נכנס כשנעליו בידו. שאל אותו המלך מדוע חלץ את נעליו, והשיב שהם עומדים לדון בתורה, וכשם שבמעמד הר סיני עמדו כולם יחפים.
- ההמשך: שאלו המלך, ואם כן מדוע הוא אוחז את הנעליים בידו ואינו מניחן בכניסה. השיב לו שבמעמד הר סיני הניחו את הנעליים בצד והתקרבו אל ההר, וכששבו לא מצאו אותן, מפני שהקראים גנבו את כל הנעליים.
- ההוכחה: מחה הקראי ואמר שהדבר שקר, שהרי לא היו אז קראים כלל. אמר לו המלך: הנה אתה עצמו מודה שלא היו קראים באותו זמן.