שולחן ערוך סימן קכ"ח סעיף י' "עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם, עד ששליח ציבור מסיים מודים, ואז אם הם שנים קורא להם (השליח ציבור) כהנים" (שולחן ערוך)
הרקע: מתי מתחייבים הכהנים בברכה
- חיוב הכהנים: הכהנים אינם עוברים על מצוות עשה עד שאומרים להם לעלות, כלומר עד שקוראים להם "כהנים" או עד שנוטלים את ידיהם.
- הקריאה כמחייבת: אחד המצבים שבהם מתחייבים הכהנים לברך הוא כאשר קוראים להם "כהנים", ומכאן הדיון מי הוא הקורא וכיצד הוא קורא.
- הסוגריים שבלשון השולחן ערוך: המילים "השליח ציבור" מוקפות בסוגריים, מפני שאין הדבר מתאים לכל המנהגים. הקורא את הלשון בלא הסוגריים נוהג כמנהג השולחן ערוך, כלומר מנהג הספרדים.
קריאת "כהנים" ושאלת ההפסק בתפילה
"אם שנים - דכתיב 'אמור להם', היינו לומר לכהנים שיברכו את ישראל, ולהם משמע שנים. והשליח ציבור קורא כהנים ולא חשיב הפסק בתפילה, דלא חשיב הפסק מה שהשליח ציבור מקרא להם מלה במלה, והטעם דנשיאת כפים צורך תפילה הוא כמו קדושה" (משנה ברורה, ס"ק ל"ד)
- דיוק הכתוב: התורה אמרה "אמור להם", ומכאן שצריך לתת פקודה מפורשת לכהנים, ולשון "להם" משמעה שניים לכל הפחות.
- הקושי: השליח ציבור חוזר על התפילה, ולכאורה אינו רשאי להוסיף דברים שאינם נאמרים בשמונה עשרה. הרי אין אומרים בתפילת לחש לא את המילה "כהנים" ולא את פסוקי "יברכך", ונמצא שהוא מוסיף על נוסח התפילה.
- היישוב: נשיאת כפיים היא צורך התפילה, כמו קדושה. השליח ציבור מתפלל תפילה שהיחיד אינו יכול לאומרה, ודברים הטעונים עשרה נאמרים על ידו כחלק מן התפילה, ולכן אין בהם משום הפסק.
- ההבדל בין הציבור לשליח ציבור: הציבור העונה קדושה כבר סיים את שמונה עשרה, ואילו השליח ציבור עומד בתוך תפילתו ואף על פי כן אומר קדושה, שאינה כתובה בתפילת הלחש, שכן כך תיקנו חכמים.
דברי הרמ"א: אמירת "אלהינו ואלהי אבותינו"
"ולא יאמר אלהינו ואלהי אבותינו, ויש אומרים אותו בלחש עד מלת כהנים, ואז אומרו בקול רם, וחוזר ואומר עם קדושיך כאמור בלחש, וכן נוהגין במדינות אלו" (רמ"א)
"ולא יאמר אלהינו ואלהי אבותינו - הטעם, שלא נתקן אלא בזמן שאין הכהנים מברכים בעצמם" (משנה ברורה, ס"ק ל"ה)
- סברת האשכנזים: כאשר הכהנים עצמם עומדים לברך, אין מקום שהשליח ציבור יבקש "ברכנו בברכה המשולשת בתורה", שהרי הברכה נעשית עתה בפועל על ידי הכהנים.
- התוצאה למעשה: אם השליח ציבור אינו אומר את הנוסח, נמצא שהוא שותק, ומישהו אחר הוא הקורא "כהנים".
שני המנהגים למעשה
- מנהג הספרדים: החזן אומר את כל הנוסח "אלהינו ואלהי אבותינו", וכשהוא מגיע למילה "כהנים" אומרה בקול רם, שכן זו הפקודה לכהנים, וממשיך בלחש "עם קדושך כאמור". הכל חלק מן התפילה, ורק המילה "כהנים" מודגשת. לפי לשון השולחן ערוך הדבר נוהג כשיש שני כהנים.
- מנהג האשכנזים: החזן אינו אומר את הנוסח כלל, שאין הוא רשאי להוסיף על התפילה, ואחד מן הציבור מכריז "כהנים".
מי אומר "עם קדושך כאמור"
- לשון המשנה ברורה: נאמר שהשליח ציבור חוזר ואומר "עם קדושך כאמור" בלחש, ולפי מנהג האשכנזים אין הדבר ברור כל צורכו, שהרי אחר הוא שקרא "כהנים".
- מנהגים שונים: יש שהאומר "עם קדושך כאמור" הוא זה שהכריז "כהנים", ויש שהציבור אומרו. אין להכריע מתוך הסידורים בלבד, שכן יש בזה כמה מנהגים.
- טעות שיש להימנע ממנה: במקומות שהכהנים עצמם אומרים "עם קדושך כאמור", טעות היא בידם, שאין הם יכולים לומר זאת על עצמם.
שיטת הגר"א והחזון איש בהקראת "יברכך"
- המהלך: אם השליח ציבור מוגבל לנוסח התפילה ואינו רשאי להוסיף, כפי שנוקטים האשכנזים שאינם אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו", הרי גם הקראת "יברכך" היא תוספת. לפיכך לדעת הגר"א ואחרים גם ההקראה תיעשה על ידי אותו אחד שקרא "כהנים", ולא על ידי השליח ציבור.
- מנהג החזון איש: מסופר על מי שהתפלל במניינו שהחזון איש היה קורא "כהנים" והוא עצמו גם היה מקריא "יברכך".
- למעשה: אין נוהגים כן ברוב בתי הכנסת האשכנזיים, והחזן הוא המקריא. מי שרואה בית כנסת הנוהג כמנהג הגר"א, אין אלו טועים.
- מי חייב להקריא: ברכת כהנים מן התורה, אך התורה אמרה "אמור להם" ולא פירשה מי הוא האומר. אין הכרח שדווקא החזן יקריא, ודי בכך שאחד מן הציבור אומר להם.
נוסח ספרד ומנהג הספרדים
- ההבחנה: המתפללים נוסח ספרד אינם ספרדים, ומנהגם מנהג אשכנז. הציבור מתבלבל פעמים רבות ומחיל על עצמו את מה שנכתב "מנהג הספרדים", כלומר עדות המזרח, אף שאין זה נוסח ספרד.
- דוגמה מן ההפטרה: המסומן בהפטרה "כאן הספרדים מפסיקים" אינו כולל את המתפללים בנוסח ספרד. סידור רינת ישראל מדגיש לעיתים "עדות המזרח" כדי למנוע בלבול זה.
- גם בברכת כהנים: לפי השולחן ערוך אומרים הספרדים את כל הנוסח, ויש מן הציבור האשכנזי שקלט מנהג זה ואומר את כל הנוסח ומגביה קולו במילה "כהנים". כל מנהג יש לו על מה שיסמוך, וכל אחד יחזיק במנהג המקובל אצלו.
חזן שהתחיל לומר "אלהינו ואלהי אבותינו" במקום שאין נוהגים כן
- אין להפסיקו: אם השליח ציבור התחיל את הנוסח אף שיש כהנים, אין חובה לעצור אותו, שכן כבר הזכיר שם שמים, ועצירה באמצע תגרום לשם שמים לבטלה.
- כיצד ינהג: יסיים את הנוסח כמנהג הספרדים, ובלבד שיאמר את המילה "כהנים" בקול רם. לא נעשתה בזה עבירה, ואף שאין נוהגים כן במקום זה, הכל בסדר.
השפעת מנהג חוץ לארץ
- המציאות בחוץ לארץ: אין שם ברכת כהנים בכל יום, והחזן אומר מדי יום "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת". הדבר שגור בפיו, ולכן הוא ממשיך לאומרו גם כשיש כהנים, ואפשר שבזה אין הבדל שם בין ספרדים לאשכנזים.
- ההסבר לנוהגים כן בארץ: יש אומרים שמי שנוהג כך בארץ ישראל, אומר את כל הנוסח ומגביה קולו במילה "כהנים", עושה זאת מחמת השפעת חוץ לארץ, שהרי בארץ יש ברכת כהנים בכל יום ואין צורך בכל אותה הקדמה.
כהן אחד: האם קוראים לו "כהנים"
- לשון הכתוב: התורה אמרה "אמור להם" ולא "אמור לו", ומשמע שניים. גם בשפה העברית "כהנים" משמעו שניים לכל הפחות, ואין הלשון מתאימה ליחיד.
- ההלכה למעשה: ברוב המקרים, כשיש כהן אחד בלבד, אין קוראים "כהנים", מפני שהתורה התייחסה לשניים.
- אם בכל זאת קרא: אין נוזפים בו ואין בכך אסון, שכן יש בלשון העברית מקומות שנוקטים לשון רבים ומתכוונים ליחיד, כדוגמת "ובני דן חושים", שלא היה לו אלא בן אחד.
בדרך אגב · נוסח "ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך"
מחלוקת גדולה היכן ההפסק בנוסח זה, ומה כוונת המילה "המשולשת".
- הבנה ראשונה: "ברכנו בברכה המשולשת בתורה", ואחר כך "הכתובה על ידי משה עבדך". לפי זה "המשולשת בתורה" מוסב על שלושת הפסוקים שבתורה, שלוש ברכות ושלושה פסוקים.
- הקושי בהבנה זו: בספר תורה אין סימון פסוקים כלל. היישוב: הפסוקים ידועים על פי הטעמים, שהם המורים היכן סוף פסוק, ואף שאינם מסומנים בכתב יש כאן שלושה פסוקים.
- הבנה שנייה: ההפסק אחרי המילה "המשולשת": "ברכנו בברכה המשולשת", ואחר כך "בתורה הכתובה על ידי משה עבדך". לפי זה הברכה עצמה משולשת, ואין צורך דווקא בשלושה פסוקים שבתורה.
- הערה על מניין הברכות: אם מדייקים בתוכן, יש בברכה שש בקשות, שהרי "יברכך ה' וישמרך" הן שתיים, וכן בהמשך.
- ההבדל למעשה: אין הבדל גדול בין שתי ההבנות. יש הקוראים את הנוסח בנשימה אחת כדי שלא יוכר היכן הם מפסיקים, ויש המדקדקים לכיוון אחד.
בדרך אגב · פירוש נוסף על דרך "שנים מקרא ואחד תרגום"
- הרקע: אמרו בגמרא לעולם ישלים אדם פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום, והתרגום הוא אונקלוס, ויש הנוהגים היום ברש"י מפני שאין מבינים את לשון התרגום.
- שאלה בהלכה: בפסוקים שהתרגום בהם זהה ללשון העברית, כגון שמות אנשים ומקומות (ראובן, שמעון, לוי ויהודה), האם צריך לאומרם שלוש פעמים, או שדי בפעמיים, שהרי הפעם השלישית אינה מוסיפה דבר על העברית.
- דעת התוספות: אף במקום שאין התרגום מוסיף דבר, אומרו, ואומר שנים מקרא ואחד תרגום.
- החידוש בנוסח: יש נוסחאות שבהן אונקלוס לא תרגם את ברכת כהנים והשאירה כלשונה. לפי זה יש שפירשו "המשולשת בתורה" היינו שכאשר קורא אותה בתורה שנים מקרא ואחד תרגום אומרה שלוש פעמים.
(פירוש זה נאמר כפירוש חריף, ורק מחמת הקושי בהבנת "המשולשת בתורה".)
- הערה מן הציבור: לכאורה היה פשוט יותר לנסח "הכתובה שלוש פעמים", ולא הייתה נופלת מחלוקת.
- התשובה: לשון "משולשת" מצויה במקרא ובחז"ל במקום לומר שלוש פעמים, כגון "עגלה משולשת", שנדרשה או כעגלה שלישית או כשלוש עגלות, ומכאן גם "ברכה משולשת".