סימן תצ״ג סעיף א׳

שולחן ערוך סימן תצ"ג, דינים הנוהגים בימי העומר, ובו ארבעה סעיפים
"נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא, אבל לארס ולקדש שפיר דמי, ונשואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו, ומל"ג בעומר ואילך הכל שרי"
(שולחן ערוך סעיף א)

(הנוסח המקובל הוא "ל"ג בעומר", ויש שדקדקו בכך משום שמספר ל"ג הוא בגימטריה כמניין "משה". אמנם בנוסח הספירה עצמה אומרים "לעומר", וכן מצוי הלשון "ל"ג לעומר".)

העדר המקור וההסבר בדברי הפוסקים

"נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות"
(שולחן ערוך סעיף ב)

דרכו של ספר הלכה: השולחן ערוך אינו מביא את המקור לדין ואף לא את הסיבה לו, וכן המשנה ברורה במקום זה אינו נכנס למקורות. ספר הלכה מציג את הדין למעשה, והבירור מאין צמח המנהג מחייב חזרה אל המקורות הקדומים.
לשון מקוצרת בסעיף ב: בסעיף ב נרמזת הסיבה בקצרה בלבד, "שאז פסקו מלמות", מתוך הנחה שהלומד כבר יודע במי מדובר, ובלי לפרש את מעשה תלמידי רבי עקיבא.
לשון "נוהגים": אין כאן איסור שנאמר מעיקר הדין, אלא מנהג שנהגו בו ישראל.

המקור בגמרא

מקור יחיד: יש גמרא אחת בלבד בעניין זה, במסכת יבמות, ואף היא אגב אורחא. הגמרא אומרת שמפסח ועד עצרת מתו תלמידי רבי עקיבא מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.
מספר התלמידים: לשון הגמרא היא שנים עשר אלף זוגים תלמידים, כלומר עשרים וארבעה אלף.
מה אין בגמרא: הגמרא סותמת ואינה אומרת דבר נוסף. אין בה שום הלכה, שום דין ושום מנהג הנובע מן המעשה. בירושלמי הדברים מובאים בשינוי לשון.
השאלה המוסרית: מה היה בחסרון הכבוד שביניהם שבעבורו נגזר עונש כה כבד, זו שאלה בפני עצמה שיש לדון בה בנפרד מן הבירור ההלכתי.

(שאלה נוספת שהכל שואלים: מדוע דווקא צרה זו נקבעה לזכר לדורות, והרי לא חסרו לעם ישראל צרות בכל הדורות. יש ספרים שלמים שנכתבו על כך, כגון ספר הדמעות של שמעון ברנפלד, וכן אסופות תעודות שאסף הברמן על הגזירות באשכנז, בצרפת ובספרד, ובהן דברים נוראים מכתיבתם של הניצולים עצמם.)

מנהג הגאונים - איסור נישואין

המסורת שבגאונים: אצל הגאונים מופיעה מסורת שמפני שמתו תלמידי רבי עקיבא נוהגים אבלות מסוימת, והיא בלבד: שאין נושאים אישה בימים אלו. אין בדבריהם שום דבר נוסף.
הטעם: חתונה נחשבת השמחה הגדולה ביותר ביהדות. סתם "משתה" בגמרא הוא חתונה, ואין רגע שמח ממנו. משום כך אין רוצים לשמוח שמחה גדולה כל כך בתקופה זו.
מנגד: היהדות רואה בנישואין דבר חשוב מאין כמותו, ואין לאדם לדחות את נישואיו, ואף דחייה בעלמא נחשבת בעיה.

רקע - זמנם של הגאונים ומקומם

קרבה לזמן המעשה: הגאונים לא חיו רחוק כל כך מן המעשה, כחמש מאות עד שבע מאות שנה אחריו.
ירידת התורה לבבל: המשנה נערכה בארץ ישראל בשנת ד' אלפים (שנת מאתיים למניין הרגיל), ובאותו זמן ירד רב מארץ ישראל לבבל ופתח שם את הישיבות. משום כך נקרא לפעמים רבן של בני הגולה, שהוא הראשון שהקים שם ישיבות.
ישיבות בבל: סורא, נהרדעא, פומבדיתא, ועוד ישיבות בערים נוספות כגון נרש. תקופה זו נמשכה משנת מאתיים עד חמש מאות בערך, שבה ישבו היהודים בבבל על מי מנוחות.
מחמש מאות ואילך: גזירות היו גם קודם, אך מחתימת התלמוד הבבלי ואילך המצב בבבל הורע, קמו מלכים שלא היו ביחסים טובים עם היהדות, והיהודים נדדו לאיטליה ולספרד ועזבו את בבל.
המשך הגאונות: אף על פי כן נשארו הגאונים בבבל, והישיבות התקיימו שם עד שנת אלף בערך, כחמש מאות שנה של גאונים, עם בעיות ועם ישיבות כאחד.

מקורו של ל"ג בעומר - רבי זרחיה הלוי

הספר העתיק: רבי זרחיה הלוי, בעל המאור, שישב בדרום צרפת בערך בשנת אלף מאתיים, כותב שהגיע לידו ספר עתיק, ובו הגירסה שמיתת תלמידי רבי עקיבא לא נמשכה עד עצרת ממש אלא "עד פרוס עצרת".
שני פירושים ב"פרוס": מצד אחד "פרוס" מלשון פריסה, כלומר חצי, ומצד שני מצינו לשון "פרוס החג", כמו הלשון "ערב שבועות" או "ערב שבת", שאינה מוגדרת ותלויה בדרך דיבורם של האנשים: ערב שבת יכול להיות אף ביום חמישי בלילה.
ההוכחה והחשבון: מכיוון שלשון זו אינה מוגדרת, הביא הוכחה מגמרא ש"פרוס" הוא חמישה עשר יום לפני התאריך. לפי זה מחשבים חמישים יום פחות חמישה עשר, ויוצא סביב ל"ג או ל"ה לעומר, ומכאן נולד ל"ג בעומר.
מסורת יחידאית: יסוד זה של הפסקת המיתה בל"ג בעומר נשען על מסורת יחידאית זו בלבד.

תוספת איסור תספורת

שלב מאוחר יותר: כמאה שנה לאחר מכן מופיע באותם אזורים, בצרפת ובספרד, מנהג שאף אין מסתפרים, בסברה שאם אין נושאים אישה אף אין מסתפרים.
אינו מן הגאונים: הגאונים לא כתבו דבר זה, והוא תוספת מאוחרת על מנהגם.

הצד השני - אשכנז ומסעי הצלב

הפזורה האשכנזית: לאחר תקופת הגאונים התפזרו היהודים לאיטליה, לגרמניה, לספרד ולשאר אירופה. "אשכנז" הוא בדרך כלל גרמניה והארצות שסביבה, אמצע אירופה ומזרחה.
גזירות תתנ"ו: באותה תקופה שבה מדברים חכמי ספרד וצרפת, מתחילים באשכנז מסעי הצלב, שהראשון בהם הוא גזירות תתנ"ו, בערך בסוף זמנו של רש"י, שנפטר בשנת תתס"ה.
מהלך הפרעות: ההמון שיצא לירושלים עבר במסלול מסוים באירופה, וכל קהילה יהודית שבדרך נפלה חללים, ובעיקר קהילות שו"ם: שפירא, וורמייזא ומגנצא, וכן קהילות נוספות. מאורעות איומים ונוראים.

עקבות מסעי הצלב בתפילה

אב הרחמים: תפילה זו נתקנה בעקבות מסעי הצלב.
הזכרת נשמות: אף מנהג היזכור והזכרת הנשמות התפתח מאותם מאורעות. לכאורה אין הדבר מתאים לא לשבת, שאינה יום עצב, ואף לא לרגלים שהם זמן שמחתנו, ואף על פי כן נקבעה בהם הזכרת נשמות מפני גודל השכול שרצו הציבור להזכיר.
שבת מברכים של אייר וסיוון: נהגו ברוב הקהילות לומר אב הרחמים בשבת מברכים של חודש אייר ושל חודש סיוון, מפני שמסעי הצלב אירעו בעיקר מראש חודש אייר ועד שבועות.

הרחבת האבלות והפשרה שבין המנהגים

הזזת גבולות הזמן: הגאונים דיברו מפסח עד עצרת, ואצל האשכנזים העיקר הוא מראש חודש אייר ועד עצרת, מפני שבזמן זה היו הפרעות.
הגדלת נוהג האבלות: אם עד כה היה זה עניין של נישואין, ואולי גם תספורת, נוספו כאן איסור לבישת בגדים חדשים, שאלת ברכת שהחיינו ודברים נוספים, שכולם עניין של אבלות. אין הכל מסכימים לכל התוספות.
שינוי הנימה: בדברי הגאונים אין המילה אבלות מופיעה, אלא שאין רוצים לשמוח בזמן זה מפני שמתו תלמידי רבי עקיבא. אצל האשכנזים נכנסה נימה של אבלות ממש, אבלות של ציבור על הרוגים רבים, שהם חיו את תקופתם ואת מאורעותיהם.
הפשרה במניין הימים: מנהג תלמידי רבי עקיבא הוא שלושים ושלושה יום, וגם מראש חודש אייר עד שבועות יוצא בערך שלושים ושלושה יום. לפיכך עשו מיצוע בין המנהגים, ומי שנוהג באלו אינו נוהג באלו.

ההבדל בין ספירת העומר לשלושת השבועות

שורש החומרות: עיקר החומרות בימי הספירה לא בא ממנהג האבלות על תלמידי רבי עקיבא אלא בעקבות מסעי הצלב.
שאלות של בגד חדש, דירה ורכב: אלו לא נולדו בספירת העומר אלא בשלושת השבועות, ואנשים שלא הבחינו בין שני הזמנים העבירו את הדינים משם לכאן, בסברה שאם שם אסור כנראה גם כאן אסור.
דעת הפוסקים: הפוסקים אומרים ששני עולמות הם. בשלושת השבועות זו אבלות ציבורית אמיתית על חורבן בית המקדש ועל גלות עם ישראל, ואין דבר גדול מזה. בספירת העומר, אף שהפזורה האשכנזית סבלה קשות, אין זה כל העולם היהודי. משום כך יש להיזהר ולדעת מה מותר ומה אסור, ויש ויכוחים בין הפוסקים עד עצם היום הזה.

משנה ברורה - היקף האיסור באשכנז

"ואין חילוק בין נישואין של מצוה כגון שאין לו בנים או יש לו, כי כן פשט המנהג במדינותינו שלא לחלק, ולהחזיר גרושתו, שאין בזה כל כך שמחה"
(משנה ברורה ס"ק א)

רוב החומרות מאשכנז: כמעט כל החומרות שנלמדות כאן הן מנהגי אשכנז, מפני שהפזורה האשכנזית מאוחרת יותר, וכיוון שנהגו בדבר החמירו בו יותר.
נישואין של מצווה: לכאורה מי שאין לו בנים ויש לו הזדמנות להתחתן, ולא קיים מצוות פרייה ורבייה, ראוי היה להקל לו. אפשר שהגאונים, שאמרו את דבריהם באופן סתמי, היו מתירים במקרה כזה, ואפשר שכוונתם הייתה לנישואין שניים, אלא שאין יודעים מה היו התנאים שקבעו.
הלכה: בן ובת: לשון המשנה ברורה "בנים", וההלכה היא שמצוות פרייה ורבייה מתקיימת בבן ובבת.
החזרת גרושתו: אף שיש בכך מצווה, קבעו שאין בה שמחה גדולה כל כך, ולפיכך אינה בדרגה שעליה דיברו הגאונים.

הקושי - כיצד דוחים מצווה לזמן ארוך

הקושיה: כיצד גזרו לדחות נישואין, שהם מצווה, במשך זמן ארוך כל כך.
מנהגים נוספים מסוג זה: יש מנהגים שלא לישא אישה בחצי השני של החודש, כשהלבנה הולכת וחסרה, שאין זה סימן טוב. שם נאמר הדבר בלשון "יש נוהגים שלא", וכאן נאמר בלשון איסור.
היסוד ליישוב: המצווה עצמה אינה הנישואין. השמחה היא בנישואין, אך הנישואין הם מכשיר מצווה, שמתוכם מצפים לקיום פרייה ורבייה, ואין הדוחה אותם מונע את המצווה עצמה במקומה ובשעתה, כמונע אדם מלתת צדקה לעני העומד לפניו. אף שאין הדבר נוח, מכל מקום יש על מה לסמוך, שאין זו מצווה עצמה אלא מכשיר מצווה, ומשום כך הרשו לעצמם הגאונים לנהוג כן.

גישות הפוסקים - אשכנז וספרד

"ונראה לי דאין חילוק בין נישואין של מצוה כגון שאין לו בנים או יש לו, כי כן נהגו שלא לחלק"
(באר היטב ס"ק א, בשם הב"ח)

הב"ח ומשקל המנהג: הב"ח נפטר בשנת ת', לפני גזירות ת"ח ות"ט, אך המצב בזמנו היה כבר גרוע. דרכו להחזיק בכל תוקף במנהג אבותיו ואבות אבותיו, כפי שנראה בעניין החדש, ולכן אף כאן אינו מחלק.

"דבזמן שיש סיבה כגון שלא קיים פריה ורביה או שאין לו מי שישמשנו, לא חיישינן למנהגא"
(מהר"ם לונזאנו, ספר שתי ידות)

מהר"ם לונזאנו: רבי מנחם לונזאנו, ספרדי שחי בארץ ישראל, בצפת ובירושלים, מעט לפני הב"ח. הוא אינו מכיר את מנהגי אשכנז, ולכן במקום שיש סיבה, כגון שלא קיים פרייה ורבייה או שאין לו מי שישמשנו והוא זקוק לעזר כנגדו, אינו חושש למנהג.
הפרי חדש: רבי חזקיה די סילוה, שנולד בצפון אפריקה, היה באיטליה ובא לארץ ישראל, מסכים להיתר זה. אף הוא אינו מכיר את מנהגי אשכנז ואינו רואה מניעה להקל במקום שיש סיבה.
הריק"ש: רבי יעקב קסטרו, בעל ערך לחם, שהיה רבה של מצרים, כתב שלהחזיר גרושתו מותר.
שתי גישות: אצל האשכנזים אין מחלקים ואוסרים בכל אופן, והספרדים מוצאים היתרים במקומות שיש בהם סיבה. המשנה ברורה אינו מביא דעות אלו, ואילו הבאר היטב נוקב בשמות, ומתוך כך נראה מי נוהג כך ומי נוהג כך.

(אגב, במצרים נשאו שלושה את הכינוי מארי דאתרא: הרמב"ם, ולאחריו כשלוש מאות שנה הרדב"ז, רבי דוד אבן זמרא, שכתב תשובות לאלפים ואף עלה לארץ ישראל וחזר למצרים, ותלמידו רבי יעקב קסטרו, שאף בו מסופר שעלה לארץ ישראל וחזר. תואר הנגיד אינו תואר תורני אלא תואר של הנהגה, אף שחלק מן הנגידים היו תלמידי חכמים. מצרים באותה תקופה, המאה השש עשרה והשבע עשרה, לא נחשבה מקום של תלמידי חכמים מובהקים, אף שתלמידי חכמים היו שם.)

שערי תשובה - השפעה הדדית בין העדות

"עיין בפרי האדמה חלק ג' דף מ"ח, שנעשה מעשה בירושלים להחמיר שלא לישא אשה בראש חודש שבימי העומר"
(שערי תשובה ס"ק א)

ההתפתחות: הפרי האדמה הוא ספרדי, וכמאה שנה לפני זמנו לא הייתה לפרי חדש ולמהר"ם לונזאנו בירושלים כל בעיה להקל. לאט לאט חוזרת ההשפעה של האשכנזים, מגיעים ספרים, מכירים את דברי הב"ח, ומתוך כך נרתעים מלהקל.
המסקנה: ההשפעה הדדית בין העדות היא עובדה, וכך הדברים מתגלגלים למעשה.

ברכת שהחיינו בימי הספירה

"מפני שבאותו זמן - רוצה לומר ואין ראוי להרבות בשמחה, ומכל מקום אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו שהחיינו, יברך"
(משנה ברורה ס"ק ב)

דעת המשנה ברורה: על כל דבר שראוי לברך עליו שהחיינו, מברך אף בימי הספירה.
הדעות המחמירות: יש פוסקים, ולא סתם אנשים, שסוברים שאף בספירת העומר אין אומרים שהחיינו, והדבר הועבר מדין שלושת השבועות. המשנה ברורה אינו מביא דעות אלו.

בדרך אגב · שאלה למעשה ברכישת רכב בימי הספירה

המקרה: אדם שילם על מכונית חדשה לפני ימי הספירה, והרכב הגיע לסוכנות בתוך ימי הספירה. השאלה היא אם ייקח את הרכב או ישאירנו בסוכנות, דבר שיעלה לו כסף מפני שהוא תופס מקום.
תשובה אחת שנשמעה: קודם כל יש לברר במה בכלל הבעיה, ובעל השאלה אמר שהוא מן המחמירים שאינם מברכים שהחיינו בימים אלו.
הערה: יש שאינם מברכים שהחיינו על רכב כלל, ויש המברכים על כל דבר.
הפתרון שהוצע: אם הרכב עומד לשימושו ולשימוש אשתו, אין הברכה שהחיינו אלא הטוב והמטיב, והחומרה שנאמרה בפוסקים המחמירים נאמרה על שהחיינו בלבד ולא על הטוב והמטיב, ומשום כך התירו לו לקחת את הרכב.