משנה ברורה, ס"ק מ"ה: המשך העיון בדיני חדש, ובביאור מדוע נהגו להקל באיסור חדש בחוץ לארץ.
- היקף האיסור: איסור חדש נוהג בחמשת מיני דגן בלבד, ולדעת הסוברים שהוא מן התורה אף בחוץ לארץ הוא נלמד מלשון "בכל מושבותיכם".
- מהות הדיון: המשנה ברורה נצרך להסביר מהם צירופי הטעמים שעליהם נסמכו הנוהגים להקל בחוץ לארץ, ואינו מציג היתר אחד אלא כמה נימוקים המצטרפים זה לזה.
נימוק אחד: ספק ספיקא
- הספק הראשון: האוכל מוצרי מאפה בחוץ לארץ אינו יודע מאיזו מדינה הגיעה התבואה, ויתכן שהגיעה ממקום שבו זרעו תבואת חורף, שאין בה כלל בעיה של חדש. הבעיה קיימת רק בתבואת קיץ.
- הספק השני: אף אם ידוע מאיזו מדינה הגיעה התבואה, אין ידוע מה נעשה שם בפועל, מתי נזרעה ומתי נקצרה.
- הסתייגות האחרונים: האחרונים דנים בכך שאין זה ספק ספיקא אמיתי, שכן שני הספקות הם ספק אחד באותו עניין עצמו. עם זאת, המשנה ברורה מונה אותו כאחד מטעמי ההיתר.
נימוק נוסף: קושי העמידה באיסור בשעת הדחק
"ויש שלימדו עליהם זכות לפי שהוא דבר קשה להיות זהיר בזה, ולכן סומכין בשעת הדחק על מקצת ראשונים שסוברים שחדש בחוץ לארץ אינו אלא מדברי סופרים"
(משנה ברורה, ס"ק מ"ה)
- אין הקושי כשלעצמו היתר: קושי בקיום מצווה אינו טעם לביטולה. מי שקשה לו לשמור שבת אינו פטור משמירת שבת, וכל עבודת השם קשה.
- גדר "שעת הדחק": הכוונה למושג המצוי בגמרא, שכאשר הדבר קשה מאוד לציבור וגורם לבעיות נוספות, ובנוסף לכך יש על מי לסמוך, יש מקום להקל. בלא דעה שניתן להיתלות בה אין היתר כלל.
- מידת הקושי: בחוץ לארץ כמעט שאין אפשרות לאכול או לשתות דבר העשוי מדגן, ולכן הציבור אינו יכול לעמוד בכך.
- הדעה שנסמכים עליה: מקצת ראשונים סוברים שחדש בחוץ לארץ נוהג, אך אינו אלא מדברי סופרים ולא מן התורה.
גדר הגזרה: המקומות הסמוכים לארץ ישראל
"ולא גזרו אלא במקומות הסמוכים לארץ ישראל כגון מצרים ובבל"
(משנה ברורה, ס"ק מ"ה)
- טעם הגזרה: במקומות הקרובים לארץ ישראל היה חשש שיתערבבו הדברים ולא יבחינו בין תבואת הארץ לתבואת חוץ לארץ, ולכן הוסיפו כעין טווח ביטחון וגזרו גם על התבואה הגדלה ברצועה הסמוכה.
- הנפקא מינה: פולין, רוסיה וליטא רחוקות מאוד מארץ ישראל, ולפי זה הגזרה אינה חלה עליהן כלל.
- צירוף הטעמים: אם הגזרה כללה רק ארצות סמוכות, במקומות הרחוקים אין איסור; ואף אם היתה גזרה כללית, הרי היא מדרבנן, ומצטרפים אליה הספק ושעת הדחק.
נימוק נוסף: חדש אינו נוהג בתבואת גויים
"ויש שלמדו עליהם זכות שסוברים שחדש אינו נוהג אלא בתבואה של ישראל אבל לא בשל הגוים"
(משנה ברורה, ס"ק מ"ה)
- בעל ההיתר: הב"ח, בעל "בית חדש" על הטור, הוא שהעמיד את ההיתר הזה, ואף לפניו יש ראשונים שסוברים כן.
- אין ממציאים היתר: אין אדם רשאי להמציא היתר מדעתו. ההיתר חייב להיות מעוגן בגמרא ובהלכה, וצריך ללמוד את הסוגיה ולראות מהו המקור.
- המצב בפועל בחוץ לארץ: רוב התבואה היתה בשדות שברשות הגויים, ולפיכך לפי היתר זה אין בה איסור חדש.
- הזהרה שבצידו: לפי טעם זה יש להזהיר ישראלים שיש להם תבואה בשדות שלהם, שבתבואתם הפרטית אין ההיתר הזה קיים ואיסור חדש נוהג בה.
מסקנת המשנה ברורה
"והנה אף שאין בידינו למחות ביד המקילין, מכל מקום כל בעל נפש לא יסמוך על ההיתרים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו, כי להרבה גדולי הראשונים הוא איסור דאורייתא בכל גווני"
(משנה ברורה, ס"ק מ"ה)
- שתי קביעות: מצד אחד אין מוחין ביד המקילים, ומצד שני בעל נפש לא יסמוך על ההיתרים הללו, שכן להרבה מגדולי הראשונים זהו איסור מן התורה גם בחוץ לארץ.
- דעת הגר"א (ס"ק נ"ד): המשנה ברורה מציין שגם הגר"א היה מחמיר באיסור חדש ככל איסורי תורה.
שתי מסורות: הליטאים והחסידים
- ההולכים אחר הגר"א: לשיטתם אין חילוק בין הארץ לחוץ לארץ, ואיסור חדש נוהג בחוץ לארץ ממש כמו בארץ. לפיכך אין היתר אלא בקרבן העומר, וכשאין עומר לפי הזמנים שנתבארו, וכל תבואת קיץ נותרת באיסור.
- הסומכים על הב"ח: חסידויות רבות סומכות על היתרו של הב"ח. הב"ח עצמו לא בא לחדש היתר, אלא יצא מן ההנחה שמדורי דורות הקילו בחוץ לארץ ואי אפשר שכל הגדולים טעו, ולכן חיפש את הנימוק ההלכתי שלא נכתב במפורש, והעמידו על כך שרוב התבואה היא בשדות גויים.
- עיקר הצורך בשתייה: ההיתר נצרך לא רק לאכילה אלא בעיקר לשתייה, כגון יין שרוף העשוי מדגן.
- מקום הכרעת האדם: הב"ח קדם לחסידות, ואף על פי כן תלו בו חסידויות רבות את מנהגן. למעשה כל אחד נוהג כמסורת אבותיו.
אגדת הב"ח וצינון הגיהינום
- הנוסח הראשון: מסופר שהבעל שם טוב שמע בחלומו שארבעים יום לפני פטירת הב"ח צוננו את הגיהינום, ותהה איזו זכות היא זו שהרשעים מקבלים פסק זמן. והשיבו לו שזו זכותו של הב"ח שמצא היתר לחדש, ובכך נתן גיבוי הלכתי לכל הדורות הקודמים שנהגו כן.
- נוסח נוסף: יש אומרים שהדברים נאמרו באופן אחר: את הגיהינום צוננו כדי שהב"ח יוכל לעבור בו, וכשעבר בו הוציא עמו נשמות של רשעים והעלה אותם משם. עיקר החידוש אינו הצינון עצמו אלא ההוצאה.
המשך המשנה ברורה: חיטים המובאות ממקומות רחוקים
"ודע עוד דאף שכתבו כמה אחרונים דבחיטים אין לחוש כלל שמא הם של חדש, במקום שהרוב נזרעו בוודאי בחודש חשוון, מכל מקום היום שדרך להביא על ידי מסילת הברזל חיטים ממקומות רחוקים, וידוע שבפנים רוסיה נמצאים הרבה מקומות שנזרע שם חיטים בקיץ ומצוי שם חדש כמעט יותר מן הישן, לכן אם יודע שבא הקמח משם צריך להיזהר בזה בימות החורף, שאז כבר נעשה הקמח מתבואה חדשה"
(משנה ברורה, ס"ק מ"ה)
- שינוי המציאות: מי שנמצא במקום שכל גידוליו תבואת חורף היה יכול לומר שאין לו בעיה. אך משעה שהובאה תבואה ברכבות ובספינות ממקומות רחוקים, אין אדם יודע מהיכן הגיע הקמח.
- פנים רוסיה: יש שם מקומות שבחורף אין מגדלים כלל מפני הקור, וזורעים בקיץ, ושם החדש מצוי יותר מן הישן.
- שכר ושאר הדינים: המשנה ברורה מפנה לעניין שכר ויתר דיני חדש ליורה דעה, שם עיקר מקומם. המחמירים מחמירים גם בשכר, ואילו הסומכים על היתרו של הב"ח מקילים גם בשכר, ואדרבה, מכיוון שהקילו בשכר מאוד, הבין שכך היה המנהג מקדמת דנא ויש למצוא לו נימוק. גם בביאור הלכה חוזר העניין, שיש המחמירים בשכר ויש המקילים בו כדרך שהקילו בשאר.
קלי וכרמל
בתורה נאמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", וצריך לבאר מהו קלי ומהו כרמל.
"קלי, גרעינים של חמשת המינים הנזכרים הקלויים"
(משנה ברורה, ס"ק מ"ו)
"כרמל, היינו שנתמולל ביד"
(משנה ברורה, ס"ק מ"ז)
- ביאור השם כרמל: "כר" לשון רך ו"מל" לשון מלילה, שמוללו בידיו ומוציא את הגרעינים הרכים.
- הצד השווה: אף שהמתמולל ביד אינו קלי, הוא בכלל כרמל, ואף הוא אסור. בין אם אפו את התבואה, בין אם קלו אותה, בין אם מוללו אותה ביד ובין אם לא עשו בה דבר, הכל בכלל איסור חדש.
- צורות שלא נתבארו: נותר לעיין מה דינה של צורת הכנה שאינה לחם ואינה קלי ואינה כרמל, כגון תבשיל בדרך מסוימת, ואין בזה הכרעה ברורה כאן.
זמן ההיתר
- יום ט"ז בניסן: אף שקרבן העומר מתיר, אחר החורבן נאסרה התבואה החדשה כל יום ט"ז, משום שנאמר "עד עצם היום הזה", וכתקנת רבן יוחנן בן זכאי.
- בארץ ישראל: מליל י"ז בניסן והלאה מותר לאכול מן החדש.
- בחוץ לארץ: מפני יום טוב שני, ההיתר הוא בי"ח בניסן.
פליטת כלים
"כתבו האחרונים, אף הנזהרים מחדש אינם נזהרים מפליטת כלים, אם לא שברור לו שהתבשל בה דבר חדש"
(משנה ברורה, ס"ק מ"ה)
- עיקר הדין: אף הנזהרים מחדש עצמו אינם נזהרים מטעם הנפלט מן הכלים, אלא אם ברור להם שנתבשל בכלי דבר חדש.
- חומרת גדולים: השאגת אריה והגר"א החמירו גם בפליטת כלים, ולכן כשהיו בדרכים נשאו עמם כלים משלהם, מפני החשש שבעל הבית שבו התאכסנו אכל חדש ובישל בכליו.
טענה על מנהג החסידים ותשובתה
- הטענה: אחד מן הרבנים תמה על מנהג החסידים, שמחמירים מאוד במצה שרויה, שהיא חומרה על גבי חומרה, ומקפידים בכל פרטיה, ובאיסור חדש שהוא חמור בהרבה סומכים על הב"ח.
- התשובה: אחד מגדולי החסידות השיב שיש כאן הבדל יסודי. במצה שרויה, המחמיר על עצמו אינו פוגע באיש; הרוצה אוכל והרוצה נמנע. אך אם יאמר אדם שחדש אסור בחוץ לארץ, נמצא שהוא פוגע בכל הדורות הקודמים של יהודים שישבו בחוץ לארץ ואכלו ממנו, וכאילו אומר שכל הרבנים שבדורות הקודמים עברו על איסור. וזה עצמו מן היסודות שהעמידו את דברי הב"ח.
- חומרה על עצמו: הגר"א שהחמיר בפליטת כלים לא אמר לאחרים שאסור להם, אלא החמיר על עצמו. אדם רשאי להחמיר על עצמו כל זמן שאינו פוגע באחרים.
בדרך אגב · כשרות מוצרי ייבוא בזמננו
- שני סוגי ייבוא: יש חברות המייבאות מוצרים לארץ בהסתמך על הכשרות שבחוץ לארץ, ויש המבקשות בנוסף אישור של הרבנות בארץ.
- מה אין הכשרות שבחוץ לארץ בודקת: גופי כשרות בחוץ לארץ אינם מתייחסים לאיסור חדש, מפני שהרבה מן הציבור שם מקילים בו, כפי כל הטעמים שנתבארו. הם משגיחים על בשר וחלב ועל שאר הדינים, אך לא על חדש.
- ייבוא אישי ומתנות: מי שמקבל מוצר שהובא מחוץ לארץ בייבוא אישי או כמתנה, ורואה עליו סמל כשרות של חוץ לארץ, אינו יכול להסיק מכך שאין בו חשש חדש.
- אישור הרבנות בארץ: מוצר שעבר גם דרך הרבנות בישראל, שם ערים לבעיית החדש, ובזה יש להתייחס למה שנכתב על גבי האישור.
- ייבוא הדגן הגדול: לגבי כמויות הדגן העצומות המובאות לארץ למאפיות הגדולות, ובכללן מה שהובא בשנים עברו מאוקראינה, מן הסתם קיים פיקוח, אך הנושא לא נבדק לאשורו ואין כאן הכרעה.
- גידולי הארץ: בגידולים של ארץ ישראל עצמה אין כמעט בעיה, שכן כל התבואה כאן היא תבואת חורף ואין בארץ מציאות של תבואת קיץ. הבעיה בארץ נובעת מן הייבוא הגדול של מוצרי דגן.
בדרך אגב · כוחם של צדיקים להוציא מן הגיהינום
- הרעיון: הרעיון שצדיק מעלה נשמות מן הגיהינום מופיע בהרבה מקומות, בזכות תפילותיהם ובקשותיהם של הצדיקים, וקל וחומר כשהם עוברים שם בעצמם.
- דוד ואבשלום: אחר שנהרג אבשלום אמר דוד המלך "בני אבשלום, אבשלום בני בני", ואמרו חז"ל שאמר "בני" שבע פעמים כדי להעלותו משבעה מדורי גיהינום.
- אברהם אבינו והמילה: אברהם אבינו יושב על פתח הגיהינום, ומי שיש לו ברית מילה משתדל שלא יכניסוהו, אף שלפעמים ריבוי חטאים מכריע.
- הלכה היוצאת מכך: בשולחן ערוך נפסק שילד שנפטר לפני שמונה ימים מלים אותו לאחר מיתה, כדי שנשמתו תעלה למעלה ויאמר אברהם אבינו שיש לו ברית מילה. ואף שאין לילד קטן חטאים שלו, כיוון שנפטר יש בו מן העניין שנושא הוא משהו שאינו שלו.
- נשים: הגמרא בעבודה זרה אומרת בנשים "כמאן דמהילא דמיא", שהן חשובות כמי שנימולו, ואינן צריכות מילה, ויש להן זכות זו מאליה.
- נולד מהול: אין מלים אותו שנית, אלא מקיזים ממנו דם ברית בלבד.
- דברי רבי נחמן: אמר בשבח הקשר שבין הצדיק לתלמידו שיוציאנו אפילו בטיפת שערותיו.