סימן תפ״ט סעיף י׳

שולחן ערוך סימן תפ"ט סעיף י'
"אסור לאכול חדש אף בזמן הזה, בין לחם בין קלי וכרמל, עד תחלת ליל י"ח בניסן, ובארץ ישראל עד תחלת ליל י"ז בניסן"
(שולחן ערוך)

מקום הדין ושייכותו לכאן

עיקר הסוגיה ביורה דעה: דיני איסור חדש מקומם העיקרי בהלכות יורה דעה, ושם מבוארים הפרטים בהרחבה. השולחן ערוך בחר להזכיר את הדין גם כאן, בהלכות פסח, בקצרה, מפני שזמן ההיתר תלוי בימי הפסח.

הגדרת "חדש" וזמן ההיתר

"היינו תבואה שנשרשה אחר ט"ז בניסן שהוא זמן הקרבת העומר"
(משנה ברורה ס"ק מ"ד)

בזמן שבית המקדש קיים: הנפת העומר נעשית בבוקר ט"ז בניסן, ומשעה שהונף העומר מותרת התבואה החדשה באכילה לכל ישראל.
בזמן הזה: משאין הנפת עומר, כל יום ט"ז בניסן אסור באכילת חדש. משקעה החמה ויצאו הכוכבים, ונכנס ליל י"ז בניסן, מותר החדש בארץ ישראל.
גזירת רבן יוחנן בן זכאי: מצד עצם הכתוב היה מקום להתיר בחצות יום ט"ז, אלא שרבן יוחנן בן זכאי גזר שכל היום כולו יהיה אסור.

זמן ההשרשה ומשמעותו למעשה

שיעור ההשרשה: יש אומרים שלושה ימים, שהוא הזמן שבו הזרע נקלט באדמה ומשריש.
הנפקא מינה: תבואה שנזרעה שלושה ימים לפני ט"ז בניסן נחשבת כתבואה שהעומר של אותה שנה מתיר אותה. תבואה שנזרעה יום אחד לפני ט"ז בניסן, שעדיין לא נקלטה באדמה, דינה כמי שנזרעה אחר כך, וצריך להמתין עד שיעבור ט"ז בניסן של השנה הבאה.
מציאות ארץ ישראל: בארץ ישראל אין תבואת קיץ, וכל הגידולים נזרעים בחורף, ולפיכך תמיד עובר עליהם ט"ז בניסן ואין בהם בעיה של חדש.

חמשת מיני דגן שבהם נוהג האיסור

המינים: איסור חדש שייך רק בחמשת המינים: חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון.
כוסמין ואינו כוסמת: כוסמין הוא סוג מסוים של חיטה והוא מחמשת המינים. כוסמת היא מין אחר לגמרי, כדוגמת אורז, ואינה בכלל חמשת המינים ואין בה איסור חדש. יש הנוטים לבלבל בין השמות.

לחם, קלי וכרמל - צורות האכילה האסורות

לחם: תבואה חדשה שנאפתה, הפת אסורה באכילה.
קלי: גרעינים שנקלו באש, אף הם בכלל האיסור.
כרמל לפי רש"י: רש"י מפרש "כרמל" מלשון "רך ומל", שאפשר למלול את הגרעינים ביד. לפי זה גם גרעיני חיטה כמות שהם אסורים באיסור חדש.

(הגדרת "כרמל" נחלקו בה רבות, ולכן אין להכריע בה בפשטות.)

שאלות במוצרים מצויים

קוואקר: נעשה בדרך כלל משיבולת שועל. לפי הבירור בתהליך הייצור, שבו יש בישול ואחריו חימום, המסקנה היא שהוא נכנס בכלל איסור חדש, ויש לעמוד על פרטי הייצור.
"שלווה" (ממתק ילדים): עשויה מגרעיני חיטה המתפוצצים בחימום. יש מקום לומר שהיא בכלל "כרמל", ויש מקום לומר שהיא בכלל "קלי", מפני שהחימום הוא סוג של קלייה. אין להכריע בזה מחמת המחלוקת בהגדרת כרמל. הברכה עליה בורא פרי האדמה, אך אין הברכה קובעת לענייננו.
פופקורן: עשוי מתירס, שאינו מחמשת מיני דגן, ואין בו איסור חדש.
משקאות העשויים מדגן (בירה): שאלה זו נשארה פתוחה, שהדיון כאן הוא במוצקים.

"אף בזמן הזה" ובכל המקומות

מקור האיסור בזמן הזה: מדכתיב "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", ולמדו מ"עד עצם היום הזה" שהיום עצמו מתיר, אף שאין קרבן.
שני לשונות בתורה: מצד אחד כתוב "עד הביאכם את קרבן אלהיכם", ומצד שני "עד עצם היום הזה". מכאן למדו חז"ל שני מצבים: כשאפשר להביא את הקרבן, הבאת הקרבן מתירה. כשאין אפשרות להביא קרבן, היום מתיר, כלומר משיעבור כל יום ט"ז בניסן.
"בכל מושבותיכם": מכאן שהאיסור נוהג בכל מקום שיושבים בו ישראל, אף בחוץ לארץ.
ספקא דיומא בחוץ לארץ: בחוץ לארץ, שיום טוב שני של גליות מוסיף יום, מחמירים עוד יום אחד, ולפיכך ההיתר מתחיל שם רק בליל י"ח בניסן.

האם זו מצווה התלויה בארץ

החילוק היסודי: מנחת העומר עצמה תלויה בארץ, שאין מביאים את השעורים לבית המקדש אלא ממה שגדל בארץ ישראל, ואי אפשר להביאה מחוץ לארץ.
פעולת ההיתר: אף על פי כן פעולתה של המנחה אינה מוגבלת לארץ, והיא מתירה גם את התבואה שבחוץ לארץ, ואין הדבר תלוי זה בזה.
הדוגמה מן הקרבנות: הקרבנות הקבועים בבית המקדש, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים, נעשים בארץ, ומכל מקום פעולתם על כל ישראל, אף על היושבים בחוץ לארץ.

היתר הרמ"א לחדש בחוץ לארץ

רקע המציאות: הרמ"א ישב בחוץ לארץ, ושם רבים מן הגידולים הם גידולי קיץ, מפני שיורדים שם גשמים גם בקיץ. התבואה נקצרת ויוצאת לשוק בחודשי הקיץ והסתיו, וזמן העומר רחוק מאוד, ונמצא שאין אפשרות לאכול מיני דגן במשך זמן רב.
עוצם הקושי: בארץ ישראל אין בעיה גדולה בזה, שהכל תבואת חורף, ואילו בחוץ לארץ היה זה קושי חמור, ולכן חיפשו גדולי הדורות היתרים לדבר.
מקום הדין: הרמ"א כתב את ההיתר לחדש ביורה דעה, והמשנה ברורה מביא את דבריו כאן.

ההיתר מצד ספק ספיקא

"דהוי ספק ספיקא: חדא, שמא התבואה היא משנה שעברה. ואם תמצי לומר משנה זו, דלמא נשרשה קודם לעומר"
(משנה ברורה)

הספק הראשון: אין ידוע ממה נלקחה התבואה שהוציאו לשוק, ואפשר שהיא משנה שעברה ושהייתה מונחת במחסן.
הספק השני: ואף אם היא משנה זו, אפשר שנזרעה והשרישה קודם העומר, שהרי תקופת האביב אינה מתחילה בדיוק בפסח, ובשנה חמה מקדימים לזרוע.
והוא הדין בייבוא: במקום שמביאים אליו תבואה ממקומות אחרים, שתבואתם השרישה קודם לעומר, יש בזה אותו ספק ספיקא.

הגבלת האחרונים במדינת פולין

"ובמדינת פולין אין להקל כי אם בחיטים ושיפון, דרובא דרובא נזרעים בחודש חשוון"
(משנה ברורה)

חיטים ושיפון: מאחר שדרך החקלאות שם לזרוע אותם בחודש חשוון, אין בהם איסור חדש, מלבד אותם שידוע בהם שנזרעו בקיץ.
שעורים, שיבולת שועל וכוסמין: רובם וכמעט כולם נזרעים שם אחר הפסח, ואין כאן ספק כלל אלא ידיעה ברורה שהתבואה חדשה, וצריך להמתין עד השנה הבאה.
העדר ייבוא: גם אין רגילים להביא לשם תבואה ממדינות אחרות, ונמצא שאין את הספק השני, ואין ספק ספיקא.

רוב העולם אינם נזהרים, ועל מה סומכים

המציאות: אף במקומות שברור בהם שהתבואה חדשה, רוב העולם אינם נזהרים כלל באיסור חדש.
לימוד הזכות: יש שלמדו עליהם זכות, לפי שדבר קשה הוא להיזהר בזה.
הקושי בלימוד זכות זה: עצם הקושי אינו מתיר מאליו, שהרי אף שקשה לקיים מצוות אחרות אין בכך היתר.
יסוד ההיתר: ולכן סומכים מפני הדחק על מקצת הראשונים הסוברים שאיסור חדש בחוץ לארץ אינו אלא מדברי סופרים. אין זו מחלוקת בדברי הגמרא עצמה, שיש משנה מפורשת שהאיסור נוהג גם בחוץ לארץ, אלא מחלוקת בביאור הגמרא ובגדר האיסור, כלומר על מי חל האיסור: יש אומרים שאינו חל אלא על מה שגדל בארץ ולא על מה שגדל בחוץ לארץ.

(המשך ביאור שיטות הראשונים בהיתר חדש בחוץ לארץ יתבאר בהמשך.)

המחמירים באיסור חדש

גדולי המחמירים: ההיתר לא נאמר בקלות, והיו התנגדויות רבות אליו. המפורסם שבמחמירים הוא הגר"א, וכן החמיר בזה בעל שאגת אריה, והיו עוד מגדולי ישראל שהחמירו בדבר מאוד.
עד היכן הגיעה החומרה: מספרים על הגר"א ועל בעל שאגת אריה שכשנדדו בגולה נשאו עמם כלים משלהם, ולא רצו לאכול מכלי בעלי הבית, אף שהיו שומרי כשרות וקיבלום בכבוד, מפני שהיהודים בחוץ לארץ הקלו באיסור חדש ובישלו חדש בכליהם.

בדרך אגב · תורה שבעל פה כיסוד הפרשנות

נשאלה שאלה מדוע נוהג איסור חדש בחוץ לארץ, שהרי כתוב "בכל מושבותיכם", ומושבותיכם היינו הארץ שהובטחה לישראל. תשובת הדבר היא יסוד עקרוני בדרך הלימוד.

אין קוראים פסוק בלא תורה שבעל פה: אין ללמוד הלכה מקריאה עצמית בפסוק. שאלה נכונה נשאלת רק מתוך לימוד הסוגיה בדברי חז"ל, וכאן משנה מפורשת היא שאיסור חדש נוהג גם בחוץ לארץ.
הדוגמה מפרי עץ הדר: בתורה כתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר", ואין שם אתרוג. בלא תורה שבעל פה יכול כל אחד ליטול לימון, תפוז או אשכולית, ואין דרך להגיע לאתרוג.
מסירת התורה שבעל פה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, יהושע לזקנים, זקנים לנביאים". המסירה אינה מסירת ספר, שהספר מונח בארון, אלא מסירת התורה שבעל פה, ובלעדיה אין אפשרות לזוז.
הקדמת הרמב"ם: הרמב"ם פתח את משנה תורה במניית סדר הדורות, מי קיבל ממי עד הגאונים, להראות שהפרשנות שאנו מפרשים בה את התורה אינה חידוש של אדם אחד אלא מסורת מפי משה רבנו. בלא זה אין ערך לספר.
הקראים: הקראים פירשו את התורה בדרכם, וכלל ישראל אינו יכול לקבל פירוש כזה, שאין לו מסורת מוסמכת.
מחלוקות בפרטים ולא בעיקרים: אין חולק שקוראים קריאת שמע פעמים ביום, והמחלוקת היא בפרטים, כמה פרשות. אין חולק בזהות האתרוג, הלולב, ההדסים והערבות, ואפשר שתהיה מחלוקת אם נוטלים שלושה הדסים או שניים, שהכתוב אמר "ענף עץ עבות" בלשון יחיד.
דוגמה נוספת: "ממחרת השבת" בספירת העומר. לפי פשט המילים היה מקום להתחיל לספור ביום ראשון, ואנו מתחילים במוצאי יום טוב של פסח, שכן תורה שבעל פה היא המפרשת מהי אותה "שבת".

בדרך אגב · מנהג ה"גלות" של גדולי ישראל

מה עשו: היו מגדולי ישראל שנדדו מעיר מולדתם וסבבו בגולה שנה, שנתיים ושלוש, וחזרו לעירם.
הטעם: קיבלו על עצמם גלות, מפני שהגלות מכפרת על עוונות, ואף על עוונות שאין אדם יודע בהם.
המסופר על הגר"א: שאלו אותו על שום מה הוא מקבל על עצמו גלות, והרי מגיל ארבע וחמש היה שקוע בתורה, ואמר שהוא עושה כן על שבשעה שינק מאמו היה צובט אותה.

בדרך אגב · ייבוא תבואה לארץ ישראל בזמננו

הבעיה: אף שבארץ ישראל עצמה הכל תבואת חורף ואין חשש חדש, כיום הייבוא לארץ מתבואת חוץ לארץ גדול מאוד, ונמצא שהשאלה קיימת גם בארץ. פרטי הדין בזה יתבארו בהמשך.