סימן תפ״ט סעיף ח׳

המשך דיני ספירת העומר - מי ששכח לספור והוא שליח ציבור

שולחן ערוך סימן תפ"ט. המקרה הבא אינו מוזכר בשולחן ערוך עצמו, והוא מובא בקצרה בדברי השערי תשובה.

"מי ששכח ולא ספר בלילה אחד, ובלילה שאחריו היה שליח ציבור ויוציא בברכתו לאחרים"
(שערי תשובה)

• הצעת ההיתר: שליח ציבור ששכח לספור יום אחד טוען: אף שאיני יכול לברך לעצמי, היות ואני שליח ציבור אברך ואוציא בברכתי את מי שעדיין לא בירך.
• ההנחה שביסוד הדברים: מדובר בזמן שבו השליח ציבור בירך והקהל, או חלק ממנו, יצא ידי חובה בברכתו.

יסוד ההיתר: כל ישראל ערבים זה לזה

• ברכת המצוות: מי שכבר יצא ידי חובתו יכול לברך עבור מי שעדיין מחויב בדבר, משום שכל ישראל ערבים זה לזה. כל זמן שיש יהודי שלא קיים את המצווה, הרי זה כאילו הוא עצמו לא קיים אותה, שכן כולם מקשה אחת.
• דוגמת השופר: אדם שתקע כבר שלוש או ארבע פעמים ובא לתקוע בפעם נוספת עבור הקהל, מברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמוע קול שופר", אף שהוא עצמו כבר יצא, מפני שהקהל שלפניו עדיין לא יצא.
• הצורך בערבות: יהודי שאינו יודע לברך אינו יכול לומר "לא אשמע תקיעת שופר", שהרי הוא מצווה בדבר. לפיכך אחר מברך עבורו מכוח הערבות.
• ברכת הנהנין אינה כן: האוכל תפוח אינו יכול לבקש מחברו שיברך עבורו, מפני שאין זו ברכת המצוות. אין אדם מצווה לאכול תפוח, ומי שאינו יודע את הברכה פשוט לא יאכל, או יאכל דבר שברכתו ידועה לו.

מצוות שבגופו לעומת ברכה שבדיבור

• אין שליחות בגוף המצווה: מצווה שאדם חייב לקיימה בגופו, כגון הנחת תפילין, אין אחר מקיימה עבורו, אף שבמקומות אחרים מצינו שליחות (כגון שליח המביא גט לאשת חברו). התורה קבעה שמצוות אלו חייב האדם לעשות בגופו, ואין בהן שליחות ואין בהן הוצאת אחרים.
• הברכה שהיא בדיבור: אם המניח מניח בעצמו, יש מקום לומר שאחר יברך עבורו, שהרי הברכה נעשית בדיבור וכל ישראל ערבים זה לזה. עיקר הדיון כאן הוא בדברים שבאמירה, שבהם אחד אומר במקום חברו.
• תקיעת שופר: אף שהשמיעה היא מעשה שבגופו, הברכה שעליה נדונת ככל דבר שבדיבור.
• שני בעלי תקיעה: שניים שתקעו כבר בבוקר במקום אחר, ובאו לבית הכנסת: אחד מברך עבור הקהל והשני תוקע. הדבר כשר, ומי שאינו יודע לברך יכול לצאת בברכת חברו, מכוח שכל ישראל ערבים זה לזה.

נקודת המחלוקת: כיצד מגדירים את מי ששכח לספור

בכל אלו מדובר במי שקיים את המצווה ויצא ידי חובתו, ולכן יכול לברך עבור אחרים. אבל מי ששכח יום אחד בספירת העומר פטור מכאן ולהבא, ובזה נחלקו.

• צד אחד: הפטור שלו הוא פטור מלכתחילה. הוא כבר אינו בעניין כלל, כמו קטן, ואינו נחשב מחויב בדבר, ולכן אינו יכול לברך ולהוציא אחרים.
• צד שני: מעיקרון הוא חייב בספירה, אלא ש"סגרו לו את הפה" ואינו יכול לברך. הוא עדיין שייך לחבורה של כלל ישראל ולחיוב הספירה, ולכן הערבות קיימת אצלו והוא יכול לברך עבור אחרים.
• ההבחנה שבין הפטורים: מי שתקע בשופר בבוקר קיים את המצווה ורק שוב אינו חייב, ואילו מי ששכח לספור לא קיים את המצווה ופטור מלכתחילה מן ההמשך. זו טענה נכונה, אך הצד השני משיב שגם הוא חייב בעצם, אלא שאין בפיו ברכה.

• הספירה עצמה: אף מי ששכח יכול להמשיך ולספור בלא ברכה ("היום שבעה ימים לעומר"), ואין בכך שום איסור. השאלה היא בברכה בלבד.

דברי הפוסקים (שערי תשובה, סימן תפ"ט)

"ומי ששכח וספר בלא ברכה, כתב הפרי חדש שאינו יכול להיות ש"ץ להוציא אחרים, ובמקראי קודש חלוק עליו... ובברכי יוסף הביא בשם כנסת הגדולה והסמ"ג, ובית דוד כהפרי חדש, וסיים ואנן קטינן"
(שערי תשובה)

1. פרי חדש: מי ששכח וספר בלא ברכה אינו יכול להיות שליח ציבור להוציא אחרים בברכתו.
2. מקראי קודש: חולק עליו וסובר שכן יכול להיות שליח ציבור ולהוציא אחרים.
3. ברכי יוסף (החיד"א): מביא את כנסת הגדולה והסמ"ג, ואת בית דוד כדעת הפרי חדש, ומסיים "ואנן קטינן", כלומר שאינו יכול להיות שליח ציבור להוציא אחרים, מפני שהוא פטור מלכתחילה.

• היקף המחלוקת: זו מחלוקת מן הקצה אל הקצה, יש אומרים שיכול ויש אומרים שאינו יכול. השערי תשובה מביא את לשון "ואנן קטינן", אך לא בשם עצמו אלא בשם הברכי יוסף.

למעשה

• אין לסמוך על עצה זו: רב או שליח ציבור ששכח לספור לא יסמוך על היותו שליח ציבור כדי לברך ולהוציא אחרים ידי חובתם, מפני שהדבר במחלוקת.
• עצה אחרת: יבקש מאחר שיספור בברכה לפני התפילה או במהלכה, ויעמוד לידו, ישמע את הברכה ויענה אמן. אין הוא יוצא בברכה זו, אך שמע ברכה, וממשיך לספור בלא ברכה.
• מגרעת העצה: עצה זו כשלעצמה בסדר, אך אינה פותרת את הבושה של הרב, שנצרך לבקש מאחר לפני הציבור.
• היום שהפסיד: אבוד, ואין דרך לתקנו.
• הכרעה: אין כאן דין חתוך, ויש מקילים בדבר.

מקרים נוספים: גר ובר מצווה

גר שנתגייר בתוך ימי העומר

"וכן גר שנתגייר תוך ימי העומר מונה בלא ברכה, ואם נתגייר ביום הראשון לעומר מונה בו ביום בלא ברכה ואחר כך בברכה"
(שערי תשובה)

• המשמעות: גר שנתגייר באמצע הימים אינו מברך על הספירה, שהרי לא ספר את הימים הראשונים. מכאן שאין מאפשרים לו את הברכה.
• נתגייר ביום הראשון: הפסיד יום אחד בלבד, וממילא מונה אותו יום בלא ברכה ומכאן ולהבא בברכה.

נער שהגיע לבר מצווה בתוך ימי העומר

• אין זו תקלה: הנער לא שכח ולא הפסיד, אלא נכנס באמצע לחיוב, וזה סיפור אחר לגמרי.
• הנימוק להמשיך בברכה: היות שספר את כל הימים הקודמים מטעם חינוך, ואף בירך עליהם, המשך ספירתו בברכה אינו גרוע ממה שהיה עד כה.
• החילוק מן הגר: הגר לא ספר קודם כלל, ואילו הנער ספר כל העת מדין חינוך.

אישה בספירת העומר

יסוד הספק

• חיוב האיש: ספירת העומר בזמן הזה היא ספק דאורייתא ספק דרבנן.
• חיוב האישה: יש הפוטרים אותה מפני שזו מצוות עשה שהזמן גרמה.
• כל דתקון רבנן: אף אם הספירה מדרבנן, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולכן אם בדאורייתא אישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמה, אף כאן תיפטר.
• הצד השני: יש אומרים שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה כלל, וכפי שיתבאר בהגדרה.

הגדרת מצוות עשה שהזמן גרמה: מניעה הלכתית או מניעה מציאותית

• הגדרת הכלל: מצווה שהזמן גורם אותה, כגון תפילין, שאין מניחים בלילה. המניעה היא הלכתית, וכן ישיבה בסוכה לאחר ימי החג, שהסוכה עומדת במקומה אך מבחינה הלכתית אין בה מצווה.
• ברכת הלבנה: לכאורה גם היא מצווה שהזמן גרמה, ואישה אינה מקדשת את הלבנה. אך יש אומרים שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה, מפני שאי אפשר לקדש ביום לא מפני מניעה הלכתית אלא מפני שאין רואים את הלבנה. (לקראת אמצע החודש נראית הלבנה אף אחר הצהריים, ומכל מקום יש בחודש ימים שאין רואים אותה.)
• ביכורים: אין מביאים ביכורים בפורים, ולכאורה מצווה שהזמן גרמה, אך הטעם הוא שבאותו זמן פשוט אין ביכורים במציאות. הביכורים קיימים בארץ ישראל בשבועות וקצת אחריו, וזו מניעה טכנית ולא הלכתית.
• ספירת העומר: לפי הסבר זה אין זו מצוות עשה שהזמן גרמה, שהרי סופרים מפסח עד שבועות, ולאחר מכן אין עומר כלל. המניעה איננה הלכתית אלא מפני שאין זה זמנו של העומר.
• מסקנת הדיון: זהו ויכוח, ואין להכריע בו פסק ברור.

(אגב, אישה אינה פטורה מן התפילה, אלא חייבת להתפלל פעם אחת ביום.)

האם אישה מוציאה את בעלה

• אם חייבת כאיש: אם נאמר שאישה חייבת בספירה כאיש, יכולה להוציא אותו ידי חובה.
• אם הספירה אצלה רשות: ורוב האחרונים כתבו שהיא פטורה מטעם מצוות עשה שהזמן גרמה, ואף אם רצתה לספור אין זו אלא רשות, ומי שהמצווה אצלו רשות אינו מוציא את המחויב בדבר.
• "וספרתם לכם": מדברי המשנה ברורה בתחילת הסימן עולים שני פירושים ב"לכם". פירוש אחד, שאין בית דין סופר לכל, אלא כל אחד ואחד סופר לעצמו. פירוש שני, שבספירת העומר אין שליחות בגוף הספירה, ואין אדם סופר בשביל חברו.
• הנפקא מינה: לפי זה אף אישה שחייבת כאיש אינה יכולה לספור עבור אחר. השאלה נשארת בברכה בלבד, ויתכן שיכולה לברך.

סעיף ט': ספירה אחר קידוש בבית הכנסת

"ליל שבת וליל יום טוב מברכין וסופרין אחר קידוש בבית הכנסת"
(שולחן ערוך)

• אינו נוהג היום: אין עושים כיום קידוש בבית הכנסת, ולכן אין הלכה זו למעשה. אך בזמן שנהגו לקדש בבית הכנסת, ספרו את ספירת העומר אחר הקידוש.
• הקושי: הכלל הוא שתדיר קודם לשאינו תדיר, ולכאורה ספירת העומר תדירה יותר מן הקידוש: בארבעים ותשעה ימי הספירה סופרים בכל יום, ובאותם ימים עושים לכל היותר שבעה קידושים.
• הנחת השאלה: ההשוואה תלויה בהגדרת "תדיר", ואין בזה פסק פשוט.

בדרך אגב · מהו טווח הזמן הקובע ב"תדיר"

• שורש השאלה: האם תדיר נמדד לפי מרווח הזמן שבו עומדים (חמישים יום, ארבעה חודשים) או לפי כל השנה כולה.
• קריאה בשלושה ספרים: בשבת פרשת החודש שהיא ראש חודש קוראים פרשת השבוע, ואחריה ראש חודש (שתים עשרה פעמים בשנה), ואחריהם פרשת החודש (פעם אחת בשנה). דוגמה זו אינה פותרת את השאלה, שכן בכל אופן שמודדים המספרים אינם שווים ואין בה ויכוח.
• ראש חודש אלול: ביום השני של ראש חודש אלול מתחילים לומר "לדוד ה' אורי וישעי", ואומרים אותו כשלושים יום, ובראש חודש עצמו אומרים "ברכי נפשי" פעם אחת, ואף על פי כן אומרים תחילה את ברכי נפשי.
  • הסבר אחד: ברכי נפשי שייך לשיר של יום, וכל השיר חטיבה אחת, ולכן אין הוא בכלל השאלה של תדיר.
  • הסבר נוסף: תדיר נמדד על פני השנה כולה. ברכי נפשי נאמר בכל ראש חודש, שתים עשרה פעמים לפחות, ולעתים שמונה עשרה פעמים כשראש חודש שני ימים, ואילו "לדוד ה' אורי וישעי" נאמר בחודש אחד בלבד. נמצא שברכי נפשי תדיר יותר בכל השנה, אף שבאותו חודש נאמר פחות.
• וכן בשבת: אומרים את שיר של יום ואחר כך ברכי נפשי, ואם הוא ראש חודש אותו סדר עצמו, מפני שברכי נפשי בא בכלל שיר של יום.