סימן תפ״ט סעיף ו׳

שולחן ערוך סימן תפ"ט, סעיפים ה' ו-ו'.

המשך הסימן: סעיף ד' הושלם, ובו שני חלקים: מי שאינו יודע את החשבון ושואל את חברו, ומה עליו לומר לו, וכן דין זמן האכילה.
סדר הלימוד: סעיף ו' נלמד לפני סעיף ה', מפני שהוא מבאר את יסוד עניין הכוונה בברכות, ומתוכו מתבארת גם ההלכה שבסעיף ה'.

"אם פתח ואמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה, ונזכר וסיים בחמישה והם חמישה, או איפכא שהם ארבעה ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בחמישה, אינו חוזר ומברך"
(שולחן ערוך סימן תפ"ט סעיף ו')

(בסעיף זה נוקט השולחן ערוך לשון ארמית, "אדעתא דלימא", שלא כדרכו הרגילה, מפני שהעתיק את הלשון מספר קודם שנכתב בארמית.)

שני המקרים שבסעיף

המקרה הראשון: המברך סבור שהיום ארבעה ימים לעומר, והתחיל את הברכה על דעת לומר ארבעה. באמצע הברכה נזכר שהיום חמישה, וסיים בחמישה, וכן האמת, שהיום חמישה. השולחן ערוך פוסק שאינו חוזר ומברך.
המקרה השני: ההיפך, האמת שהיום ארבעה, והוא ידע זאת והתחיל את הברכה על דעת לומר ארבעה, אלא שטעה וסיים בחמישה. גם בזה נאמר בשולחן ערוך שאינו חוזר ומברך, וזהו החלק הקשה שבסעיף.

החלק הראשון - כיוון לארבעה וסיים בחמישה כהלכה

"וסיים בחמישה - רוצה לומר שספר חמישה ימים"
(משנה ברורה)

לכאורה אין כאן שאלה: סוף דבריו היו נכונים, שהרי אמר את המספר האמיתי, והמשנה ברורה אינו מוסיף בזה ביאור.
מדוע בכל זאת הדבר צריך הכרעה: בהלכות ברכות אין הדבר פשוט, מפני שאין הברכה הצהרה מן השפה ולחוץ. הפוסקים אומרים שהמברך צריך לדעת על מה הוא מברך ולמה הוא מברך.
טעם הברכה: בברכות הנהנין הוא מודה לקדוש ברוך הוא על שיש לו לאכול ולשתות, שהכל שלו. בברכות המצוות הוא מודה על הזכות שנתנה לו תורה ומצוות, שעשיית מצווה היא זכות.
ספירת העומר: הספירה עצמה היא המצווה, והברכה היא הקדמה לה, ומכל מקום גם בברכה נדרש עניין של כוונה. ובאופן כללי ההכרעה היא שהמצוות צריכות כוונה.

דוגמאות מהלכות ברכות שבהן הכוונה מעכבת

יין ושכר: אדם מחזיק כוס וסבור שהוא יין, ופתח "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם" על דעת לומר בורא פרי הגפן, ובסוף התברר לו שזה שכר וסיים "שהכל נהיה בדברו". יש דעות בהלכה שאף שסיומו נכון לא יצא ידי חובה, מפני שתחילת הברכה כוונה לדבר אחר לגמרי.
תפוח שנפל ותמר תחתיו: אדם אחז תפוח בידו הימנית ובירך בורא פרי העץ, ונפל התפוח ואבד. על השולחן מונח תמר, שברכתו גם היא בורא פרי העץ. אף שזו אותה ברכה, אין הדבר פשוט, ובנוסף התמר משבעת המינים, אף שיש הלכה שלפעמים מברכים על החביב לפני שבעת המינים.
תפוח שנפל ותפוז תחתיו: הכוונה הייתה לתפוח דווקא, ועתה הוא בא לאכול תפוז. יש פוסקים שצריך לברך בורא פרי העץ מחדש, מפני שהברכה שהייתה בראשו הייתה מכוונת לתפוח ולא לתפוז, ובזה מחלוקת הפוסקים.
כשכיוון מתחילה על הכל: אם בשעה שאחז את התפוח ובירך התכוון לכל מה שמונח על השולחן, אין כאן בעיה כלל. הקושי הוא דווקא כשהתכוון לתפוח זה בלבד, ורק לאחר שנפל אמר שייקח את התפוז כברירת מחדל.

קושיית הירושלמי - השותה מן הנהר

הקושיה: אדם הולך על שפת הנהר ומברך על המים שלפניו, והמים זורמים והולכים, ובשעה ששותה כבר באו מים אחרים, שאינם המים שעליהם בירך. אם אמנם צריך לברך מחדש על התפוז שבא במקום התפוח, לכאורה יצטרך לברך שוב על המים.
מסקנה מעצם הקושיה: מכאן שהכוונה בברכות עניין חשוב מאוד, ואין הדבר פשוט.
תשובת הירושלמי: כל אדם יודע שהמים בנהר אינם עומדים אלא זורמים, ולפיכך בשעה שהוא מברך דעתו מתחילה גם על המים העתידים לבוא, והרי בירך על מה שהוא שותה.
אין לתרץ מכוח חילול השם: אין אומרים שמאחר שהזכיר שם שמים ואין רצוננו שיהיה בכך פגם, נכשיר את הברכה בדיעבד. אם המעשה נעשה נגד ההלכה, אין הזכרת שם שמים הופכת אותו לכשר, כדרך שאין לומר על מי שבירך במקום שאינו ראוי לכך שנהג כשורה מפני שהזכיר את השם.

מדוע במקרה הראשון מקילים

אין זו הודעה אלא קביעת עובדה: בספירת העומר אין המברך מודיע דבר משלו, אלא קובע עובדה: היום הוא היום החמישי. וסופו של דבר אמר את העובדה כהלכתה, אף שבתחילה חשב אחרת.
הברכה אינה מעכבת: המשנה ברורה מוסיף נימוק, שאף בלא ברכה כלל יצא ידי חובת הספירה. לפיכך מה שחשב בתחילה על ארבעה "לאו כלום הוא", ואינו פוגם בעצם הספירה.

"שהרי אף בלא ברך כלל יצא"
(משנה ברורה)

החלק השני - ידע שהיום ארבעה וסיים בטעות בחמישה

הקושי: סוף דבריו אינו נכון. אף שכוונתו הייתה למספר הנכון, הכוונה חלק מן העניין ואינה כל העניין, ולא הוציא בשפתיו את הספירה הנכונה.
קושיית המשנה ברורה: ברישא, שסיים בחמישה והם חמישה, מובן שיצא, שהרי אף בלא ברכה יצא, ואין חסרון במה שבשעת הברכה היה סבור ארבעה. אבל בסיפא, מה יועיל לו מה שבשעת הברכה ידע איזה יום הוא, והלא בסופו של דבר ספר יום שאינו.
הכרעת האחרונים: האחרונים הסכימו שבזה צריך לספור מחדש, ואין מה לעשות, שהרי טעה בפועל.

"ברכתו הראשונה הייתה לבטלה כיוון שסיים אחריה יום אחר"
(משנה ברורה)

בהבנת לשון השולחן ערוך: יש אחרונים שנכנסו לפלפולים בביאור כוונת השולחן ערוך, ובפשטות נראה שיש כאן שיבוש, שהמדפיס או המסדר טעה, וצריך לחלק את הדין לשני דינים.

תוך כדי דיבור

הכלל: כל שנזכר בטעותו תוך כדי דיבור ותיקן את עצמו, מבטל את מה שאמר, וזה כשר לכל השיטות.
הצריך תיקון בזמן: אף במקרה השני, אם נזכר תוך כדי דיבור שטעה בסיום, יסיים כהוגן ואינו צריך לחזור.
לשון המשנה ברורה: מדברי השולחן ערוך משמע שמדובר במי שבשעת הברכה ידע את יום הספירה ובירך על דעת לספור כהוגן, ורק אחר כך טעה וסיים שלא כהוגן.
חידוש האחרונים: כמה אחרונים הסכימו שאף אם בשעת הברכה הייתה דעתו על יום אחר וכן ספר בטעות, מכל מקום אם תוך כדי דיבור נזכר שטעה, יסיים את הברכה כהוגן ויוצא בזה.

"ואם טעה ואמר היום יום רביעי בעומר, ותוך כדי דיבור נזכר שהיום הוא חמישי, דיו שיסיים חמישי בעומר, אף שלא אמר היום יום חמישי"
(משנה ברורה)

די בתיקון המספר: אינו צריך לחזור על כל הנוסח, אלא לדייק ולתקן את המספר עצמו, וכל זמן שהוא בתוך כדי דיבור התיקון מועיל. וכעין זה נוהגים במי שמתקן את עצמו בקריאת "זכר" ו"זכר".

מקורות הדין - שער הציון אות מ"א

האחרונים שהובאו: מאמר מרדכי, לרבי מרדכי כרמי, וחוק יוסף, לרבי יוסף דרמשטטר, שחיבר ספר מיוחד על הפסח וכתב גם בענייני העומר, וכן משמע מהאגר"ז, רבי שלמה זלמן מלאדי בעל התניא.
שיטת הטורי זהב: הט"ז החמיר וכתב שאם כל הברכה נאמרה על דעת לספור בטעות ואחר כך נזכר, צריך לחזור ולברך מחדש, ולא יצא ידי חובה, אף שבסוף אמר את המספר הנכון.
ראיית הט"ז: מדין התורמוס שבירושלמי. אדם אחז תורמוס בידו ובירך עליו והתורמוס נפל ואבד, ורוצה לקחת דבר אחר שברכתו בורא פרי האדמה, ואומר הירושלמי שאין הדבר מועיל, שהרי כשבירך הייתה דעתו על התורמוס שבידו, ואין הברכה פוטרת אלא את מה שבירך עליו.
דחיית האחרונים: מאמר מרדכי וחוק יוסף דחו את דבריו. הירושלמי הולך לפי שיטתו, ועוד שאין הראיה דומה: בברכת הנהנין הוא מחזיק בידו דבר מוחשי ומברך עליו, ובספירת העומר הברכה אינה על גוף מוחשי אלא על היום ועל עצם המצווה, "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", ולפיכך כיוון שסיים כהוגן שפיר דמי.
ההכרעה: להלכה נפסק שאם לא אמר את המספר הנכון לא יצא ידי חובה, וכדברי האחרונים שדחו את הט"ז.

סעיף ה' - הפותח בברכה ואינו יודע את החשבון

"אם אינו יודע החשבון... ופתח על דעת שיסיים כמו שישמע מחברו, וסיים כמוהו, יצא"
(שולחן ערוך סימן תפ"ט סעיף ה')

ציור הדין: המברך אינו יודע כמה ימים לעומר. הוא אומר "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", וממתין לשמוע מחברו או מהשליח ציבור את המספר, וממשיך אחריו.
הקושי: לפי מה שנתבאר, המברך צריך לדעת על מה הוא מברך ומה הוא הולך לעשות, ואינו מברך באוויר. וכאן, בשעת הברכה עצמה, אינו יודע כמה היום, וכאילו מחזיק פרי בידו ואינו יודע על מה הוא מברך.
ההשוואה לברכת המצוות: אף שהתורמוס הוא ברכת הנהנין וספירת העומר ברכת המצוות, וודאי שיש חילוק ביניהם, גם בברכת המצוות היסוד הוא שאדם צריך לדעת מה הוא הולך לעשות. כמי שבירך על דעת לשחוט ולבסוף בא לכסות את הדם, שהיא מצווה אחרת.
הצד להקל: מאמר מרדכי וחוק יוסף כבר דחו את הראיה מן התורמוס, שהתם ברכה על גוף מוחשי שבידו, וכאן הברכה על היום ועל עצם המצווה, ואינה תלויה בדבר שבידו.
למעשה בזמננו: כך נוהגים אנשים רבים, שאינם יודעים את החשבון וממתינים לשמוע מהשליח ציבור. ובלאו הכי היום נוהגים לברך אחרי שהשליח ציבור ספר, ונמצא שהכל כשר וישר, ואין הדיון נוגע אלא למי שכבר בירך ואינו יודע את המספר.

(המשך העיון בביאור סעיף זה נדחה לשיעור הבא.)

בדרך אגב · תיקון ברכה שהתחילה בטעות ודינים למעשה

1. "למדני חוקיך"

המקור: פסוק בתהילים, "ברוך אתה ה' למדני חוקיך".
אימתי מועיל: מי שאמר "ברוך אתה ה'" ותפס את עצמו שאין הברכה במקומה, למשל שנעלם ממנו התפוח שעליו רצה לברך, יסיים "למדני חוקיך", ונמצא שאמר פסוק ולא ברכה לבטלה.
אימתי אינו מועיל: מי שכבר אמר "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם" אין תקנה זו מועילה לו, ולפיכך אינה פותרת את השאלה שבסעיף ו'.
בתפילת שמונה עשרה: מי ששכח יעלה ויבוא והתחיל "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים ברוך אתה ה'", יש שדנו אם יאמר "למדני חוקיך" ויחזור ליעלה ויבוא. בשמונה עשרה הדבר מסובך יותר, מפני שהוא מוסיף דבר שאינו מנוסח התפילה, ויש בזה דיון.

2. תורמוס שנפל, ומים זורמים בזמננו

תורמוס שנפל בזמננו: אף שהירושלמי אומר שאין הברכה מועילה למה שנשאר על השולחן, רוב הפוסקים אומרים שהיום, כשמכבדים את האורח בבוטנים ובגרעינים ובכל מיני דברים, דעתו מתחילה על כל מה שמונח לפניו, ואם נפל לו התורמוס יכול לקחת בוטנים בלא ברכה חדשה. וכל שכן שיש לדון להקל בתורמוס אחר המונח לפניו.
מים מן הברז ומן המכונה: בזמננו, הלוחץ על מכונת מים ומברך והמים ממשיכים לזרום, שותה מים אחרים מאלו שהיו לפניו בשעת הברכה. ומכיוון שהוא רואה שהמים זורמים, דעתו על המים הבאים, כדברי הירושלמי בשותה מן הנהר.
ספק ברכות להקל: למעשה מקילים בברכות אלו מטעם ספק ברכות להקל, וכן העיקרון הנוהג גם בדיני ספירת העומר. ומכל מקום חשוב לדעת שיש פוסקים שהחמירו, ויש שמחמירים כדעת הט"ז מפני שהירושלמי החמיר.