שולחן ערוך סימן תפ"ט - סיום המשנה ברורה לסעיף א'
"ומנהג לומר אחר הספירה יהי רצון שיבנה בית המקדש וכו'... ויש נוהגין לומר גם כן מזמור אלקים יחננו"
(משנה ברורה ס"ק י)
(המשנה ברורה כאן אינו מבאר את דברי השולחן ערוך, אלא מוסיף שני דברים שנהגו לאומרם לאחר הספירה.)
הנוסחים הנאמרים לאחר הספירה
- יהי רצון שיבנה בית המקדש: נוסח קדום, מוזכר כבר בדברי התוספות ובראשונים, ויש שתולים את תחילתו עוד בתקופת הגאונים. אמירתו מכוונת לכך שהספירה תשמש כזכר למקדש ולמצוות העומר.
- מזמור אלקים יחננו: מזמור בתהילים, שאמירתו במקום זה נכנסה כנראה בעקבות הקבלה, ואפשר שהיה בכך מנהג אף קודם לכן.
- תוספות נוספות מן הקבלה: בעקבות המזמור נכנסו לנוסח גם "אנא בכח", "ריבונו של עולם" ו"לשם ייחוד". את כל אלה אין המשנה ברורה מזכיר כאן כלל.
- סדר האמירה: הסדר נקבע לפי קדמות המקורות: תחילה "יהי רצון", שהוא הקדום והמבוסס יותר (ויש שתולים נוסחים קדומים כאלה ברוקח וברבי יהודה החסיד), ואחריו המזמור ושאר התוספות.
אמירת התוספות ונוסח "לשם ייחוד"
- דעת המתנגדים: יש שכתבו שאין לומר את התוספות הללו כלל, מפני שהן עניני קבלה וסודות שאינם מסורים לכל אדם.
- כוחם של המדפיסים: מאחר שנוסחים אלו נדפסו כמעט בכל הסידורים, נתפשט המנהג בעם ישראל לאומרם, ומשום כך אף הפוסקים נכנסו לדון בהם.
- הדיון בנוסח "מצוות עשה": בלשון "לקיים מצוות עשה של ספירת העומר" יש מתנגדים למילה "עשה", מפני שהדבר תלוי במחלוקת אם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן, ולדעתם יאמר "לקיים מצוות ספירת העומר". ויש אומרים שאף אם המצווה מדרבנן, אפשר לקרוא לה מצוות עשה מדרבנן, ואין בכך קושי.
- למעשה: אמירת הדברים תלויה במנהג העדה ובקבלה שאדם מקבל על עצמו, ומי שאינו אומרם לא נגרע דבר מקיום המצווה.
מזמור המנורה
- פתיחת המזמור: המזמור אינו פותח במילים "אלקים יחננו" אלא "למנצח בנגינות מזמור שיר", ורק אחר כך "אלקים יחננו ויברכנו". המשנה ברורה נקט את הלשון המזוהה שבגוף המזמור כדי שלא יתחלף באחרים, ואינו מאריך בטעמים.
- צורת המנורה: המזמור נדפס בצורת מנורה, בעיקר בסידורי הספרדים, ומכאן שמו "מזמור המנורה".
- שבעת הקנים: כשמורידים את פסוק הפתיחה נשארים שבעה פסוקים, כנגד שבעת קני המנורה, וכותרת המזמור נכתבת למעלה.
- מנין ארבעים ותשע: בגוף המזמור, לאחר הורדת הפסוק הראשון, ארבעים ותשע מילים, ובפסוק המרכזי, שהוא כקנה האמצעי של המנורה, ארבעים ותשע אותיות (והדבר תלוי בכתיב מלא וכתיב חסר).
- הקשר לספירת העומר: אין למזמור קשר מיוחד לספירת העומר, וחשיבותו מצד עצמה במספר ארבעים ותשע. מאחר שהספירה ארבעים ותשעה יום, נעשה בו שימוש גם לעניין זה.
- מילה כנגד כל יום: יש סידורים המרחיקים לכת ומצמידים לכל יום מימי הספירה מילה מן המזמור הכנגדו.
משנה ברורה ס"ק יא - שינוי לשון הספירה
- מה שכתבו האחרונים: מי שביום השלושים ותשעה אמר "ארבעים חסר אחד" במקום "שלושים ותשעה", כבר נתבאר לעיל שלפי המשנה ברורה יצא, אף שהדבר אינו פשוט.
- הספק שנותר: האם ההיתר דווקא בלשון "ארבעים חסר אחד", שהוא מספר המוזכר בדברי חז"ל, או בכל מספר בלשון "חסר אחד", ואף בלשון "חסר שניים".
סעיף ב' - טעו ביום המעונן
"אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, חוזרים לספור כשתחשך. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות"
(שולחן ערוך סימן תפ"ט סעיף ב')
מקור הדין - תשובת הרשב"א
- המקור: המשנה ברורה בס"ק יב מציין שדין זה הוא מדברי הרשב"א בתשובה סימן קנ"ד.
- המעשה שהיה: ביום מעונן סברו הקהל שכבר שקעה השמש, התפללו ערבית וספרו ספירת העומר, ולאחר שהתפזרו נתגלה שהשמש עדיין זורחת. בזמנם לא היו שעונים ולוחות זמנים, וההערכה נעשתה לפי מראה הרקיע.
(לרשב"א מצויים כשמונה ספרי תשובות, וכאן לא נאמר מאיזה חלק. כשאין ציון החלק, בדרך כלל הכוונה לחלק הראשון, שהוא הגדול שבהם ובו למעלה מאלף וחמש מאות תשובות.)
ההבחנה בין תפילת ערבית לספירת העומר
- לעניין ערבית: אין להם לחזור ולהתפלל, משום טרחא דציבורא.
- טעם ההקדמה של ערבית: מעיקרו הותר להתפלל ערבית סמוך למנחה מפני שאם ימתין הציבור עד הזמן, יתפזרו האנשים לבתיהם ולא יחזרו, ותתבטל תפילה בציבור שחשיבותה גדולה. ומאחר שביום רגיל מתפללים כך מוקדם, אין המעשה הזה גרוע ממנו.
- לעניין הספירה: הטעם של טרחא דציבורא אינו מועיל, שהרי הספירה עצמה נמצאת בטעות במספר:
"היאך יאמר עשרה ימים ואינו אלא תשעה, כי אותו היום תשיעי היה ולא עשירי עד צאת הכוכבים"
(משנה ברורה ס"ק יב)
משנה ברורה ס"ק יג - חוזר וסופר בברכה
- הדין: חוזר וסופר בברכה כדין, שכן לא נעשה כלום במה שספר קודם: אמר "היום עשרה ימים" ולא היה אלא תשעה, ונמצא שטעה בספירה ולא ספר כלל.
- אין לדמות לתוספת שבת: אין לומר שכשם שיש תוספת שבת, כך תועיל הספירה בדיעבד או במחצה. הבחנה זו טעונה ביאור, וזה גדרה:
- יום הלכתי: בתוספת שבת אדם מקבל על עצמו זמן של חול לעניין הלכות שבת, ויכול להדליק נרות, לקדש ולהתפלל תפילת שבת. מבחינה הלכתית כבר שבת היא.
- יום עובדתי: מבחינת מהלך הבריאה עדיין יום שישי הוא, ואין בכוחו של אדם להפוך את היום השישי ליום השביעי.
- ובספירת העומר: הספירה צריכה להיות ביום עצמו, מדין "תמימות", כלומר ביום האמיתי, ולכן אי אפשר להקדימה ולקרוא ליום התשיעי עשירי.
משנה ברורה ס"ק יד - והמדקדקים
"רוצה לומר, מן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צאת הכוכבים, דבין השמשות ספק לילה, ואזלינן בספק דרבנן לקולא, דספירה בזמן הזה דרבנן לרוב הפוסקים. ומכל מקום אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחילה, ולכן המדקדקים ממתינים לצאת הכוכבים שהוא בוודאי לילה"
(משנה ברורה ס"ק יד)
- צד ההיתר: בין השמשות הוגדר בדברי חז"ל ספק יום ספק לילה. אם הוא ספק לילה, הרי כבר נכנס היום החדש, ואפשר לספור בו. ומאחר שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן לרוב הפוסקים, ספק דרבנן לקולא.
- הקושי בקביעת הזמן המדויק: אין ביד אדם לדעת את הרגע המדויק של יציאת הכוכבים, אם בכוכב אחד או בשניים או בשלושה, ואם הם צמודים או מרוחקים, ולכן ההסתמכות על בין השמשות רופפת.
- ההכרעה למעשה: כל זמן שיש בידו פתרון פשוט וברור, אין להיכנס לספק לכתחילה, ולכן ממתינים עד שיהיה ודאי לילה. מי שנתקל בקושי ואינו יכול להמתין, יש על מה לסמוך בבין השמשות, אבל אין זו הדרך הרגילה.
משנה ברורה ס"ק טו - וכן ראוי לעשות
"רוצה לומר לכתחילה. ומכל מקום בדיעבד אם בירך בבין השמשות, יצא... ויש המפקפק בזה ומצדד שנכון שיחזור ויספור בצאת הכוכבים בלי ברכה"
(משנה ברורה ס"ק טו)
- לכתחילה ובדיעבד: לשון "וכן ראוי לעשות" נאמרה לכתחילה, ובדיעבד מי שבירך וספר בבין השמשות יצא.
- הצד שיחזור ויספור בלי ברכה: מאחר שהספירה עצמה אין בה שום איסור, ואדם יכול למנות את המנין כמה פעמים ביום ואינו עובר בכך על דבר, כדאי לחזור ולספור לאחר צאת הכוכבים כדי לצאת מן הספק.
- ומדוע בלי ברכה: הבעיה כולה בברכה. מאחר שאפשר שיצא ידי חובתו בספירה שבבין השמשות, חזרה על הברכה עלולה להיות ברכה לבטלה, ולכן חוזר וסופר בלבד.
- למי נאמר הדבר: הדברים נאמרו למי שמוכן להמתין ולדקדק. מי שאין בידו סבלנות ומתפלל ערבית בבין השמשות, לו ראוי לומר שיספור פעם נוספת בלילה, שכן מה שבטוח בטוח.
סעיף ג' - המונה עם הציבור מבעוד יום
"המתפלל עם הציבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה יברך ויספור. ואפילו נפרד מן הקהל והיה דעתו כבר לצאת, יחזור ויברך ויספור בלילה"
(שולחן ערוך סימן תפ"ט סעיף ג')
- המקרה: אדם המתפלל בבית כנסת שבו מתפללים ערבית מיד אחר מנחה, אף קודם בין השמשות, ובאותו מנין סופרים את העומר. הוא מבקש להתפלל בציבור, שחשיבותה גדולה, ולא להתפלל בבדידות בביתו.
- הדין: מונה עמהם בלא ברכה, וכשיגיע הלילה יברך ויספור. הדיון בטעם הדין, ובעניין תנאי במצוות, יתבאר בפעם הבאה.
מדוע יספור עמהם כלל
- שלא לפרוש מן הציבור: העומד בתוך הציבור ואינו מונה עמהם נראה כפורש מהם.
- שלא ישכח: המונה עם הציבור בזמן ההוא נזכר בספירה ואינו בא לשכחה.
- מעלת ספירה בציבור: יש שלמדו מכאן שיש עניין לספור את העומר בציבור. וכן הורו הרבה פוסקים במי שנכנס לבית הכנסת בשעה שהציבור סיים ערבית וסופר את העומר, שיספור עמהם ולא יתחיל בתפילתו.
- זכר לקציר העומר: בזמן חז"ל לא ספרו את העומר במעמד ציבור, אבל קציר העומר, שהוא תחילת העניין, נעשה בציבור ובפרסום גדול מפני הצדוקים, ולכן יש חשיבות לזכר של ציבור בעניין זה.
- דברים נוספים שיש להם מעלה בציבור: הפוסקים כתבו כן גם בעניינים אחרים, כגון הנכנס לבית הכנסת לצורך לימוד או תפילה והציבור אומר עלינו לשבח או שלוש עשרה מידות, שיאמר עמהם.
- ברוב עם הדרת מלך: בהצטרפותו הוא מגדיל את הציבור, שאם היו חמישה עשר נמצאו שישה עשר, וגם הוא עצמו מרוויח את מעלת אמירת הדבר ברבים.
בדרך אגב · שאלות שנשאלו בשיעור
1. מדוע לא נזכרה קריאת שמע במעשה שביום המעונן
- דיוק בלשון הרשב"א: הרשב"א השיב שאין להם לחזור ולהתפלל, ולא דיבר על קריאת שמע.
- ההבחנה: תפילת ערבית וקריאת שמע שני עניינים הם. אפשר להתפלל ערבית מוקדם, וכל אחד יקרא קריאת שמע בזמנה בביתו.
- מדוע לא נשאלו על כך: אותו קהל היה רגיל להתפלל ערבית מוקדם, וידע את ההלכה שצריך לחזור ולקרוא קריאת שמע אחר כך. שאלתם הייתה על הספירה בלבד.
2. שיעורי הזמנים וגדר בין השמשות
- הדיון בביאור הלכה: בביאור הלכה נכנסים לשאלה עד כמה אפשר להקל קודם צאת הכוכבים, וכמה הוא שיעורו של בין השמשות. הדברים תלויים בסוגיות שיעורי הזמנים ולא נתבארו כאן.
- מקומות נוספים שהשאלה חוזרת בהם: שאלות אלו עולות בכל יום ובכל מיני עניינים, וביניהן תפילת נעילה ביום הכיפורים ועד מתי יכולים הכהנים לעלות לדוכן.