שולחן ערוך, הלכות ספירת העומר: "סופר הימים והשבועות... וכן עד שיגיע לארבעה עשר יום"
(שולחן ערוך)
השאלה: מדוע סופרים מן העומר
- נוסח הספירה: הספירה נאמרת "היום כך וכך לעומר", כלומר מונים מיום שהקריבו את העומר, שזמנו כבר עבר.
- הקושי: כל מהלך החמישים יום הוא לקראת מתן תורה, ולכאורה היה ראוי לספור לקראת הבא ("עוד כך וכך ימים למתן תורה"), ולא למנות מדבר שזמנו כבר חלף.
- שני תירוצים: תירוץ אחד של ספר החינוך, שנתבאר בשיעור הקודם, ותירוץ נוסף של האלשיך, שבו נשלם העניין שהוחל בו.
תירוץ האלשיך - מן השעורים אל החיטים
- מנחות מן החיטים: יש קורבנות מן הבהמה ויש קורבנות מן הצומח, והקורבן מן הצומח נקרא מנחה. כל המנחות באות מן החיטים, ובכללן מנחת התודה וכל מנחה שאדם מתנדב.
- שתי מנחות מן השעורים: שתי מנחות בלבד באות מן השעורים: מנחת העומר, ומנחת האישה הסוטה, שהבעל חושד בה שבגדה בו ומביאה מנחה במסגרת הטקס במקדש.
"היא עשתה מעשה בהמה, לפיכך קרבנה מאכל בהמה"
(משנה)
- שעורים כמאכל בהמה: מכאן ששעורים מוגדרות מאכל בהמה, ומנחת העומר באה מהן.
- שתי הלחם מן החיטים: בשבועות מקריבים את שתי הלחם, מנחה הבאה מן החיטים, שהם מאכל אדם.
- דגן ודעת: לפי חז"ל נכנסת דעת בתינוק משעה שהוא מתחיל לאכול דגן. עד אז שכלו מונהג באינסטינקטים, בבחינת בהמה, ומשעה שהוא אוכל דגן ולחם הוא נעשה יותר בבחינת אדם.
- ההבדל בין אדם לבהמה: האדם שולט בטבעו וביצריו. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה": בן חורין אינו העושה כל מה שהוא רוצה, שהרי הרוצה הוא הטבע שנולד בו והגוף התובע ממנו, אלא זה השולט על עצמו.
- ברכה לפני האכילה (הריטב"א): הכל נתון לאדם בתנאי, בבחינת הקדש שצריך לבודקו ולפדותו, וברעיון: שהאדם אינו חוטף את המאכל אלא שולט בתאוותו (וכעין מה שנתבאר בעניין חגיגת ארבעה עשר).
- מהלך הספירה: במצרים היו ישראל עבדים בלא תורה ובלא חוקים, וכל אחד עשה כרצונו, ובמידה מסוימת היו כשאר העמים שאין להם מוסר. לפיכך סופרים "היום שני ימים לעומר", "היום שלושה ימים", כלומר כמה התרחקנו מן העומר ומאותו מצב בהמי.
- ההתרחקות היא עלייה: אין ההתרחקות מטרה בפני עצמה, אלא היא נעשית על ידי שהאדם מעלה את עצמו ברמה, יוצא מבחינת בהמה לבחינת אדם, ומתכונן לקבלת התורה.
משל המגיד מדובנא
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"
(בראשית)
- הדיוק בפסוק: מדוע מדגישה התורה גם את היציאה מבאר שבע וגם את ההליכה לחרן, ולא נאמר בקצרה שהלך לחרן.
- המשל: יתום שאביו נשא אישה קשה, והיה סובל ממנה. בהגיעו לגיל שמונה עשרה הציע לו אביו שידוך, והוא נוסע מעירו אל הכלה בירושלים. בכל פסיעה שהוא מתרחק מן הבית הוא שמח, שהרי הוא מתרחק ממנה, ובכל פסיעה שהוא מתקרב אל בת זוגו הוא שמח.
- הנמשל: יעקב שמח ביציאתו מבאר שבע, שנמלט מאחיו ומן הבעיות שהיו לו, ושמח בהתקרבותו לחרן, אל המקום שנועד לו ואל שידוכו.
- לענייננו: הכל תלוי במגמת האדם, אם מגמתו להתרחק או להתקרב. בספירת העומר שתי המגמות כאחת: התרחקות מן הבהמיות שהייתה במצרים והתקרבות אל קבלת התורה.
רמז נוסף - קמח
- מנחות הקמח: מנחת השעורים בעומר ומנחת החיטים בשבועות מרמזות שתיהן לקמח.
- אם אין קמח אין תורה: מהקרבת העומר ועד שתי הלחם הולכים מקמח לקמח, וכידוע אם אין קמח אין תורה.
- קמח כנוטריקון: קמ"ח הוא אף לשון קניין מ"ח, ארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם.
ימים ושבועות בספירה (משנה ברורה, ס"ק ז)
"סופר ימים ושבועות, דכתיב: תספרו חמשים יום, וכתיב: שבעה שבועות תספר לך"
(משנה ברורה, ס"ק ז)
- שני הכתובים: מצד אחד "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות", ומצד שני "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".
- מחלוקת בגמרא: נחלקו מה עיקר הספירה, הימים או השבועות, ובאחרונים יש שש או שבע שיטות בעניין. השולחן ערוך פסק כשיטה מסוימת, שיש לספור את שניהם.
- מדוע חשוב לדעת שיש שיטות אחרות: אף שיטה שלא נפסקה להלכה יש לה מעמד מסוים, ולעתים אפשר לסמוך עליה בשעת הדחק או בהפסד ממון, כלשון "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". למעשה הולכים לפי ההלכה הפסוקה, ואין להיכנס כאן לכל השיטות, שמרוב עצים לא ייראה היער.
- טעם שהימים עיקר: ספירת השבועות נאמרה "מהחל חרמש בקמה", ותלויה בקציר העומר שאינו בזמן הזה. לעומת זאת "תספרו חמישים יום" אינו תלוי בעומר אלא בימים שבין פסח לשבועות. ועוד, שבועות הוא החג היחיד בתורה שאין לו תאריך, וזמנו נקבע על פי ספירת חמישים היום שאינה תלויה בקצירה ובהקרבה.
ספר ימים ולא הזכיר שבועות
"אם ספר ימים לחוד ולא הזכיר שבועות, יש אומרים שיצא בדיעבד, ויש אומרים שצריך לחזור ולספור ימים ושבועות כדין... חוזר וסופר בלא ברכה, ואם שכח לחזור ולספור, מונה שאר ימים בברכה"
(משנה ברורה, ס"ק ז)
- הכרעת המשנה ברורה: הוא מעדיף את השיטה שהימים הם העיקר, ולפיכך מי שהזכיר ימים ושכח שבועות אין הדבר מעכב בדיעבד.
- למעשה: חוזר וסופר ימים ושבועות כדין, בלא ברכה.
- אם לא חזר: מונה את שאר הימים בברכה, שהרי מנה את הימים, ואמר "היום שמונה ימים לעומר" אף שלא אמר "שהם שבוע אחד ויום אחד".
מנה שבועות ולא ימים
"ואם מנה שבועות ולא ימים, כגון שאמר ביום השביעי היום שבוע אחד ולא הזכיר ימים, לכולי עלמא לא יצא"
(משנה ברורה, ס"ק ז)
- הטעם: הימים הם עיקר הספירה, וכן מדויק מן הגמרא, שהשיטות המונות ימים הן היסוד שההלכה כמותן. לפיכך האומר "היום שבוע אחד לעומר" בלבד לא יצא, אף שלכאורה אמר דבר נכון, שהרי חסרה הזכרת הימים.
- הסתייגות בלשון: הביטוי "לכולי עלמא" אינו מדויק, ויש אחרונים החולקים ואומרים אחרת. אלו שיטות מעניינות, אך אין להיכנס אליהן כאן כדי שלא ייטשטש העיקר, ולמעשה הולכים לפי המשנה ברורה.
- הקושי המעשי: מכיוון שלא יצא, נמצא שעליו לחזור ולברך, וכשיש שיטות החולקות הכלל הוא שלא לברך מספק, מפני חשש ברכה לבטלה ושם שמיים לבטלה. לו היה חוזר ואומר "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד לעומר" בלא ברכה, היה יוצא ידי המצווה, ולכן אין הפסק פשוט.
- נקודת המבחן: מי שמנה שבועות בלבד וחזר ומנה כדין, סופר שוב בלא ברכה ויצא. עיקר הנפקא מינה במי שפספס יום שלם, שלפי הסובר שלא יצא הוא מפסיד את הספירה בברכה מכאן ואילך. עניין זה לא נתברר כאן.
הזכרת השבועות בכל יום (משנה ברורה, ס"ק ט)
"וביום השמיני יאמר: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד, וכן עד שיגיע לארבעה עשר יום, שאומר: היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות"
(שולחן ערוך)
"ואם לא אמר אלא היום שמונה ימים ולא סיים שהם שבוע אחד ויום אחד, יצא, שהרי הזכיר שבועות אתמול ביום השביעי. וכן אם לא אמר אלא היום שבוע אחד ויום אחד בלבד, יצא, שהרי כבר הזכיר הימים שעברו כל אחד ביומו"
(משנה ברורה, ס"ק ט)
- הימים משתנים והשבועות אינם משתנים: הימים מתחדשים בכל יום, שלושים וחמישה, שלושים ושישה, שלושים ושבעה, אבל השבוע נשאר אותו שבוע בכל ששת הימים שאחרי סיום השבוע.
- ההכרזה נעשתה כבר ביום השביעי: סופרים תמיד על מה שעבר, וכשאמר ביום השביעי "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד" כבר הודיע שנשלם שבוע. באומרו ביום השמיני "שבוע אחד ויום אחד" הוא חוזר על אותו שבוע עצמו, וכן בתשיעי ובעשירי, ואינו מוסיף דבר.
- דוגמה: אמר "היום חמישה ושלושים יום שהם חמישה שבועות", ולמחרת "היום שישה ושלושים יום שהם חמישה שבועות ויום אחד". החמישה שבועות נאמרו כבר במפורש, וחזרתם בכל אחד מששת הימים אינה חידוש.
- שתי סברות להכשיר בדיעבד: לא רק שהימים הם העיקר, אלא אף אם לא נאמר שהימים עיקר, יש סברה שאין חסרון בהשמטת השבועות, שהרי הזכיר את אותו שבוע פעם אחת ובכך נשלמה הזכרתו.
- קושי, שכל יום מצווה בפני עצמה: אם ספירת כל יום היא יחידה בפני עצמה, עד שמי ששכח יום אינו יכול להמשיך, לכאורה יש להזכיר בכל יום גם את השבועות. תשובה: שבוע אינו יום אלא תקופה, ואין צורך להודיע בכל יום שהוא עומד באותה תקופה, שכבר הודיע מאתמול שהתחיל השבוע החמישי. ועוד, שההגדרה שכל יום הוא יחידה נפרדת היא שיטה אחת בלבד, ויש בעניין זה חמש שיטות לפחות.
- קושי דומה בדיני ברכות: על המרור אין מברכים בורא פרי האדמה, שכבר בירך בתחילת הסדר, ואילו על כל כוס יין מברכים מחדש ואין ברכת הקידוש עולה לשאר הכוסות. ההבחנות בדיני ברכות אינן פשוטות להסבר, וכך קבעו הפוסקים.
דיוקי הלשון בספירה
- לשון זכר: אומרים "שבוע אחד" ו"שני שבועות", ולא "שתי שבועות", שהרי שבוע לשון זכר הוא.
- ימים ויום: עד עשרה אומרים "ימים", ומאחת עשרה ואילך אומרים "יום", כגון "אחד ועשרים יום".
"ואין כל אלו הדברים לעיכובא, אלא לצחות הלשון"
(משנה ברורה)
- אינו מעכב: מי שאמר "עשרים ואחד יום" במקום "אחד ועשרים יום" יצא, ואין בכך אלא מה שנאה יותר בלשון הספירה.
"יהי רצון שיבנה בית המקדש" שאומרים אחר הספירה
"ומנהג לומר אחר הספירה: יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו"
(משנה ברורה)
- הטעם: שנזכה לקיים את מצוות הבאת העומר.
- אינו מנהג מאוחר: אף שלשון "מנהג לומר" נשמעת כמנהג שנתחדש באחרונים, כבר התוספות מביאים אותו.
שער הציון (אות ט"ו)
- שבולי הלקט: מספרי הראשונים, מביא את המנהג ואינו מפרש את טעמו, והטעם מובן מעצמו: מי שמבקש לקיים את מצוות הבאת העומר מצפה לבניין המקדש.
- מצד איסור חדש: מתקנת רבי יוחנן בן זכאי אסורים באכילת חדש עד יום י"ז בניסן, ובזמן המקדש היה מותר מט"ז בניסן, משעת הנפת העומר. נמצא שמפסידים יום אכילה או חצי יום, ולפיכך ראוי להזכיר את עבודת בית המקדש ולהתפלל עליה, שיחזור הדבר ליושנו, שיהיה ההיתר תלוי בהבאת העומר ולא בתאריך שבחודש.
- בזמן הזה: ליתר ביטחון ממתינים עד י"ז בניסן.
טעם התוספות (מגילה) - ומדוע אין אומרים כן אחר שופר ולולב
- הפניה בלא ציון מקום: המשנה ברורה מציין תוספות במגילה בלא ציון עמוד, שכתב דבריו לתלמידי חכמים.
- לשון התוספות: אין הדבר דומה לתקיעת שופר ולנטילת לולב. נראה שהזכירו בהם שהם זכר למקדש, אך אין הלשון המדויקת לפנינו.
- הרקע בלולב: מן התורה נוטלים לולב מחוץ למקדש ביום הראשון בלבד, "ולקחתם לכם ביום הראשון", ובמקדש ובירושלים נטלו שבעה ימים, ורבי יוחנן בן זכאי תיקן לאחר החורבן ליטול שבעה ימים זכר למקדש (ובחל יום ראשון בשבת יש דיון בפני עצמו).
- הרקע בשופר: במקדש תקעו בשופר בראש השנה שחל בשבת, ואילו בזמן הזה אין תוקעים בשבת.
(נזכרה בדרך אגב מסורת שהרי"ף תקע בשופר בבית דינו באליסאנה בשבת, ולא נתבארה כאן.)
- דחיית טעם ה"הפסד": אפשר היה לומר שאין מבקשים שם בניין המקדש מפני שבבניינו יתמעט המעשה, שיטול לולב יום אחד בלבד מן התורה. אין זה טעם, שפשוט שבניין המקדש עדיף על נטילת לולב מרובה.
- תשובת התוספות: בשופר ובלולב יש מעשה, יש עשייה בפועל, ותוקע ונוטל אף בזמן הזה. בספירת העומר בזמן הזה אין מעשה כלל, אין הבאת עומר אלא זכר בלבד, ולכן דווקא כאן מוסיפים את הבקשה שייבנה בית המקדש.
בדרך אגב · בחינת ידיעת דיני ברכות
- הדקדקנים בברכות: מובא בגמרא שהדקדקנים היו בוחנים אדם בדיני ברכות, גם על מה מברכים וגם נוסח הברכה, שאף הלשון חשובה.
- הרב יוסף שאול נתנזון: היה בודק את מבקשי הסמיכה אצלו בדיני ברכות.
- מעשה בחתן: מי שרצו לבחון אם הוא בקי בעניינים היו מביאים אותו לבית הכלה ומניחים לפניו צלחת עם עשרה מיני פירות, לראות אם יודע על מה לברך ובאיזה סדר. חתן אחד שחשש שיפסיד את השידוך ביקש לצאת מחמת חולי מעיים, יצא אל בית הכיסא שהיה בחוץ, פגש שם תלמיד חכם שכבר עמד בבחינה כזאת ולמד ממנו את התשובה. חזר שמח וישב לפני הצלחת, ובינתיים החליפו את הפירות.