סימן תפ״ט סעיף א׳ · ג׳

שולחן ערוך סימן תפ"ט, סעיף א' (המשך)
"צריך לספור מעומד ולברך תחילה, וסופר הימים והשבועות. כיצד? ביום הראשון אומר היום יום אחד בעומר (לעומר)"
(שולחן ערוך)

דיוק בלשון השולחן ערוך

• מקומו של הדין: לאחר שנתבארו בסעיף הראשון כמה דינים בענין הספירה, עובר השולחן ערוך לצורת הספירה וצורת הברכה.
• לשון מטעה: השולחן ערוך כתב "צריך לספור מעומד ולברך תחילה", ולא כתב שהברכה עצמה טעונה עמידה. אילו התכוון שגם הברכה תהיה בעמידה, היה לו לכתוב "צריך לספור ולברך מעומד". הדגש בלשונו הוא על העמידה בשעת הספירה.

העמידה בברכה - דברי המשנה ברורה

"צריך לספור מעומד - וצריך לעמוד משעה שמתחיל הברכה"
(משנה ברורה, ס"ק ו)

• הרחבת דברי השולחן ערוך: המשנה ברורה מבאר או מרחיב את לשון השולחן ערוך: לא די בעמידה בשעת הספירה, אלא גם הברכה עצמה נאמרת בעמידה, מתחילתה.
• בדיעבד: המשנה ברורה מוסיף שבדיעבד, אף מי שספר מיושב, יצא. הדיון כאן הוא בסדר הראוי לכתחילה.

הנימוק בשער הציון

• דרכו של המשנה ברורה: המשנה ברורה עצמו לא פירש למעלה את הנימוק לעמידה. בשער הציון, שאף הוא מדברי המשנה ברורה, מובאים בעיקר מקורות וגם הערות קצרות, וזו צורת כתיבה שהמשנה ברורה חיזק אותה.

"וכן מוכח בטור ובבית יוסף לעיל סימן ח'"
(שער הציון, אות ז)

• הכלל שנלמד משם: בסימן ח' מדובר בברכת הציצית, ומשם מוכח שכל ברכת המצוות צריכה להיות לכתחילה בעמידה.
• ההגדרה של הברכה: ברכת ספירת העומר היא "אשר קדשנו במצותיו וצונו", כלומר ברכת המצוות, ולכן היא נכללת בכלל זה.

מה מקומה של ברכת המצוות

• ברכת הנהנין: אין אדם אוכל קודם שיברך, שכן "לה' הארץ ומלואה", והברכה היא כמי שנוטל רשות מרכושו של הקדוש ברוך הוא, ורק אחריה "והארץ נתן לבני אדם".
• ברכת המצוות: כאן עצם עשיית המצווה כשלעצמה טובה, ומתעוררת השאלה למה צריך לברך לפניה.
• אחד ההסברים בראשונים: הברכה גורמת לאדם לעצור ולחשוב מה הוא עומד לעשות, ומכניסה אותו לאווירת המצווה. יש שאמרו שיש בכך תוספת כוונה, ושהמצווה נעשית מתוך יתר כוונה ולשמה.
• ומכאן גם לעמידה: יש שאמרו שזו עצמה הסיבה לעמוד, שהמצווה נעשית לכבודו של הקדוש ברוך הוא, ולכן אף הברכה שלפניה נאמרת בעמידה.

מקור העמידה בספירה עצמה

"ובפרט הספירה גופא, כתבו כל הראשונים דאסמכוה רבנן על 'מהחל חרמש בקמה' - אל תקרי בקמה אלא בקומה"
(משנה ברורה)

• דרשת הפסוק: הפסוק "מהחל חרמש בקמה" נאמר על תחילת ספירת שבעה שבועות, ודרשו בו "בקומה", שיהא הסופר עומד בקומתו בשעת הספירה.
• אסמכתא ולא דרשה גמורה: המשנה ברורה מדייק בלשונו "אסמכוה רבנן", מפני שדרשה זו אינה בבבלי ואינה בירושלמי, אלא במדרשים מאוחרים, לאחר חתימת הגמרא. אף על פי כן קיבלוה הראשונים, והיא רמז שהספירה עצמה, ולא רק הברכה, נעשית בעמידה.

מצוות שראוי לעשותן בעמידה - סימן הקדמונים

על יסוד דרשה זו הרחיבו הראשונים ומנו מצוות נוספות שראוי לעשותן בעמידה, ואם עשה אותן בישיבה לא אירע דבר. הקדמונים נתנו בהן סימן באותיות "עצ"ת לעל"ם תעמוד":

• ע: יש בזה קושי, ויש שרצו לפרש מצוות עירוב, ואין הדבר ברור.
• צ: ציצית, שמברכים עליה בעמידה.
• ת: תקיעת שופר. מן הדין אפשר לשבת, ולפי רוב הפוסקים ראוי לעמוד, והמנהג לעמוד. (יש עדות, וכמדומה שכן אצל התימנים, שיושבים.)
• ל: לבנה, קידוש לבנה, שנעשה בעמידה.
• ע: עומר, ספירת העומר.
• ל: לולב, שמברכים עליו בעמידה.
• מ: מילה. המוהל עומד בשעת הברית, אף שהסנדק יושב.

דרשת "לכם" והקושי מן התפילין

• מנין באו דווקא מצוות אלו: הקדמונים לא נתנו סברה, אלא דרשו את לשון "לכם" הנאמרת במצוות אלו, ובכל מצווה שנאמר בה "לכם" למדו כן: "החודש הזה לכם ראש חדשים" לקידוש החודש ולברכת הלבנה, "ולקחתם לכם ביום הראשון" ללולב, וכן הלאה.
• הקושי: אף בתפילין נאמר לשון של קשירה "לכם", ואף על פי כן הנחת התפילין וברכתן נעשות לפי הסדר בישיבה.
• המחלוקת בעצם הדרשה: יש שקיבלו דרשות אלו, ויש שחלקו עליהן. הבית יוסף אינו מקבל דרשה זו, שהיא אסמכתא מאוחרת. מי שדרש כן, נאחז בלשון "לכם".

האם כל ברכת המצוות בעמידה

• הכלל ואי בהירותו: אף הכלל שכל ברכות המצוות בעמידה אינו פשוט. ברכת התפילין היא ברכת המצוות ונאמרת בישיבה, ומכאן שאין הדבר ברור לגמרי, והוא נושא בפני עצמו.
• שיטת רוב האחרונים: המצווה גוררת אחריה את הברכה. אם המצווה נעשית בעמידה, אף הברכה שלפניה נאמרת בעמידה, שהמצווה היא העיקר: מי שלא בירך יצא ידי חובתו, ומי שלא עשה את המצווה לא יצא.
• אין כללי ברזל: בכל מצווה יש דיונים אם היא בעמידה או לא, ויש דעות שונות. ההלכה שנאמרה כאן היא הכלל בגדול, ואינה חתוכה לגמרי.
• חיוב לעומת כבוד: בעמידה יש מן הכבוד, אך השאלה הנידונה היא אם הוא מחויב בכך. בספירת העומר לשון השולחן ערוך היא "צריך לספור מעומד", כלומר חיוב, ולא רק הידור וכבוד.

נוסח הספירה - "בעומר" או "לעומר"

"ורוב פוסקים הנוסח לעומר. ומיהו עיקר דבר זה אינו אלא בתחילה, כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את העומר ואילך"
(משנה ברורה, ס"ק ח)

• מי הם רוב הפוסקים: המשנה ברורה אינו מפרט, ואף בשער הציון אינו מציין כאן את מקורותיו. כך דרכו בהרבה מקומות, שאינו מביא למטה את המקורות לכל דבר.
• אמר "היום כך וכך ימים" בלבד: לדעת המשנה ברורה יצא. האחרונים מסבירים שהדבר תלוי בברכה שאמר קודם: משאמר "וצונו על ספירת העומר" ומיד סופר, פשיטא שכוונתו לספירת העומר. אבל אדם שאומר בעלמא "היום חמישה ימים", אין ידוע לְמה כוונתו.

שאלת ספר החינוך - מדוע מונים מן העומר

• שבועות אין לו תאריך: שבועות הוא החג היחיד בתורה שלא נקבע לו תאריך, ויתירה מזו: בזמן שקידשו על פי הראייה יכול היה לחול בשלושה ימים שונים.
• שלוש האפשרויות: בזמן חז"ל ניסן היה יכול להיות חסר ואייר מלא, ולפי גודלם של החודשים היה שבועות יכול לחול בה' בסיוון, בו' בסיוון או בז' בסיוון.
• בזמננו: הלוח קבוע, וידוע מספר הימים של ניסן ושל אייר, ולפיכך שבועות חל תמיד בו' בסיוון.
• הקושי: הספירה נועדה לצפייה למתן תורה, ואם כן היה מתאים לספור לקראת שבועות ולא מן העומר. משל לאדם המונה את הימים לשחרורו, שמוריד כל יום דף ופוחת מן המספר, וכאן דווקא מוסיפים: היום שניים לעומר, שלושה לעומר, בשעה שהעומר כבר הוקרב ועבר.
• לשון המשנה ברורה: "כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את העומר ואילך", ועל כך גופו נשאלת השאלה מה עניינו של העומר עתה, בשעה שהמבט הוא אל קבלת התורה. שאלה זו נשאלת בספר החינוך ובאחרונים, ויש בה כמה תירוצים, והדבר נשאר כאן פתוח.

ל"ג בעומר

• הנוסח המוסכם: אף שלדעת רוב הפוסקים הנוסח בספירה "לעומר", ביום זה הכל אומרים "ל"ג בעומר", ולפי המשנה ברורה היה לו להיקרא "ל"ג לעומר". יש שאמרו שהלשון "ל"ג לעומר" קשה בפה, ויש שמצאו כתוב "ל"ג לעומר", אך אין זה הרגיל.
• טעם האדמו"ר ממונקאטש: בדרך חידוד, "בעומר" (בלי וא"ו) הוא בגימטריה "משה", ובל"ג בעומר, יומו של רבי שמעון, יש ניצוץ של משה, כמובא בקבלה. הנוסח "בעומר" מרמז אל גימטריה זו.
• החילוק: בשעת הספירה אומר "לעומר", וכשמדבר על החג ועל חגיגיותו קורא לו "ל"ג בעומר".

"היום יום אחד" ולא "יום ראשון"

1. כנגד הצדוקים: לשיטת הצדוקים הספירה מתחילה תמיד ביום ראשון, ולכן אין מזכירים את המילה "ראשון", כדי שלא יהא בכך נטייה לדבריהם.
2. לשון התורה: נאמר "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", ומכאן הלשון "יום אחד".
3. ההסבר המדויק יותר, מצד הלשון: בעברית יש שני תפקידים למספרים.
   • מספר סוכם: כשאומר "היום עשרים ושבעה בתשרי", כוונתו לסכום הימים שחלפו בחודש.
   • מספר מסדר: ראשון, שני, שלישי, המסדרים דברים זה אחר זה. ואין אומרים "אתה אחד, אתה שני", שאין זו לשון עברית.
   • ולעניננו: הספירה מודיעה שמיום הקרבת העומר עברו כך וכך ימים, כלומר סכום הימים ולא סידורם. לפיכך אומר "היום יום אחד", שהוא מספר סוכם, ולמחר שניים, ואחר כך שלושה. ההסברים הקודמים יפים, אך כנראה זהו ההסבר המדויק יותר.

בדרך אגב · העמידה בקידוש ובהבדלה

1. מעמדו של "ויכולו"

• אינו מעיקר הקידוש: הקידוש עצמו מורכב משתי ברכות, ברכת היין וברכת היום. אמירת הפסוקים "ויכולו" היא מנהג מאוחר יותר, ומובאת ברמב"ם ובגאונים, ואינה עיקר העניין. מי שקידש בלא "ויכולו" יצא ידי חובתו.
• טעם אמירת הפסוקים: כדרך שהברכה מכניסה את האדם לאווירת המצווה, אף כאן אין רוצים שיפתח מיד ב"בורא פרי הגפן" כבימות החול ויהא נראה כמי שממהר לשתות, אלא שייכנס לאווירה של שבת. יש שאמרו שאמירת הפסוקים היא חלק מענין זה.
• טעם העמידה: יש שנוהגים לעמוד ב"ויכולו" מפני שהיא עדות, והעדות נאמרת בעמידה. אחר כך חלק מן המקדשים יושבים וחלק ממשיכים לעמוד.
• טעם הישיבה: המקדש מוציא את המסובים ידי חובתם וצריך שכולם יכוונו, ומיושב אדם מכוון טוב יותר מבעמידה, ולכן מתיישבים.

2. מנהגים חלוקים ושאלות ההשוואה

• אין הכרעה אחידה: יש עומדים ויש יושבים, ולכל צד הסבר ולכל הסבר מתנגדים. בענין זה מסופר על הרב פרימן, מדייני בית הדין הרבני בירושלים, שנראה עומד בקידוש, וכשנשאל לטעם הדבר השיב שאינו יודע, וכך ראה בבית אבותיו.
• יום טוב: ביום טוב פותחים מיד ב"בורא פרי הגפן", ולכאורה אף שם היה מקום להקדים פסוקים כדי להיכנס לאווירה. הביאור: שבת באה בכל שבוע ויש בה מן השגרה, ויום טוב אינו שכיח, ולכן אומרים בו "שהחיינו" ואין אומרים בשבת, ונפשו של אדם יוצאת מאליה לדבר שאינו שכיח. וכעין זה במצה, שאין אוכלים אותה קודם הפסח, ואין אומרים פסוקים לפני אכילתה.
• קידוש של שחרית והבדלה: יש שפותחים בבוקר מיד בברכה, לפי שכבר נמצא בתוך השבת ואין צריך להיכנס אליה, ויש הנוהגים לומר "ושמרו". וכן בהבדלה יש אותו דיון עצמו. כל אלו מנהגים, ואינם מעיקר העניין.