שולחן ערוך סימן תפ"ט, סעיף א'
"בליל שני אחר תפילת ערבית מתחילין לספור העומר... ואם שכח לספור בתחילת הלילה הולך וסופר כל הלילה, ומצוה על כל אחד לספור לעצמו" (שולחן ערוך)
ביאור הלשון "הולך וסופר כל הלילה"
- אין הכוונה לספירה רצופה: הלשון "הולך וסופר" אינה מורה על ספירה בלי הפסק כל הלילה.
- הכוונה שאין הגבלת זמן: אין שעה מסוימת בתוך הלילה המגבילה את הספירה, ובכל זמן שהוא נזכר במשך הלילה הוא יכול להשלים את הספירה שנשכחה בתפילת ערבית.
טעם הדבר - "תמימות תהיינה" (משנה ברורה ס"ק ד)
"הולך וסופר כל הלילה - דכל שלא עבר הלילה לא נפיק עדיין מכלל הכתוב תמימות תהיינה" (משנה ברורה, ס"ק ד)
- נקודת המוצא: לכתחילה יש להתחיל לספור מצאת הכוכבים, כדי לקיים את "תמימות תהיינה", שתהיה הספירה שלמה. אין הכוונה רק שהשבועות יהיו שלמים, אלא גם שהיום שסופרים בו יהיה שלם.
- הקושי: מי שנזכר בחצות הלילה כבר עברו שש שעות מן היום, ולכאורה אין זו "תמימות".
- חשבון היממה: יום בלשון המקרא הוא עשרים וארבע שעות ("ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"). כל זמן שלא עלה עמוד השחר לא עברו שתים עשרה שעות, כלומר לא עבר רוב היום.
- כלל הרוב: כל זמן שלא עבר החצי, עדיין אפשר לקרוא לזה שלם. אין הכוונה שזו תמימות מלאה, שהרי ברור שאין זה מאה אחוז, אלא שהדבר לא יצא מכלל "תמימות". אבל אם עבר כל הלילה, ובנץ החמה עברו כבר שלוש עשרה שעות, קשה מאוד לקרוא לזה תמימות.
(דוגמה מדין לחם משנה בשבת: מי שיש לו לחם וחצי ואין לו שני לחמים שלמים, יש אומרים שיטול רק לחם אחד, ויש אומרים שיניח לחם וחצי, מפני שאחד וחצי עדיין נחשב כשניים. אין ויכוח שלכתחילה שני לחמים שלמים עדיפים, והשאלה היא רק אם יש טעם בלחם וחצי. וכן הכלל הזה מופיע בהלכה בכמה מקומות.)
"ומצוה על כל אחד לספור לעצמו" (משנה ברורה ס"ק ה)
הפירוש הראשון: גילוי מיוחד שאין בספירה שומע כעונה
"לספור לעצמו - דכתיב וספרתם לכם, משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד. והנה משמע מזה דבספירה אינו כמו בשאר מצות התלוי באמירה, למשל לענין קידוש והבדלה וכיוצא בזה, שאם שמע לחבירו ונתכוין לצאת יוצא בזה משום שומע כעונה, והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה שלא ספר בעצמו" (משנה ברורה, ס"ק ה)
- מצוות שבאמירה: בקידוש ובהבדלה עיקר המצווה היא האמירה. הרמב"ם מבאר ש"זכור את יום השבת לקדשו" הוא לקדשו באמירת שבח וקידוש.
- דין שומע כעונה: חידוש חז"ל הוא שאף שהאדם עצמו אינו אומר דבר אלא שומע בלבד, הרי זה כאילו אמר. וכן בקריאת התורה, במגילת אסתר ובקריאת שיר השירים, אדם שומע ואינו אומר, ונחשב כאילו אמר.
- תנאי הדין: צריך לשמוע, וצריך שהמשמיע יתכוון להוציאו, והשומע יתכוון לצאת.
- החידוש בספירת העומר: מן הייתור שבתיבת "לכם" גילתה התורה שבספירת העומר אין די בשמיעה מן השליח ציבור, אלא כל אחד חייב לספור בעצמו.
הפירוש השני: הפסוק בא למעט בית דין
"אבל יש מהאחרונים שכתבו דכוונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו על ב"ד לבד קאי, כמו בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך, אלא קאי על כל יחיד ויחיד" (משנה ברורה, ס"ק ה)
- ספירות אחרות בתורה: יש בתורה ספירת נידה וספירת זבה, ויש ספירת שמיטה וספירת יובל. בשמיטה ויובל נאמר "וספרת לך שבע שבתות שנים", ואין אדם פרטי סופר "היום שנה ראשונה לשמיטה".
- גילוי חז"ל: חז"ל דרשו ש"וספרת לך" האמור בשמיטה ויובל מוטל על בית דין, והיחיד פטור.
- מדוע היה מקום לטעות בעומר: קורבן העומר הוא קורבן ציבור, ולכן היה אפשר לומר שגם ספירתו מוטלת על הציבור, על בית דין ועל הכוהנים, ואינה נוגעת ליחיד.
- מסקנת פירוש זה: הפסוק בא ללמד שאף שקורבן העומר קורבן ציבור, הספירה מוטלת על כל יחיד ויחיד. ומכיוון שאין בפסוק יותר מזה, הרי היא כשאר מצוות היחיד: כשם שקריאת מגילת אסתר מוטלת על כל יחיד ויחיד ואף על פי כן אחד קורא והציבור שומע ויוצא, כך שליח ציבור סופר "היום יום אחד לעומר" והשומעים יוצאים משום שומע כעונה.
"ולפי זה אם שמע מחבירו שספר ונתכוין לצאת, וגם חבירו נתכוין להוציאו, יצא, כמו בכל מקום דקיימא לן שומע כעונה" (משנה ברורה, ס"ק ה)
החילוק בין הספירה לברכה
"וכל זה בספירה, אבל בברכה שמברכין על הספירה כולי עלמא מודים דאפשר לצאת על ידי חבירו אפילו הוא בקי, כמו בכל הברכות" (משנה ברורה, ס"ק ה)
- שני דברים נפרדים: יש ברכה ויש ספירה, ואין לערב ביניהם. בברכה אין כל ויכוח שאדם יוצא בשמיעה מחברו, ככל הברכות, כשהמשמיע מחויב בדבר והשומע מחויב בדבר.
- מקום הספק: כל הדיון הוא בספירה עצמה, כשהשליח ציבור אומר "היום יום אחד לעומר" והשומע אינו סופר בפיו.
"מיהו נהגו בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על הש"ץ" (משנה ברורה, ס"ק ה)
הקושי המעשי במנהג, וביאור לשון המשנה ברורה
- הקושי: השליח ציבור מברך וסופר בקול רם, והציבור שומע. אם יוצאים בברכתו, ואם לדעה אחת יוצאים גם בספירתו, לכאורה מי שמברך וסופר אחר כך לעצמו מברך ברכה לבטלה וסופר ספירה לבטלה.
- תלוי בדין מצוות צריכות כוונה: לא די באמירה, אלא הכל תלוי בשאלה אם מי שלא כיוון לצאת יצא בעל כרחו.
- ההסבר בלשון "נהגו בכל ישראל": מכיוון שנעשה הדבר מנהג קבוע בכל ישראל, החוזר על עצמו כל אחד מארבעים ותשעה הימים ובכל שנה, ומובא בהלכה כמנהג, אין השומע צריך לומר במפורש שאינו רוצה לצאת. עצם המנהג מגלה דעתו שאינו סומך על השליח ציבור ואינו מתכוון לצאת בספירתו, ולפיכך יכול השליח ציבור לברך ולספור, והציבור מברך וסופר לעצמו ואין בכך פגם. זה תירוצם של האחרונים, ובו יוצאים מכל הספקות.
- אדם שיודע את הספקות: מי שבקי בכל הספקות ומכוון בליבו לפני שהשליח ציבור מתחיל שאינו רוצה לצאת במה שהוא אומר, בוודאי אין בעיה. השאלה נשאלת באדם רגיל שבא לבית הכנסת ושמע את השליח ציבור.
הספירה בכל לשון
"וכתבו האחרונים דבספירה מותר בכל השפות, ובלבד שיבין אותו הלשון, ואם אינו מבין אפילו ספר בלשון הקודש אינו יוצא" (משנה ברורה, ס"ק ה)
- מקור הדין: מגן אברהם וחק יעקב, המובאים בשער הציון (אות ו), שכתבו שאם אינו מבין אינו יוצא.
- הדיון הוא בספירה: אין מדובר כאן בברכה אלא בספירה עצמה, ומי שסופר בשפה אחרת והוא מבין את השפה, יצא.
"ואף שבכל מקום יוצאין בלשון הקודש אף על פי שאינו מבין, כמו שכתבנו לעיל בסימן ס"ב" (משנה ברורה, ס"ק ה)
- מעלת לשון הקודש: ללשון הקודש מעלה על כל השפות, מפני שבה ניתנו כתבי הקודש, ובה נתקנו הברכות וכל המצוות שבאמירה. לכן מי ששמע מגילת אסתר ואינו מבין את העברית על דיוקה, יצא ידי חובתו.
- ראיה מן הגמרא: הגמרא עצמה אומרת שאין אנו יודעים פירושן המדויק של מילים במגילה, כגון "האחשתרנים בני הרמכים", שהן מילים בפרסית. הרעיון מובן אך הפירוש המדויק אינו ידוע, ואף על פי כן יוצאים בשמיעה, שהרי מילים אלו נכתבו בתנ"ך ודינן כלשון הקודש.
- הקושי: אם כן, מדוע במי שסופר בלשון הקודש ואינו מבין את המספרים, שאומר "היום שבעה ימים לעומר" ואינו יודע מה זה שבעה, נאמר שאינו יוצא? לכן יש חולקים על דין זה.
- יישוב המשנה ברורה: הספירה אינה בדיוק כשאר האמירות, אך לא פירש מפני מה.
יסוד הדברים - ספירה אינה אמירה אלא כעין מעשה
- טענת האחרונים: יש מן האחרונים שכתבו שכל הדיון בשומע כעונה בספירת העומר אינו מתחיל כלל, מפני שהספירה אינה מוגדרת כאמירה.
- ההוכחה: הכלל הוא שכל דבר הנאמר בלשון הקודש יוצאים בו אף שאין המשמיע מבין. ומכיוון שבספירה אמרו שאם אינו מבין אינו יוצא אף בלשון הקודש, סימן שאין הספירה אמירה סתם אלא אמירה מסוג אחר.
- ההגדרה: הספירה היא סוג של מעשה. אין זה מעשה ממש בפועל, אך גם אין זה דיבור בלבד, ולפיכך אין בזה דין שומע כעונה, שדין זה נאמר באמירה רגילה.
- הדוגמה מלולב: המנענע את הלולב ושומע את הברכה מחברו, יצא ידי חובת הברכה. אבל מי שרק שמע את חברו מברך ומנענע ולא נענע בעצמו, לא יצא בשום פנים, שהרי הנענוע מוטל עליו. הברכה היא אמירה, אבל הפעולה הנוספת עליה אינה אמירה בלבד.
- הדוגמה מתפילין: מי שראה את חברו מניח תפילין ומברך, ואמר אמן, אינו יוצא בכך. חברו עשה מעשה והוא לא עשה מעשה.
- מסקנת שיטה זו: לדעתם ברור שהשומע את חברו סופר "היום יום אחד לעומר" אינו יוצא כלל, כשם שאינו יוצא בהנחת תפילין של חברו.
(ההגדרה עדינה, ויש מקום לדון כיצד להגדירה בדיוק, אך היסוד הוא שהספירה אינה בגדר אמירה בלבד.)
- שתי דרכים ליישוב המנהג: אין בעיה בכך שהשליח ציבור עומד ומברך וסופר, או מפני שהמנהג הקבוע מגלה שאין הציבור מתכוון לצאת בספירתו, או מפני שספירה אינה אמירה ובמילא אין יוצאים בה בשמיעה.
בדרך אגב · מצוות צריכות כוונה ותקיעת שופר
- יסוד הדין: נחלקו הפוסקים בדין מצוות צריכות כוונה, ואם הדבר נאמר במצוות דאורייתא בלבד או גם במצוות דרבנן. אין ויכוח שכל המצוות צריכות כוונה לכתחילה, והדיון הוא במי שלא כיוון כלל, ולא במי שכיוון להיפך.
- המקרה: בעל תוקע היודע את כל הדינים, שלא הכריז בתחילה שהוא מכוון להוציא ושהקהל יכוון לצאת. האם לא יצא הקהל ידי חובתו? לא בכל בית כנסת מכריזים כן.
- ההכרעה: אף שלא הכריז, הבעל תוקע מן הסתם מכוון להוציא את כל השומעים. ולפי רוב הפוסקים, אדם שבא לבית הכנסת בראש השנה בא כדי לשמוע את התקיעות, וכל שאינו מתכוון להיפך, מסתמא רצונו לקיים מצוות שמיעת שופר, ויצא ידי חובתו.
- העובר מחוץ לבית הכנסת: כפי שנלמד קודם, אף העובר מחוץ לבית הכנסת ושמע וכיוון, יצא ידי חובתו.
- קל וחומר במצווה דרבנן: בשופר הדבר חמור יותר מפני שהוא מן התורה, וכל שכן במצוות דרבנן שרבים מקילים בהן בדין הכוונה.
- הנוגע לספירת העומר: בספירת העומר בזמן הזה נחלקו אם היא מן התורה או מדרבנן, ולפיכך השאלה בדבר השומע את השליח ציבור עומדת בעינה, וכפי שהתבאר, יישוב האחרונים הוא מכוח המנהג הקבוע.