סימן תפ״ט סעיף א׳

שולחן ערוך סימן תפ"ט, סעיף א
"בליל שני אחר תפלת ערבית מתחילין לספור ספירת העומר, ואם שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה, ומצוה על כל אחד לספור לעצמו"
(שולחן ערוך)

זמן הספירה בסדר תפילת ערבית

הפיוטים: המשנה ברורה בסעיף קטן א עוסק בענייני הפיוטים של ליל שני. אין נוהגים לאומרם, ואין זה מענייננו כאן.

"אחר תפלת ערבית קודם עלינו, וכל מה שאפשר להקדים מקדימין כדי שיתקיים יותר 'תמימות תהיינה'"
(משנה ברורה, סעיף קטן ב)

פירוש "תמימות תהיינה": הכתוב אומר "שבע שבתות תמימות תהיינה". מדברי המשנה ברורה עולה שהתמימות אינה מתייחסת רק לשבועות, שיהיו שבועות שלמים, אלא גם לכל יום ויום בפני עצמו.
המשמעות המעשית: כאשר אדם אומר "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר", ראוי שיהיה זה יום שלם. משום כך משתדלים לספור מיד עם המעבר מיום ללילה, שאז מתחיל היום החדש בצאת הכוכבים.
עד כמה מקדימים: אין אפשרות לספור קודם קריאת שמע ושמונה עשרה, אבל קודם "עלינו" אפשר, ולכן לפי שיטה זו סופרים לפני "עלינו".

שיטת המור וקציעה - הספירה בסוף התפילה

(המור וקציעה הוא פירוש על השולחן ערוך מאת בנו של החכם צבי, הרב יעקב עמדין)

"עתה סופרים אחר התפלה... משום דבדורות הראשונים היה מנהג להתפלל ערבית קודם הלילה"
(ביאור הלכה, בשם ספר מור וקציעה)

הרקע לדורות הראשונים: היה קשה לאסוף מניין מאנשים שעבדו, שאם ילכו לביתם אחר מנחה לא יחזרו לערבית. לפיכך הצמידו מנחה וערבית זו לזו, ויצא שמתפללים ערבית מוקדם.
ההשלכה על הספירה: כיוון שהקדימו את ערבית, בסיום התפילה בקושי התחיל הלילה. לכן נוצר המנהג לספור בסוף התפילה, אחרי "עלינו", כדי להיות בטוחים שהגיע זמן הספירה.
מי שמתפלל בשעה מאוחרת: לפי שיטתו, מי שמתפלל ערבית בשעה תשע בלילה, שאין אצלו כל ספק שהגיע הזמן, יספור קודם "עלינו".

שיטת החק יעקב - תדיר קודם

"דמדינא צריך להקדים קריאת שמע ותפלה שהוא תדיר"
(חק יעקב, מובא במשנה ברורה)

הנימוק: קריאת שמע ושמונה עשרה נאמרות בכל יום, וספירת העומר אינה אלא בזמן מסוים בשנה. תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, ולכן מקדימים את התפילה לספירה, ואין מאחרים את הספירה לאחר "עלינו".
שתי השיטות: מכאן נחלקו המנהגים עד עצם היום הזה, אם סופרים קודם "עלינו" או אחרי "עלינו".

ביאור המחלוקת לפי הרב יוסף מאיר סולובייצ'יק (הרב מבוסטון)

הרב סולובייצ'יק תולה את המחלוקת בשאלה יסודית: מהו מקומה של תפילת "עלינו", האם היא חלק מן התפילה או תפילת יציאה מבית הכנסת.

שיטת הב"ח: אומרים "עלינו" כשיוצאים מבית הכנסת. בתוך בית הכנסת האדם שרוי באווירת קדושה ובתפילה, ובצאתו לחוץ הוא נפגש עם עובדי אלילים וכל מיני אורחי פרחי. לפיכך, קודם שהוא יוצא, הוא מחזק את עצמו ואומר "שלא שם חלקנו כהם", שהם משתחווים להבל וריק.
ההשלכה לפי הב"ח: "עלינו" אינה חלק אורגני מן התפילה, אלא תפילה של יציאה. התפילה עצמה מסתיימת בובא לציון, קדיש ושיר של יום, ולכן מובן שסופרים קודם "עלינו". לפי דרך זו, מי שנשאר בבית הכנסת ללמוד דף יומי, יש מקום לומר שיאמר "עלינו" בשעה שהוא יוצא.
שיטת האר"י: האר"י קבע שחייבים לומר "עלינו" אחר כל תפילה ותפילה, ומשמע שהיא חלק בלתי נפרד מן התפילה.
ההשלכה לפי האר"י: אם "עלינו" היא חלק מן התפילה, יש לספור אחריה, שהרי אין הספירה קודמת לחלק מן התפילה.

ראיות ומנהגים בעניין תפילת "עלינו"

שחרית של יום שיש בו מוסף: אין אומרים "עלינו" בסיום שחרית אלא בסיום מוסף, אף שגמר את תפילת שחרית. מכאן שאין זה סיום התפילה אלא זמן היציאה מבית הכנסת.
מנחה של יום כיפור: אין אומרים "עלינו" בסיום מנחה של יום כיפור, ולפי הסברה שאומרים "עלינו" בסוף כל תפילה היה ראוי לאומרו. הביאור הוא שפעם לא היו יוצאים מבית הכנסת ביום כיפור אלא נשארים שם כל היום.
ההצטרפות לציבור: האחרונים חידשו שמי שסיים את תפילתו ונמצא בבית הכנסת בשעה שהציבור אומר "עלינו", יאמר עמהם, מפני שהיא קבלת מלכות שמים. כיוצא בזה, מי שנמצא בבית הכנסת בשעה שאומרים שלוש עשרה מידות מצטרף לציבור. דבר זה מראה על חשיבותה של תפילה זו.
מקורה של התפילה: לפי רבים מקורה של "עלינו לשבח" בתפילת ראש השנה, בסדר המלכויות של מוסף, ומחמת חשיבותה העבירו אותה גם לתפילות כל השנה.
"עלינו" בסיום ברית מילה: אף שאין לה קשר לכאורה לברית מילה, אמירתה שם מראה על חשיבות התפילה, וכן על תוכנה: "שלא שם חלקנו כהם". אנו משבחים את הקדוש ברוך הוא שבחר בנו, והנה הילד הזה מצטרף עתה לעם ישראל.
"עלינו" בקידוש לבנה: המשנה ברורה מבאר שאומרים "עלינו" אחר קידוש לבנה כדי שלא יאמרו שהוא משתחווה לירח, ולכן מודיע שאין השבח אלא לקדוש ברוך הוא.

נשים ועבדים בספירת העומר

"נשים ועבדים פטורות ממצוה זו, דהוי מצות עשה שהזמן גרמא"
(משנה ברורה, סעיף קטן ג)

אלו עבדים: כל מקום שנאמר סתם "עבדים" אין הכוונה לעבד עברי, שהוא יהודי לכל דבר וחייב בכל המצוות, אלא לעבדים כנעניים. מי שקיבל עליו מצוות במקצתן דינו כאישה, ולכן הוזכר עם הנשים באותה קטגוריה.
דברי המגן אברהם: "מיהו כבר שוו עלי חובה", כלומר נשות ישראל קיבלו על עצמן את הספירה כחובה, ויש הסופרות בפועל.
דברי המשנה ברורה: בזמנינו לא נהגי נשי כלל לספור, ואין המנהג אחיד.
דברי ספר שולחן שלמה: על כל פנים לא יברכו, וטעמו מפני שאינן יודעות פירוש המילות ואין הדבר נעשה כראוי. טעם זה נאמר לפי מצב דורו.
למעשה: אין כל איסור בספירה עצמה, ומי שרוצה לספור סופרת. מי שרוצה לברך, כדוגמת נשים שמברכות על לולב, צריכה לדעת שהיא מקבלת על עצמה את כל ארבעים ותשעה הימים, ולא שתספור היום ולא תספור מחר.

מדוע אין מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר

ספירת העומר היא מצווה שזמנה פעם אחת בשנה, ובעל המאור שואל מדוע אין מברכים עליה "שהחיינו" בספירה הראשונה.

דחיית הטענה שהמצווה עלולה להיפסק

הטענה: יש מי שרוצה לומר שאין מברכים משום שאין ביטחון שיסיים את כל ארבעים ותשעה הימים, שהרי אפשר שיישכח באמצע.
תשובת הרשב"א בעניין דומה: נשאל הרשב"א ביהודי שנטל ידיו וברך "על נטילת ידים", וקודם שאכל אכל החתול את הלחם ולא נשאר לו לחם, האם צריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" מפני ברכה לבטלה. השיב הרשב"א שלא, שהרי עשה את המצווה כתיקנה ונטל וברך, ומה שנעלם הלחם אחר כך אינו באשמתו.
המסקנה לענייננו: אף בספירה, בשעה שהוא סופר בפעם הראשונה הכול כשורה, ואם אחר כך חלה או שכח, אין זה קשור לברכה שברך בתחילה.

תירוץ בעל המאור והשוואתו לבדיקת חמץ

ההקבלה לבדיקת חמץ: גם בדיקת חמץ היא מצווה שברכתה פעם אחת בשנה, ואין מברכים עליה "שהחיינו". אחד הטעמים שנאמרו הוא שאין אדם שמח בבדיקת חמץ, שהרי בדורות הראשונים מצא בביתו מאכלים שקנה בהזדמנות והיה צריך לזרוק את הכול, וכואב לו הלב. בזמננו נוהגים למכור את החמץ, ולא הכול שבעי רצון מן הפטנט הזה.
תירוץ בעל המאור בספירת העומר: אחר הספירה אומרים "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", שהרי אין לנו בית מקדש ואין מביאים את העומר. באותה נשימה שאדם היה מברך "שהחיינו" הוא מביע את צערו על החורבן, ולכן אין אומרים "שהחיינו" על זמן שאין בו בית מקדש.

בדרך אגב · נוסחי התפילה ומנהגי העדות

ריבוי המנהגים ב"עלינו": תפילת "עלינו" אינה פשוטה כלל. יש עדות שאין אומרות אותה כלל, לא ביום כיפור ולא בשאר ימות השנה, ויש שאומרות חצי "עלינו" בלבד, כגון שאומרות "עלינו לשבח" ואינן אומרות "על כן נקוה לך". מנהג איטליה למשל שונה בעניין זה.
הרגלו של אדם אינו כל המנהגים: מן הרגע שאדם נולד ולוקח סידור מסוים בידו ומתפלל במקום מסוים, הוא אינו מכיר את שאר האפשרויות וסבור שנוסח שלו הוא היחיד. בעיקרי התפילה הכול שווים, אבל בתפילות הנוספות אין הכול אחיד.
ריבוי הסידורים: אין מדובר באשכנזי וספרדי בלבד. עד לפני מאה שנה לא היה כלל מושג של "עדות המזרח", וגם שם עצמו הוא שם כללי הכולל תימני, תוניסאי, אלג'ירי, מרוקאי ועוד, ולכל אחד סידורו ומנהגיו.
שינוי המנהגים בארץ ישראל: מי שחוקר מנהגים אינו יכול להסתמך על מה שהוא רואה בבית כנסת בארץ, שהרי מאז העלייה חלק מן המנהגים המקוריים נשתכחו והושפעו מן האשכנזים. יש ללכת אחורה אל הסידורים המקוריים ואל המנהגים שנהגו בארצות המוצא.
דברי הרב עובדיה יוסף: כשנשאל על החומרות בפסח אמר שאנו הספרדים באנו לארץ והושפענו מן האשכנזים, והגרוע מזה שהאשכנזים מושפעים מ"אשכנזיות".
מניין מנהג פרנקפורט: הרב המבורגר בבני ברק ייסד מניין על פי מנהג פרנקפורט, מנהג האייקים, מפני שבארץ נשתנו המנהגים, וביקש לשמר את המנהג המקורי כפי שהיה.

בדרך אגב · ברכות שזמנן פעם אחת בשנה

בדיקת חמץ: ברכתה פעם אחת בשנה, גם בארץ ישראל וגם בחוץ לארץ.
ברכת האילנות: אף היא מן הברכות שאין מברכים אותן אלא פעם אחת בשנה.
עוד ברכות: יש עוד ברכות שכך דינן, וראוי לחפשן.

בדרך אגב · "שהחיינו" בברית מילה

חילוקי המנהגים: בחוץ לארץ אין מברכים "שהחיינו" על ברית מילה, ובארץ ישראל מברכים. עצם קיומם של שני מנהגים מלמד שיש כאן דיון, שלא כמו בדיקת חמץ שבה מוסכם על הכול שאין מברכים.
טענת הצער: יש שרצו לומר שאין מברכים מפני שהתינוק מצטער. אלא שהתינוק אינו המברך, והמברך הוא האב, והוא שמח שזכה לבן.
הכרעת המנהג בארץ ישראל: בארץ ישראל הולכים אחר מרן רבי יוסף קארו, שהוא מרא דאתרא, והוא פסק לברך, ודעת הרמ"א שם אינה ברורה. לפיכך בארץ מברכים ובחוץ לארץ אין מברכים.