אסרו חג
- מקומו בשולחן ערוך: דיני אסרו חג אינם מרוכזים בסימן אחד, אלא מוזכרים אגב אורחא. בכרך זה הוא מופיע בשני מקומות: אחד בתחילת הלכות פסח והשני בהלכות שבועות. לפיכך ראוי ללמוד את הנושא לפני הלכות ספירת העומר, שכן אף שהוא נאמר על הפסח, יש לו נגיעה גם לשבועות.
שולחן ערוך סימן תכ"ט, סעיף ב, בסוף הסעיף:
"ונוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום שאחר החג, והוא אסרו חג"
(שולחן ערוך)
(יש הקוראים ליום שלאחר הפסח "מימונה", אך המימונה נוהגת פעם אחת בשנה בלבד, ואסרו חג נוהג גם בשאר המועדים.)
פשוטו של מקרא: "אסרו חג בעבותים"
לא השולחן ערוך ולא המשנה ברורה מבארים את הביטוי "אסרו חג", ואין זה מדרכם. הביטוי לקוח מן הפסוק שאומרים בהלל:
"אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח"
(מן ההלל)
- שלושה קורבנות ברגל: העולה לרגל חייב להביא שלושה סוגי קורבנות: שלמי חגיגה, שלמי שמחה ועולת ראיה. שני הראשונים באים מחמת החג, וחלקם נאכל לבעלים, שאין שמחה אלא בבשר ויין. עולת ראיה באה מפני שהוא נכנס לעזרה ונראה כלפי הקדוש ברוך הוא, והיא כליל לה' ונשרפת כולה.
- ביאור הפסוק לפי רש"י: "חג" הוא קורבן החג, בין חגיגה בין שלמי שמחה. "אסרו", כלומר קושרים אותו, בכרעי המיטה או במיתר, ומחזיקים אותו קשור עד המועד שיעלה בו לרגל ויקריבנו על המזבח.
- הטעם לקשירה: הקורבן צריך להיות בלא מום, ולכן אין ממתינים לרגע האחרון, אלא מכינים את הקורבן כמה ימים קודם ומשגיחים עליו שלא ייפול בו מום, כדי שיובא לירושלים שלם ויוקרב כדינו.
- לפי הפשט אין קשר ליום שלאחר החג: הפסוק מדבר על יום החג עצמו, שבו מביאים את הקורבן, ואינו עוסק כלל ביום שאחריו הנקרא אסרו חג.
דרשת חז"ל: "עשו איסור לחג"
- לשון הגמרא: הגמרא אינה נוקטת את הלשון "אסרו חג" אלא "עשו איסור לחג", כלומר הגדילו את זמן החג והמשיכו אותו יום נוסף, שיהיו בו דברים אסורים כמעין חג.
- דמיון לשמיני עצרת: העניין מזכיר את שמיני עצרת, שבו אומר הקדוש ברוך הוא "קשה עלי פרידתכם", והישיבה נמשכת יום נוסף.
- לשון הירושלמי: הירושלמי אינו מזכיר את המונח "אסרו חג" אלא קורא ליום זה "ברי דמועדא", בנו של המועד. כשם שבמלאכות שבת יש אבות ויש תולדות שהן כבנים, כך יש מועד ויש נגזרת מן המועד, שאינה המועד עצמו.
- מדוע דווקא יום אחד: הטעם שמאריכים את החג יום אחד אינו מבואר כאן, והשאלה נשארת פתוחה.
דיני אסרו חג במשנה ברורה
"המנהג שלא להתענות בכל אסרו חג"
(משנה ברורה)
- איסור תענית: לאחר החג היה מן הדין מותר להתענות, ובאה ההלכה ומלמדת שאין מתענים באסרו חג, שכן יום זה יש בו עדיין חתיכת חג ומשמעות של מועד.
- תחנון: יש שהוסיפו שאין אומרים בו תחנון, אך באסרו חג של פסח אין בכך חידוש, שהרי כל חודש ניסן אין אומרים בו תחנון. החידוש המעשי הוא באיסור התענית.
הטלת נידוי בבית הכנסת בניסן ובתשרי
"ולהטיל איסור בבית הכנסת, לצורך גדול מותר בניסן, אף שאסרו בתשרי"
(משנה ברורה)
- מהי אסיפת בית הכנסת: כשהיו סכסוכים בקהילה היו מכנסים את הציבור בבית הכנסת, בדרך כלל לפני קריאת התורה, ומודיעים ברבים על העוול.
- הודעה: הנפגע עצמו עולה ומכריז שהלווה לחברו, שעברו חודשים ואינו מחזיר, ושבית הדין פסק לזכותו.
- הטלת נידוי: אפשרות חמורה יותר, שאחד מוועד בית הכנסת, ועד הקהילה או בית הדין עולה ומכריז שאסור לדבר עם החייב, אסור לתת לו עלייה ואסור לשבת לידו. אין זה חרם מושלם אלא סוג מסוים של הרחקה מן הקהל, וזה היה מן האמצעים העיקריים שבידי בית הדין בחוץ לארץ כדי לאלץ את החייב לשלם.
- סמכות בית הדין: יש מדינות שבהן נתנו השלטונות ליהודים גושפנקה חזקה יותר, ובית הדין היה יכול להטיל אף עונשי מאסר. הדיון כאן הוא במצב שאין בידם סמכות כזאת, ולא נותר להם אלא כלי הנידוי.
- מדוע אסור בתשרי: תשרי הוא חודש שבו מתפללים על מחילת עוונות, והכרזה ברבים שפלוני חייב כסף ואינו משלם מעוררת קטרוג על ישראל. לפיכך אין פותחים בכך בתשרי, אלא ממתינים עד שיעבור החודש.
- מדוע מותר בניסן, ורק לצורך גדול: ניסן אינו חודש של תשובה, ולכן אין בו את החשש שיש בתשרי. עם זאת גם ניסן הוא חודש מיוחד, שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, ואין רוצים לעורר קטרוג שיעכב את הגאולה. לפיכך התירו רק לצורך גדול, ואין הגדרה מדויקת מהו צורך גדול.
המקום השני: מוצאי חג השבועות
שולחן ערוך סימן תצ"ד, סעיף ג:
"אסור להתענות במוצאי חג השבועות"
(שולחן ערוך)
"ואין אומרים תחנון מתחילת ראש חודש סיון עד ח' בו, היינו אחר אסרו חג"
(הרמ"א)
- שינוי הלשון: השולחן ערוך אינו קורא ליום זה "אסרו חג" כלל אלא "מוצאי חג השבועות", ואילו הרמ"א קורא לו אסרו חג.
- המנהג למעשה: אין נוהגים כלשון הרמ"א לעניין תחנון, אלא מחמירים ואין אומרים תחנון עד י"ב בסיון, כל ימי התשלומין של הרגל.
קורבנות הרגל ומועד הקרבתם
- ביום טוב אין בעיה: שבועות הוא אחד משלושה רגלים, והעולה אליו נדרש להביא שלמי חגיגה, שלמי שמחה ועולת ראיה, ולהיסחב עמם עד ירושלים בלא שייפול בהם מום. ביום טוב עצמו מותר להקריב את שלושתם, ומותר לו לאכול את חלקו כדרך שהוא אוכל בביתו.
- בשבת אין מקריבים קורבן יחיד: אף מי שנתחייב חטאת, שיש בה חלק הנאכל לכוהנים, אינו יכול להקריבה בשבת. קורבן יחיד אינו נקרב בשבת כלל.
- קורבנות ציבור בשבת: בית המקדש עובד בשבת בקורבנות הציבור. מלבד עולת התמיד שבכל יום, כבש בבוקר וכבש בין הערביים, יש בשבת ובחג קורבן מוסף, ובשבת "שני כבשים בני שנה תמימים".
- תפילת מוסף: תפילת מוסף נתקנה זכר לקורבן, ולכן אומרים בה את פסוקי הקורבן של אותו יום. בפסח אומרים בכל שבעת הימים אותו קטע, שהרי הקורבן זהה בכל יום, ובסוכות הפסוקים משתנים מיום ליום.
- תשלומין בחול המועד: אם יום טוב הראשון חל בשבת, אין הפסד, שכן לקורבנות הרגל יש תשלומין בשאר ימי הרגל, והוא מקריב בחול המועד, שאף הוא מזמן החג. וכן הוא בפסח ובסוכות.
שבועות שחל בשבת ו"יום טבוח של עצרת"
(לפי הלוח שבידינו שבועות אינו יכול לחול בשבת. הקדמונים נתנו סימן שהימים שבהם הוא יכול לחול הם א', ב', ד', ו', ורמזו בהם "עבדו גויים", שהגויים לא רצו לקבל את התורה. הדיון כאן הוא בזמן המקדש, שהכל היה נקבע על פי הראייה, ואז יכול היה שבועות לחול בשבת.)
- לכאורה אין בעיה: אם שבועות חל בשבת, יקריב את קורבנותיו ביום ראשון, ז' בסיון, שיש לרגל תשלומין בימים שלאחריו.
- מחלוקת הצדוקים: הצדוקים דרשו "ממחרת השבת" כפשוטו, שבת בראשית, והחלו לספור את העומר ביום ראשון. לפיכך אצלם היום החמישים, שהוא שבועות, יוצא לעולם ביום ראשון. זה היה אחד הוויכוחים הגדולים בימי בית שני, ובמסכת מנחות מוקדש לו דף וחצי של ראיות מה טיבה של אותה שבת, ובכללן דברי רבן יוחנן בן זכאי, וההוכחות שאין זו שבת בראשית אלא יום טוב.
- החשש המעשי: כששבועות חל בשבת, רוב עם ישראל מקריבים את קורבנותיהם ביום ראשון, ובזמן הבית הבאת קורבן ואכילתו הם יום טוב ממש לאדם. יום זה נקרא בגמרא "יום טבוח של עצרת", יום זביחת הקורבנות. הצדוקים היו שמחים בכך ואומרים שהנה החכמים עצמם חוגגים ביום ראשון כשיטתם.
- מה עשו חכמים: מצד אחד היום היה כעין יום טוב, ומצד שני לא רצו שייראה כיום טוב מושלם. לפיכך התירו בו בכוונה כמה דברים, ובהם הספד: מסופר שכאשר נפטר אדם חשוב באותו יום, הקפיד אחד החכמים להספידו, כדי שלא יאמרו הצדוקים שאף מספידים אין בו.
- אופיו של אותו יום: למעשה היה מצבו דומה ליום טוב, שהרי הקריבו בו קורבנות, אכלו מהם ולא עשו מלאכה, אלא שנהגו בו קולות אחדות להראות שאינו יום טוב שלם ואינו כשיטת הצדוקים.
הלכה למעשה: איסור תענית בכל מוצאי שבועות
"מפני שכשחל עצרת בשבת היה יום זביחת הקורבנות אחר השבת, והוא כעין יום טוב"
(משנה ברורה, סק"ו)
- טעם האיסור: אין מתענים במוצאי שבועות מפני שבזמן הבית לא היו מתענים בו, שהרי הקריבו בו שלמי שמחה ואכלו מבשרם, לשמחת החג.
- הצעה שנדחתה: יש שרצו לתלות את הדבר בכך שאין תאריך מדויק למתן תורה, אם היה בו' בסיון או בז' בו, אבל אין זה הטעם.
- הקושי: יום הטבוח היה יום ראשון בלבד, וכשלא חל שבועות בשבת לא היה לו קיום כלל, ואף על פי כן נאמר בשולחן ערוך "בכל מוצאי חג השבועות".
- היישוב: לא התאריך קובע אלא האירוע. היות והאירוע היה במוצאי חג השבועות, אין מסתכלים באיזה תאריך הוא נופל, וכל מוצאי שבועות נקרא יום שהוא כעין יום טוב.
- דמיון לשבת הגדול: אף שם הנס היה בי' בניסן, ואין הולכים אחר התאריך אלא אחר האירוע שהיה בשבת, ולכן השבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול בכל שנה בלא קשר לתאריך.
בדרך אגב · יום טוב שני של גלויות ואסרו חג
- האם יום טוב שני נחשב אסרו חג: אין לומר כן, שכן בחוץ לארץ אותו יום הוא יום טוב ממש, ולא אסרו חג. בעיקרו של דבר אין להם אסרו חג באותו יום, ומקריב היה בו את קורבנותיו.
- מקור המנהג לפי דעה אחת: יש אומרים שאסרו חג נוצר בארץ ישראל כדי שתהיה קורלציה מסוימת עם חוץ לארץ: היות ובחוץ לארץ יום זה הוא חג לגמרי, נהגו בארץ לעשותו כחצי חג.