שולחן ערוך סימן ת"צ, סוף סעיף ט
"נוהגים לומר שיר השירים בשבת של חול המועד, ואם חל שבת ביום טוב האחרון אומרים אותו באותו שבת, וכן הדין בסוכות עם קהלת, ונוהגים לומר רות בשבועות. והעם נהגו שלא לברך עליהם, לא על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים"
(רמ"א)
- מה אינו נדון כאן: תחילת סעיף ט עוסקת בשבת שחלה בחול המועד, ובכללה דברי הרמ"א שאין מזכירים את הפסח בברכת ההפטרה, לא באמצע ולא בחתימה. בשנה שאין בה שבת בחול המועד אין הדבר נוגע למעשה.
- מה נדון כאן: המנהג לומר שלוש מגילות בשלושת הרגלים, השאלה מדוע נקבעה אמירת שיר השירים דווקא בשבת, והשאלה אם מברכים על קריאת המגילות.
שלוש המגילות הנקראות ברגלים
- המגילות המפורסמות: הידוע לכל הוא שקוראים את מגילת אסתר בפורים ואת מגילת איכה בתשעה באב.
- שלוש המגילות האחרות: בכל אחד משלושת הרגלים נוהגים לקרוא מגילה מן הכתובים: שיר השירים בפסח, קהלת בסוכות ורות בשבועות.
- כשאין שבת בחול המועד: לפי הרמ"א, כשאין שבת בחול המועד אומרים את המגילה ביום טוב האחרון. בשנה זו נאמר שיר השירים בשביעי של פסח, החל בשבת.
טעמי אמירת שלוש המגילות
"נוהגים לומר שיר השירים - מפני שמפורש בו יציאת מצרים. ובסוכות קהלת - מפני שהם ימי שמחה, וכתיב בקהלת 'ולשמחה מה זה עושה'. ורות בשבועות - דאיתא בילקוט רות: מה עניין רות אצל עצרת שנקראת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני"
(משנה ברורה, ס"ק יז)
- יציאת מצרים בשיר השירים: האזכור הוא בפסוק "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי". זהו אחד הפסוקים בלבד, ושיר השירים כולו נדרש הרבה, אך המשנה ברורה נוקט את הטעם הפשוט.
סוכות כזמן שמחתנו
- שמחה בכל הרגלים: "ושמחת בחגך" נאמר בכל שלושת הרגלים, וכולם ימי שמחה.
- ריבוי השמחה בסוכות: בסוכות נאמרה שמחה יותר מפעם אחת, בשבועות נאמרה פעם אחת, ובפסח לא נאמרה במפורש. ומכל מקום מקישים את הרגלים זה לזה בכמה עניינים, ולכן אף בפסח יש שמחה.
- שמחת בית השואבה: ריבוי השמחה בסוכות נובע גם משמחת בית השואבה, שעליה נאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו". על כן קוראים לסוכות "זמן שמחתנו".
- הפן החקלאי: החגים בארץ ישראל הם גם חגים חקלאיים: פסח הוא תחילת הקציר, שבועות הוא זמן הקציר, וסוכות הוא חג האסיף. בסוכות כבר אסף החקלאי את כל יבולו ורואה שהשנה הייתה מבורכת, ולכן זהו זמן השמחה הגדול ביותר.
- "חג" סתם: בגמרא, כשנזכר "חג" בלא שם, הכוונה לחג הסוכות, מלשון חגיגה. אף שקורבן חגיגה מביאים בכל שלושת הרגלים, הכינוי "חג" נתייחד לסוכות.
קהלת - מיתון השמחה
- הקושי: מדוע קוראים את קהלת דווקא בזמן השמחה הגדול?
- התשובה: מפני שנאמר בו "ולשמחה מה זה עושה". יש שמחה של מצווה וצריך לשמוח, אך לא לחרוג מגבולות המותר.
"שמח בחור בילדותך... ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט"
(קהלת)
- מדוע לא נגנז הספר: ביקשו לגנוז את קהלת ולא גנזוהו, מפני דברים כאלה שבו. ומאותו טעם עצמו קוראים אותו בסוכות, כדי להזכיר לאדם את הנקודה הזאת שלא ישכחנה: לשמוח, אך במידה.
(אגב אורחא: הדרשנים דורשים את הכתיב והקרי בפסוק זה. הכתיב "זה" בה"א בגימטריה שתים עשרה, והקרי "זו" בוו בגימטריה שלוש עשרה. יש שרמזו מכאן לשמחת בר מצווה, בגיל שלוש עשרה, ולשמחת בת מצווה, בגיל שתים עשרה, שתי שמחות שאין להן עיגון מפורש במקורות.)
טעמים נוספים לקריאת קהלת בסוכות
- מעמד הקהל: יש אומרים שקהלת נאמר על ידי שלמה המלך במעמד הקהל, ומעמד הקהל אינו אלא בסוכות, ולכן קהלת מתאים לסוכות.
- שבעה ושמונה: בקהלת נאמר "תן חלקך לשבעה וגם לשמונה", ורק בסוכות יש שמונה ימים.
- ההסבר הפשוט: מכל הטעמים, הפשוט שבהם הוא מיתון השמחה: הכל צריך להיות במידה.
רות בשבועות - טעמים
- יסורים ועוני: כדברי הילקוט שהביא המשנה ברורה, שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני, כפי שמצינו ברות המואביה.
- גירות: רות המואביה התגיירה, ואף עם ישראל כמתגייר במתן תורה.
- חסד: אומרים שהתורה תחילתה חסד וסופה חסד, וכך אף מגילת רות: תחילתה חסד וסופה חסד.
- פטירת דוד המלך: דוד המלך, שיצא מרות, נפטר בשבועות.
- זמן קציר שעורים: מעשה רות ובועז היה בתחילת קציר שעורים, שהוא זמנו של חג השבועות.
מדוע נאמר שיר השירים דווקא בשבת
- הקושי: אם הטעם הוא שמפורשת בו יציאת מצרים, היה ראוי לאומרו ביום הראשון של פסח, שבו יצאו ממצרים, או בשביעי של פסח, שבו נקרע ים סוף. קביעת האמירה בשבת אינה מתאימה לטעם זה.
"בשבת של חול המועד - מפני שהפיוטים של אותה שבת מיוסדים על שיר השירים, וכנ"ל"
(משנה ברורה, ס"ק יח)
- מה עולה מדבריו: אין זה טעם למנהג אלא ראיה לקדמותו. פיוטי הקליר והפייטנים הקדמונים הנאמרים בשבת של פסח בנויים על פסוקי שיר השירים, ומכאן שכבר אז אמרו את שיר השירים בשבת. הסיבה עצמה לא נתפרשה בדבריו.
- הכיוון ההפוך בבאר היטב: הבאר היטב כתב את הדברים בסדר הפוך, והתוצאה אחת:
"בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חול המועד, מפני שאומרים שיר השירים באותו יום"
(באר היטב, אות ו)
- הערת חוקרי הפיוט: לפי רוב חוקרי הפיוט בימינו, הפיוטים הללו נתחברו במקורם ליום הראשון של פסח, ורוב הפייטנים היו בני ארץ ישראל שאין להם יום טוב שני. הציבור הוא שהעביר אותם אחר כך לשבת. אם כן אין בהם הוכחה לאמירת שיר השירים בשבת.
- בזמננו: אין אומרים את הפיוטים הללו, ולכן הטעם אינו נוגע למעשה. עיקר הדברים הוא בהוכחה לקדמות המנהג.
- שיטת הפרי מגדים: ביום הראשון של פסח מרובים הפיוטים והתפילה ארוכה, ולא רצו להאריך עוד. לפיכך העבירו את אמירת שיר השירים לשבת, כדי להקל את העומס מן הציבור.
- טעם נוסף (הגר"א ואחרים): בשבת מגיע לבית הכנסת ציבור גדול, ואפילו יותר מביום טוב, ולכן קבעו את הקריאה בשבת.
שלושה מנהגים באמירת שיר השירים
- בשבת של חול המועד: וכשאין שבת בחול המועד, בשביעי של פסח החל בשבת.
- בסוף ההגדה של פסח: חסידים ואנשי מעשה נוהגים לאומרו בסוף ההגדה.
- בערב שבת קודש: חסידים ואנשי מעשה נוהגים לאומרו לפני קבלת שבת, ויש בזה מנהגים שונים: לפני מנחה, לאחריה, או בין מנחה לערבית.
- מועדים נוספים: יש האומרים אותו אף במועדים נוספים.
איזה מנהג קדום
- המנהג הקדום: אמירתו בשבת, המופיעה כבר במסכת סופרים, שאינה מאוחרת מתקופת הגאונים. שם כתוב בפירוש שאומרים אותו בשבת, ולפי נוסחים שונים אף במוצאי שבת, ולא נתפרש בו דווקא שבת של חול המועד.
- שני המנהגים האחרים: מאוחרים הם, ומקורם כנראה בקבלה. אין ברור מי מהם קדם למי, ונראה שאמירתו בליל שבת קדמה לאמירתו בסוף ההגדה, אך אין לזה הכרעה.
הברכה על קריאת המגילות
- שני נוסחי הברכה: נוסח "על מקרא מגילה" מוכר ממגילת אסתר, ולכאורה זה הנוסח שראוי לכל מגילה. מנין אם כן נוסח "על מקרא כתובים" שהזכיר הרמ"א? מפני שברכה זו מובאת במסכת סופרים.
- ראיה לקדמות: עצם העובדה שהרמ"א מזכיר את הברכה "על מקרא כתובים" מחזקת את מה שנאמר לעיל, שאמירת המגילה בשבת היא המנהג הקדום מבין שלושת המנהגים. מכיוון שהברכה מובאת במסכת סופרים, בא הרמ"א ואמר שאין אומרים "על מקרא כתובים", ולדעתו אף אין מברכים "על מקרא מגילה".
- עמדת המשנה ברורה: הסכים עם הרמ"א שאין מברכים.
(לשון "והעם נהגו" עצמה טעונה עיון: יש שראו בה לשון של מנהג שאין הפוסק שלם עמו לגמרי. הדבר צריך בדיקה אם משתמשים בביטוי זה במקומות נוספים, ואין להכריע בו בהשערה.)
"ומגן אברהם הסכים עם אותן הפוסקים המצריכים לברך על כולם חוץ מקהלת, והגר"א בביאורו כתב דאף על קהלת יש לברך, כמו שכתוב במסכת סופרים"
(משנה ברורה, ס"ק יט)
- מדוע מוציא המגן אברהם את קהלת: הגמרא עצמה דנה אלו ספרים ביקשו לגנוז, ובקהלת ודאי ביקשו לגנוז ולא גנזו. מכיוון שיש בו צד של בעייתיות, אין מברכים עליו.
- שיטת הגר"א: מברכים אף על קהלת, שכן כתוב במסכת סופרים. ולא זו בלבד, אלא שלדעתו מברכים גם שהחיינו, ולא רק "על מקרא מגילה". יש ההולכים בשיטת הגר"א רק לעניין הברכה "על מקרא מגילה" ואינם אומרים שהחיינו, אך הגר"א עצמו מצריך גם שהחיינו.
- המנהג למעשה: בלוח ארץ ישראל מובא שרבים הולכים בשיטת הגר"א, וכן נוהגים בבית כנסת זה: מברכים "על מקרא מגילה" ואומרים שהחיינו.
- כשהמגילה כתובה על קלף: המשנה ברורה כתב שהנוהג לברך כשהמגילות כתובות על קלף אין למחות בידו, שיש שיטות שברגע שהמגילה על קלף הדבר בסדר גמור. יש אף שהעלו שאפשר שהרמ"א עצמו מודה לזה, ושהתנגדותו לברכה לא הייתה מעיקר הדין אלא מפני שבזמנו לא היו המגילות כתובות על קלף.
- שיטת הגר"א בזה: הגר"א מברך אף כשאין המגילה כתובה על קלף, שכן אם על ההפטרות מברכים, מדוע לא יברכו על אלו. הציבור לא קיבל זאת, כדברי המשנה ברורה, אך כשהמגילה על קלף ודאי שאפשר לברך.
רקע - הברכה על הפטרות שאינן כתובות על קלף
- ההפטרות בעבר: גם ההפטרות היו כתובות על קלף, ומדוחק הציבור עברה כתיבתן לדפוס.
- הוויכוח: היה ויכוח גדול אם מברכים על הפטרה שבדפוס, שהרי על ספר תורה שבדפוס אין מברכים. היו שאמרו שאין לברך אלא אם כן כתובה על קלף, ולמעשה נפסקה הלכה שאפשר לברך.
- בתי כנסת שההפטרות בהם על קלף: יש בתי כנסת שכל ההפטרות בהם כתובות על קלף, כגון בית הכנסת הגדול, וכן בית כנסת בתל אביב. במקום כזה, מכיוון שההפטרה בלא ניקוד וטעמים, לא היה מי שיעלה לקרוא בה חוץ מן הבעל קורא.
- לפי זה מובנת שיטת הרמ"א: בהפטרות הקלו, אך בקריאת המגילות, שאינה קריאה פשוטה, לא הקל.
(העלאת הצעה כזאת למעשה תלויה במצוא נדבן, ומכל מקום מסתבר שגם כשהכתיבה על קלף יעלו כאן לקרוא, שהרי יודעים לקרוא בעל פה ובלא טעמים.)
אמירת שיר השירים בסוף ההגדה ובערב שבת
- בסוף ההגדה של פסח: מובן בפשטות, שאם שיר השירים מרמז על יציאת מצרים, מקומו בליל הסדר.
- הקשר לשביעי של פסח: מכיוון שאומרים את שיר השירים גם בשביעי של פסח, שבו הייתה היציאה הסופית ממצרים (שבליל הסדר עדיין היה פרעה רודף אחריהם), יש טעם מיוחד לאומרו אף בסוף ההגדה.
- בערב שבת: הטעם מסובך יותר. אחד ההסברים הפשוטים: לפי רבי עקיבא כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים, והוא ההתעלות הגדולה ביותר. אף השבת היא הקדושה הגדולה שבכל הזמנים, ולכן אומרים את שיר השירים במעבר מיום חול ליום הקדוש ביותר.
- שבת ויום הכיפורים: יום הכיפורים נקרא "היום הקדוש" מפני שהוא פעם אחת בשנה והרגש בו רב יותר. אך מבחינת עצם הקדושה, העונש על חילול שבת גדול מן העונש על חילול יום הכיפורים, ומכאן שקדושת השבת היא הגדולה שבכולן.
בדרך אגב · תענית בה"ב לאחר הרגלים (סימן תצ"ב)
"יש נוהגים להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח, וכן אחר הסוכות"
(שולחן ערוך סימן תצ"ב)
"שחוששין שמא מתוך משתה ושמחה באו לידי עבירה, כמו שמצינו באיוב שהביא קרבנות, ותענית במקום קרבן. אבל בעצרת, דאינו אלא יום אחד, אין חוששין"
(משנה ברורה, ס"ק א)
- מנהג המחמירים: יש הנוהגים להתענות אף לאחר שבועות.
- ראיה לשמחת הפסח: עצם המנהג להתענות אחר הפסח מלמד שאף פסח הוא זמן שמחה, ולכן חששו שמתוך השמחה נכשלו בדבר מה, והצום בא לכפר עליו.
- המסקנה הרעיונית: מכאן שיש חשש משמחה יתרה שאינה בגבולות המותר. לפיכך בקהלת מזכירים לאדם שישמח, אך במידה ובגבולות המותר.