שולחן ערוך סימן ת"צ, המשך סעיף ה': סימן הפרשיות של שמונת ימי הפסח
"משך, תורא, קדש, בכספא, פסל, במדברה, שלח, בוכרה"
(סימן הפרשיות, כמובא בשולחן ערוך על פי הגמרא)
אופיו של הסימן
- הצורך בסימן: בכל יום מימי הפסח קוראים פרשה אחרת בעניין אחר בתורה, שכן פסח נזכר בתורה בכמה וכמה פרשיות. זאת בשונה מסוכות, שבו נשארים כל הימים באותה פרשה ומשתנה רק הקורבן (ביום השני, ביום השלישי וכן הלאה). מפני שאין אדם זוכר את סדר הפרשיות, קבעו חז"ל סימן.
- מקורו בגמרא: סימן זה מופיע בגמרא עצמה, בשונה מסימני ליל הסדר שאינם מן הגמרא.
- שמונה מילים נפרדות: אין כאן צמדים, אלא שמונה ביטויים שכל אחד מהם הוא פרשה בפני עצמה, ואין קשר בין אחד לחברו. לפי זה היה ראוי להדפיס פסיק בין כל מילה ומילה, ומה שנדפס בלא פסיקים אין לו הסבר.
פירוט הפרשיות (משנה ברורה סק"ח)
"משך תורא - הם סימני ראשי הפרשיות": יום ראשון "משכו וקחו לכם צאן", יום שני "שור או כשב", יום שלישי "קדש לי כל בכור", יום רביעי "אם כסף תלוה", יום חמישי "פסל לך שני לוחות אבנים", יום שישי "וידבר ה' אל משה במדבר סיני... ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", יום שביעי פרשת בשלח, יום שמיני "כל הבכור אשר יולד בבקרך" (פרשת ראה)
(משנה ברורה)
- אין הסימן פותח תמיד בפסוק הראשון: לעיתים הפרשה מתחילה ב"וידבר ה' אל משה לאמר", והסימן ניתן לפי העניין ולא לפי המילה הראשונה ממש.
- היום השמיני: בארץ ישראל אין יום שמיני, שהפסח בה שבעה ימים, והסימן האחרון נוהג בחוץ לארץ.
- ראיה לפיסוק: גם מדברי המשנה ברורה עולה שכל מילה היא סימן בפני עצמו, ואין קשר בין הראשון לשני.
דרשות על סימן הפרשיות
אף שהסימן טכני בלבד, מצאו בו הדרשנים רמזים, כדרך שדרשו בכל סימן שבגמרא ובהגדה של פסח.
- הלבוש (הרב מרדכי יפה): הסימן רומז לחטא העגל. "משך תורא" - שנמשכו אחר העגל; "קדש בכספא" - שעשו אותו מכסף ומזהב; "פסל במדברה" - הפסל שנעשה במדבר; "שלח בוכרה" - שכתוצאה מן החטא נפסלו הבכורים מן העבודה והלוויים באו במקומם, אף שעד אז היה הבכור הראשון והקדוש.
- היעבץ, החולק עליו: אין דרך לתת סימנים לרעה אלא לטובה ולגאולה. לדעתו "משך תורא" הוא יוסף, שהוא שמשך את ישראל למצרים; "קדש בכספא" על שאסף שם כסף בשנות הרעב; "שלח בוכרה" שהקדוש ברוך הוא פדה את הבכורים.
(פירושו של היעבץ ל"פסל במדברה" לא הובא כאן.)
שינוי הסדר
"וזה הסדר לא ישתנה כי אם כשחל פסח ביום חמישי"
(שולחן ערוך)
- עיקרון: הסדר שקבעו חז"ל בגמרא הוא הסדר הרגיל, ורק כאשר חל פסח ביום חמישי, ושבת נופלת באמצע חול המועד, יש סטייה מן הסדר. בשנה שאין בה מצב זה נוהגים כסדר הרגיל.
קריאת שני ספרי תורה בחול המועד ובימים טובים האחרונים
"בכל ימי חול המועד ושני הימים הטובים האחרונים קורין בספר השני בקרבנות הנוספים שבפרשת פינחס, ומתחיל וקרבתם עד סוף פסקא"
(שולחן ערוך)
- מטרת הקריאה כפולה: בספר הראשון קוראים את עניינו של היום, כלומר את הפרשה שבה נזכר פסח; ובספר השני את קורבן המוסף.
- הטעם לקריאת הקורבן: תפילת מוסף נתקנה זכר לקורבן המוסף שהיה בכל חג ומועד, וחייבים להזכיר את הקורבן בתפילה ("ומוסף היום, כאמור") ולומר את פסוקיו.
- מדוע נוח הדבר בפסח: בפסח יש פרשה של הפסח בפני עצמה בלא הקורבן, ופרשת פינחס שבה כל הקורבנות ובכללם קורבן פסח, ולכן מוציאים שני ספרים.
מקום החצי קדיש (משנה ברורה סק"י)
"קורין ד' בכל המועד... ולכן אין אומרים קדיש עד לאחר שקרא הרביעי, שנשלם מנין הקרואים"
(משנה ברורה)
- תפקיד החצי קדיש: הוא מציין את סיום קריאת התורה, ולכן נאמר רק לאחר שנשלם מניין הקרואים.
- הטעות הרגילה: יש הסוברים שאומרים אותו תמיד לאחר הספר הראשון. אמנם ברוב הפעמים כך יוצא, אך אין זה הכלל.
- דוגמה לפעמים הרגילות: בארבע הפרשיות (שקלים, פרה, החודש) מוציאים שני ספרים, בראשון קוראים פרשת השבוע ובשני את פרשת שקלים או פרה או החודש, שהיא המפטיר. לפיכך נאמר הקדיש לאחר סיום שבעת הקרואים שבספר הראשון.
- ההבדל בחול המועד: בחול המועד עולים ארבעה, ואין הפטרה, ובספר הראשון קוראים שלושה בלבד. העולה בספר השני הוא הרביעי, והקריאה בו היא המשך הקריאה ולא מפטיר. לפיכך אי אפשר לומר קדיש לאחר הספר הראשון, שאין זה סוף הקריאה.
מקרה דומה: שלושה ספרי תורה
- בשמחת תורה: בספר הראשון קוראים בפרשת "וזאת הברכה", בספר השני בפרשת בראשית, ואין אומרים קדיש ביניהם. לאחר סיום הקריאה בספר השני אומרים חצי קדיש, ובספר השלישי קוראים את המפטיר, שהוא קורבן המוסף של שמיני עצרת: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם".
- אין תלות במספר העולים: בשמחת תורה מעלים כמה שרוצים, וגם הקדיש שם אינו נקבע לפי מספר הקרואים, אלא לפי סיום הקריאה, שהקריאה בספר השני היא חלק בלתי נפרד מן הקריאה בספר הראשון.
- מהי "פרשת השבוע" כאן: אף ששמחת תורה חלה ביום חול, קוראים בו את הפרשה לפי המניין הרגיל של הפרשיות, וגם קריאת בראשית אינה מעניין היום. לפיכך המילה "פרשת השבוע" עלולה להטעות, והכוונה לקריאה שלפי סדר הפרשיות.
- הכלל העולה: גם בשאר המקרים שבהם מוציאים שלושה ספרים, הקדיש נאמר לאחר הספר השני ולא לאחר הראשון. מפני שאין הדבר שכיח, דנו הפוסקים במקרים שבהם טעה הציבור, כגון שאמרו קדיש אחר הקרוא הראשון או אחר הספר הראשון.
שבת, יום טוב ויום הכיפורים
"מה שאין כן בשבת ויום טוב ויום הכיפורים, שנשלם מנין הקרואים קודם שקורא המפטיר, ולכן אומרים תכף קדיש"
(משנה ברורה)
- הנוהג בפועל: בשבת, שיש בה ספר אחד, אומרים קדיש בסיום הקריאה. וכשיש שני ספרים, אומרים קדיש עם סיום מניין הקרואים ואחר כך קוראים את המפטיר בספר השני.
- מנהג הספרדים: המוציאים שני ספרים אומרים קדיש אחר כל ספר וספר, ואין מנהג אשכנז כן.
הוצאת שני ספרים וטרחא דציבורא
- הטעם המקובל: מוציאים שני ספרים כדי למנוע טרחה על הציבור בגלילה מפרשה לפרשה.
- מנהג הרב שמעון בירושלים: בבית מדרשו לא הוציאו שני ספרים בפרשת שקלים, מפני שפרשת שקלים ("כי תשא") סמוכה לפרשת תרומה, ושתי גלילות בלבד מפרידות ביניהן, ולדעתו הוצאת שני ספרים היא הטרחה הגדולה יותר. זהו מנהג יחיד במינו, ומנהג העולם להוציא שני ספרים גם כשהפרשיות סמוכות.
- לפעמים גם הספר השני צריך גלילה: אין ההוצאה של שני ספרים פותרת תמיד את הטרחה, שהרי אף בספר השני יש שצריך לגלול.
- הערה בשם החוקרים: יש הרוצים לומר שלפי הירושלמי לא הוציאו שני ספרים כלל, ויש חוקרים הטוענים שהמנהג מאוחר ונהג בבבל, שכן הוא כתוב בגמרא, ובארץ ישראל לא נהגו כן. הדבר אינו מוכרע.
שולחן ערוך סעיף ז': ליל יום טוב האחרון
"בליל יום טוב האחרון מקדשים על היין ואין אומרים זמן, ואומרים בתפילה ובקידוש זמן חירותנו כמו ביום טוב ראשון"
(שולחן ערוך)
1. מדוע אין אומרים "זמן" (שהחיינו)
- הצד שהיה מקום לומר: התורה קוראת לשביעי של פסח "עצרת" ("עצרת לה' אלוקיך"), וכן יש שמיני עצרת שאומרים בו שהחיינו. לפיכך היה עולה בדעת שגם שביעי של פסח הוא חג בפני עצמו ויש לומר בו שהחיינו.
- ההכרעה: שביעי של פסח אינו חג בפני עצמו אלא נגזר מן היום הראשון, ומשום כך אין אומרים בו זמן. מפני הטעות האפשרית הוצרך השולחן ערוך להדגיש זאת.
2. "זמן חירותנו" בשביעי של פסח
- הצד שאין לומר חירותנו: החירות הייתה ביציאת מצרים שביום הראשון, ולפי זה יש שרצו לומר בשביעי נוסח אחר, כגון "זמן שמחתנו".
- הצד שאומרים חירותנו: לאחר יציאת מצרים עוד רדף פרעה אחרי ישראל והיה עלול להשיגם, והחירות נשלמה בקריעת הים שהייתה בשביעי של פסח.
- ההלכה: נפסק לומר "זמן חירותנו" גם בשביעי של פסח, כמו ביום טוב ראשון.
(יש שרצו לומר שהוא זמן קריעת ים סוף, ולכן הוצרך השולחן ערוך לפרש את נוסח התפילה והקידוש.)
3. "מקדשים על היין" - הכוונה בבית הכנסת (משנה ברורה סק"יא-סק"יב)
"לילי יום טוב האחרון - בין בשביעי בין בשמיני בחוץ לארץ"
(משנה ברורה)
"מקדשים על היין - רוצה לומר בבית הכנסת, דהא דבשני לילות הראשונים אין מקדשים בבית הכנסת, הטעם לפי שאין לך אני בישראל שאין לו ארבע כוסות... מה שאין כן הכא"
(משנה ברורה)
- מהו החידוש: פשיטא שמקדשים על היין, ובאה הדגשת השולחן ערוך לומר שבליל יום טוב האחרון מקדשים גם בבית הכנסת, בשונה משני הלילות הראשונים של פסח.
- הטעם לקידוש בבית הכנסת בשאר החגים: כדי להוציא ידי חובה עניים ואורחים שאין להם יין והם אוכלים בבית הכנסת.
- שני טעמים מדוע אין מקדשים בליל הסדר:
- אין אדם בישראל שאין לו ארבע כוסות, שבפסח מספקים לעני את כל צורכי הסעודה.
- הקידוש בליל הסדר אינו קידוש בלבד אלא גם כוס ראשונה מארבע הכוסות, ולפיכך קידוש בבית הכנסת לא היה משיג את מטרתו, אלא הולך לביתו ושם יש לו ארבע כוסות ועושה שם את הסדר.
- בליל יום טוב האחרון: אין בו דין ארבע כוסות, ולכן מי שאין לו בא לבית הכנסת ושומע קידוש, והקידוש פותר את בעיית היין.
4. שהחיינו על קריאת שיר השירים
- דעת האגור: על קריאת המגילות, ובכללן שיר השירים, יש לברך שהחיינו. לפי זה, כשקוראים שיר השירים בשביעי של פסח, יימצא שאומרים שהחיינו בשביעי של פסח, אף שאין אומרים בו זמן על היום.
- הסתייגות: אין הדבר להלכה לפי הכל, ואינו פשוטו של הסעיף, שאין אומרים "זמן" על היום עצמו.
בדרך אגב · התפתחות קריאת בראשית בשמחת תורה
- ראשית המנהג: בתחילה לא קראו פרשת בראשית בשמחת תורה, והמנהג הוא התפתחות. הוא קדום יחסית ומופיע כבר בזמן הגאונים, אך לא היה כן מתחילה.
- מנהג ארץ ישראל: שם סיימו את התורה פעם בשלוש שנים, ואין הדיון כאן אלא במנהג שלנו לסיים את התורה פעם בשנה.
- חזרה על אותה קריאה: אין בכך קושי, שהרי גם בשני וחמישי קוראים ממה שיקראו בשבת וחוזרים על הפרשה כולה בשבת.
- מקור לעיון: ספר תולדות חג שמחת תורה של אברהם יערי, שבו מובאות כל ההתפתחויות.
בדרך אגב · אמירת שהחיינו בנרות או בקידוש
- על מה מברכים: שהחיינו אינו על הנרות ואינו על הקידוש, אלא על עצם היום, שזכה אדם להגיע לזמן הזה, כדרך שמברכים שהחיינו על פרי.
- פעם אחת בלבד: אומרים אותו פעם אחת, ולכן מי שאמרו בהדלקת הנרות אינו אומרו בקידוש, ומי שאומרו בקידוש אינו אומרו בנרות. נהוג לומר בקידוש, ואין זה חיוב.
- מי שלא אמר: אפילו שכח בנרות ושכח בקידוש, יכול לאומרו אחר כך, שהברכה על עצם היום, וסמכוה לנרות או לקידוש לנוחיות בלבד, כדרך שאין הזמן צמוד להבדלה.
- העדר הדיון בהדלקת נרות: המשנה ברורה כאן אינו מזכיר הדלקת נרות אלא רק שאין אומרים זמן בקידוש, וכן ביום טוב ראשון לא נכנס בשולחן ערוך לדין הדלקת נרות. המפרשים כן נכנסו לכך, וטעמו של המשנה ברורה שלא הזכיר זאת אינו מבואר.
- אזהרה מעשית לנשים: אשה המדליקה נרות יודעת את הברכה בעל פה ואינה צריכה סידור, ומאחר שכמעט בכל חג אומרים שהחיינו בהדלקה, עלולה היא לאומרו גם בשביעי של פסח בטעות. לפיכך יש להזהיר על כך. מי שעושה קידוש מברך מן הסידור, ואינו נכשל בזה.
- אשה שאמרה שהחיינו בהדלקה ושומעת קידוש: אין בכך בעיה. היא כבר יצאה ידי חובתה באמירתה, והבעל האומר שהחיינו בקידוש מוציא את השומעים כשם שהוא מוציאם בקידוש עצמו.