שיעור י״ג · ט״ו אב תשפ״ד

שולחן ערוך סימן ת"צ, סעיף ד'

"כל הימים של חול המועד ובשני ימים אחרונים של יום טוב, קורין ההלל בדילוג כמו בראש חודש"
(שולחן ערוך)

(המשך הסימן, מסעיף ד' והלאה; חלקו הראשון של הסימן, ובכללו דיני הבדלה וקריאת התורה, נלמד קודם לכן.)

משמעות "הלל בדילוג"

• לשון הראשונים: "בדילוג" הוא הסגנון שבו נוקט השולחן ערוך, והכוונה שמדלגים שני פרקים מן ההלל.
• הכינוי "חצי הלל": אין הכוונה למחצית מדויקת, אלא לחלק מן ההלל בלבד.
• עצם השאלה: לכאורה היה מקום לומר הלל שלם בכל ימי הפסח, כדרך שאומרים בחול המועד סוכות, והשולחן ערוך אינו מבאר את הטעם.

טעם המשנה ברורה - טביעת המצרים בשביעי של פסח

"קורין ההלל בדילוג, מפני שביום שביעי של פסח נטבעו המצרים, ואמר הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני. וכיון שבשביעי אין אומרים אותו, על כן בחול המועד גם כן אין אומרים אותו, שלא יהא עדיף מיום טוב אחרון"
(משנה ברורה, ס"ק ז)

• המדרש: בשביעי של פסח ירדו המצרים לים, ועל כך אמר הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני". שירה זו היא ההלל.
• כיצד מתקיים "אין אומרים שירה": אמירת חלק מן ההלל אינה נחשבת שירה שלמה, ולכן די בכך כדי שלא תיאמר שירה על טביעת המצרים.
• הטעם לחול המועד: אין זה סביר שחול המועד יהיה עדיף מיום טוב, ולפיכך גם בחול המועד אין אומרים הלל שלם, שלא יבואו בני אדם להתבלבל ולתמוה כיצד ביום טוב אומרים בדילוג ובחול המועד שלם.
• הסתייגות: יש שאין מקבלים טעם זה במלואו, שכן אפשר לבאר לרבים ששביעי של פסח חריג בגלל טביעת המצרים, ואף על פי כן תישאר השאלה מה מונע אמירת הלל שלם בחול המועד.

ברכה על חצי הלל

• מנהג האשכנזים: מברכים גם על ההלל שבדילוג, בראש חודש ובחול המועד, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על קריאת ההלל".
• מנהג הספרדים: אין מברכים, ונוסח הברכה שבידם הוא "לגמור את ההלל".
• יסוד ההבדל: לדעת שאין מברכים, קריאה בדילוג אינה נחשבת הלל, אלא אמירת פרקי תהילים, ואי אפשר לברך על קריאת ההלל כשאין קוראים את ההלל בשלמותו. וכשם שאין מברכים בראש חודש, כך אין מברכים בחול המועד.

טעם הגמרא במסכת ערכין - חילוק הקורבנות

• קורבנות סוכות: בכל יום מקריבים מספר אחר של פרים: ביום הראשון שלושה עשר, אחריו שנים עשר, אחריו אחד עשר. שינוי הקורבן מלמד שכל יום מימי חול המועד סוכות עומד בפני עצמו ואינו כפוף ליום שקדם לו.
• קורבנות פסח: הקורבנות שווים בכל שבעת הימים, כלשון הפסוק: "כאלה תעשו ליום שבעת ימים". מכאן שימי חול המועד פסח הם המשך היום הראשון, כפופים לו ונגררים אחריו.
• המסקנה: היום הראשון הוא יום טוב, ובו אומרים הלל בלא ספק. ימי חול המועד, מאחר שהם נגררים אחריו ואינם עומדים בפני עצמם, אין אומרים בהם הלל שלם, ומכל מקום, כיוון שיש בהם מן החג, אומרים בהם חלק מן ההלל.
• ראיה מנוסח המוסף: תפילת מוסף נתקנה על פי הקורבן. בסוכות מפורשים בסידור "ביום השני", "ביום השלישי" וכן הלאה, מפני שהקורבן משתנה מיום ליום. בפסח, לעומת זאת, נוסח כל הימים זהה, וההבדל היחיד הוא בפתיחה "ובחמישה עשר יום לחודש הזה" הנאמרת ביום הראשון.

שביעי של פסח וזיקתו ליום הראשון

• הקושי: שביעי של פסח הוא יום טוב, ולכאורה מעלתו גדולה מחול המועד.
• אי אמירת שהחיינו: בשביעי של פסח אין אומרים שהחיינו, מפני שברכת שהחיינו של היום הראשון פוטרת אותו. מכאן שאף הוא קשור וצמוד ליום הראשון ואינו רגל בפני עצמו.
• ומכל מקום יום טוב הוא: אסור בעשיית מלאכה, ואין בו היתר של דבר האבד כמו בחול המועד. אך מאחר שהקורבן שלו אינו משתנה, אף בו אין אומרים הלל שלם.

שולחן ערוך סעיף ה' - סימן הפרשיות של שמונת ימי הפסח

"סימן הפרשיות של שמונת ימי הפסח: משך, תורא, קדש, בכספא, פסל, במדברא, שלח, בוכרא"
(שולחן ערוך)

• מהות הסימן: ארבע תיבות כפול שתיים, שמונה קריאות, כמספר ימי הפסח בחוץ לארץ, כולל יום טוב האחרון.
• מדוע נדרש סימן בפסח: בפסח קוראים בכל יום קריאה אחרת, שלא כסוכות שבו הקריאה נשארת באותה פרשה ורק הפסוקים של אותו יום משתנים. הדבר מצריך הכנת ספרי תורה ומקשה על הגבאים ועל מסדרי הקריאה.
• פירוט התיבות: משך הוא "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" ליום הראשון; תורא הוא "שור"; קדש הוא "קדש לי כל בכור"; בכספא הוא "אם כסף תלוה"; פסל הוא "פסל לך שני לוחות אבנים"; במדברא הוא הפרשה שבמדבר סיני, פרשת פסח שני; ואחריהם שלח ובוכרא.

דרכם של סימנים בהלכה

• הצורך בסימנים: כשם שנתקנו סימני ליל הסדר, "קדש ורחץ כרפס יחץ", מפני שעל האדם לעשות סדר של עשר וחמש עשרה פעולות ולזכור מה קודם למה, כך נתקנו סימנים לכל דבר מורכב.
• הרקע ההיסטורי: לפני הדפוס לא היו הגדות בידי כל אדם, וכתיבת הגדה או קנייתה עלתה ממון רב. רבים אמרו את הסדר בעל פה, ולפיכך היו הסימנים הכרחיים.
• הפשט שבסימן: מבחינה הלכתית פירוש הסימן פשוט: קדש הוא הקידוש, ורחץ הוא נטילת ידיים שלפני הכרפס, וכן הלאה, וכל זה מפורש בהגדות.
• ריבוי הפירושים: מאחר שהסימן נתקבל בכל ישראל, נכתבו עליו כמאות פירושים, בדומה לריבוי הפירושים על ההגדה עצמה, ובהם דרשות שלמות בכיוונים אחרים לגמרי, כגון שהאדם הרוצה להתקדש צריך לרחוץ ולטבול. ברור שמחבר הסימן לא נתכוון לכך אלא לפשט ההלכה.
• הכלל בדבר: דבר שנתקבל בכל עם ישראל מקבל קדושה, ואומרים שיש בו משהו ושזכה לרוח הקודש, ולכן חיפשו בו הפרשנים לדורותיהם רמזים נוספים. אף על סימן הפרשיות של שמונת ימי הפסח נדרשו דרשות, וביאורן להמשך.

בדרך אגב · הנחת תפילין בחול המועד

• אין מקור מפורש: הגמרא אינה מתייחסת לשאלה אם מניחים תפילין בחול המועד. החולקים והדנים מביאים רמזים וניואנסים מן הגמרא לכאן ולכאן, ומתוך שאין הדבר מפורש קשה להכריע מן הסוגיות.
• שיטת הבית יוסף: בבית יוסף, שהוא הפירוש הארוך לטור וכעין אנציקלופדיה הלכתית, נראה בתחילה שהוא מצדד להניח תפילין, ולבסוף הוא מקבל את דברי הזוהר שאין מניחים תפילין בחול המועד.
• מקומו של הזוהר בתפילה: לזוהר חלק רציני בהלכות התפילה, לא רק דרך האר"י אלא אף קודם לכן, ובו התייחסויות לעניינים אלו.
• חוץ לארץ: הרמ"א הוא מרא דאתרא בחוץ לארץ, ושם קהילות רבות מניחות תפילין בחול המועד. יש בזה שיטות מרובות, כגון להניח בבית ולהסירן קודם הבואם לבית הכנסת.
• ארץ ישראל: בארץ ישראל נתקבלה דעת רבי יוסף קארו כמרא דאתרא, ואין מניחים תפילין בחול המועד. יש בארץ המניחים בצינעה, מפני שאין הפסק הזה נוח להם, אך הרוב הגדול אינו מניח.
• ספרו של הרב בנימין שלמה המבורגר: מבני ברק, המוסר עצמו על מנהגי פרנקפורט ואף יסד קהילה עם ניגוני פרנקפורט, בקיא גדול, הוציא ספר של כשש מאות עמודים ובו הוא מוכיח לדעתו באותות ומופתים שיש להניח תפילין בחול המועד אף בארץ ישראל, וכולל תשובות מכל הקדמונים.
• מדוע הדיון אינו נחתם: מדי פעם מתגלה תשובה מכתב יד של חכם קדמון, והתמונה משתנה. אף על הטענה שבארץ ישראל הניחו נמצאה תשובה שבארץ ישראל לא הניחו.

(מובא מדרש שיש ש"י ימים בשנה שבהם מניחים תפילין, ומן החשבון של ימות השנה בהפחתת חמישים וארבע שבתות יש הלומדים שאף בחול המועד מניחים. לשון המדרש אינה מדויקת בזיכרון.)

• מסורות ומעשים שנשמעו: מסורת שבחוץ לארץ מי שעבד בחול המועד הניח תפילין ומי שלא עבד לא הניח; ומסורת שבברסלב הניחו. עוד סופר על אדם מארץ ישראל שנסע לחול המועד לבלגיה והתפלל בקהילת חסידות פשבורסק, ומאחר שאינו מניח בארץ ולא רצה לפרוש מן הציבור, ביקש מסוחר בבני ברק בתי תפילין שהוצאו מהם הפרשיות, והניח את הבתים בלא ברכה.

בדרך אגב · קריאת התורה בחול המועד ואמירת קדיש

• ארבעה עולים ושני ספרים: בחול המועד עולים לתורה ארבעה אנשים. בספר הראשון קוראים שלושה, והרביעי קורא בספר השני. אין זה מפטיר, ולכן אין אומרים קדיש בין הקריאה בספר הראשון לקריאה בספר השני.
• ההשוואה לשבת: בשבת שמוציאים בה שני ספרים אומרים קדיש לאחר הספר הראשון, מפני שבו נסתיימה קריאת התורה של הפרשה, ואחר כך בא המפטיר, והקדיש מפריד ביניהם.
• ההבדל: בשחרית של חול המועד אין מפטיר, וקריאת התורה כוללת את שני הספרים יחד. לפיכך אין קדיש באמצע, ואומרים אותו בסיום הקריאה.

בדרך אגב · מסירת סיפורים ומעשי רבנים

• חוברת "פתי יאמין לכל דבר": חוברת גדולה שהוציא תלמיד חכם בקיא בארצות הברית, ובה הוא מזהיר שאין להאמין לכל מה שמספרים בשם צדיקים וחסידים, ואף מי שראה בעיניו אינו בהכרח מבין את שראה. על החוברת נשאו ונתנו בכתב, ובכלל המשיבים הרב יהושע מונדשיין, שהיה מן הבקיאים הגדולים בתורת חב"ד וכתב והוציא מחדש את ספר המנהגים של חב"ד.
• מעשה ברבי משה פיינשטיין: בתשובותיו התיר חלב שיש עליו פיקוח ממשלתי, ואף על פי כן נראה בחתונה כשהוא מרים כוס חלב ומורידה בלא לשתות. משנשאל אם חזר בו, השיב שלא חזר בו כלל, אלא שהרים את הכוס וראה שהיא ריקה, ולכן הורידה.
• מעשה בחזון איש: בזמן המצור על ירושלים התעורר ויכוח בישיבה בעניין אבקת חלב של גויים, האם דין חלב עכו"ם חל עליה לאחר שעברה תהליך ומוסיפים עליה מים. אחד אמר שהחזון איש התיר לו והאחר אמר שהחזון איש אסר לו. משנשלח אדם חשוב לברר, השיב החזון איש שראה את הראשון מסכן, רזה וצנום, ובימי רעב בירושלים התיר לו, ואילו השני היה בריא וחזק ויכול להסתפק בלעדיו.
• המסקנה: אין אדם יכול לדעת מה מסתתר מאחורי תשובה אם אינו יודע את העובדות במדויק, ולפיכך סיפורים נמסרים בעירבון מוגבל וצריכים בדיקה. ומכל מקום עצם ספרם של מעשי צדיקים דבר חשוב הוא.