שולחן ערוך סימן תע"ב, סעיף ב
"יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו, ויכין מקום מושבו שישב בהסבה דרך חירות"
(שולחן ערוך)
(השולחן עצמו צריך להיות ערוך מבעוד יום, כמבואר בתחילת הסעיף.)
סידור השולחן בכלים נאים
"בכלים נאים - ואף על גב דבכל השנה טוב לאדם למעט בזה משום זכר לחורבן, בליל פסח מצוה להרבות"
(משנה ברורה, ס"ק ו)
- זכר לחורבן במשך השנה: אין ראוי ליהודי להתהדר יתר על המידה בכלים ובעושר, ולכן נוהגים להשאיר דבר מה בצד ולא לערוך את כל הכלים היפים, מפני שאין בית המקדש קיים.
- ליל פסח שונה: בליל הסדר מצווה להרבות בכלים נאים, מפני שריבוי הכלים הוא סימן של דרך חירות: אדם שיש לו כלים רבים והוא עורכם על שולחנו מראה שאין עליו שעבוד.
- טעם נוסף בדברי המפרשים: ריבוי הכלים הוא זכר לרכוש הגדול שיצאו בו אבותינו ממצרים.
- המעשה שהוזכר במשנה ברורה: המהרי"ל, רבי יעקב מולין, מחכמי אשכנז במאה החמש עשרה, היו בידו משכונות של נוכרים ובהם כלים נאים, ולא היה משתמש בהם כלל, ורק בפסח היה מנהגו להשימם על השולחן כדי לשמוח בראייתם.
- מדוע הדבר משמח דווקא אותו: עצם הראייה שכלים אלו נמסרו לידו על ידי הנוכרים מגלה מי בעל הבית, ובכך יש לו הרגשה של דרך חירות, ולא רק הרשמת האורחים.
(הנוהג של קבלת משכונות בא מכך שהיהודים לא הורשו לעסוק בפרנסות אחרות זולת מסחר והלוואה, ודבר זה גרם להם בעיות רבות. כמו כן יש לדון אם מותר להשתמש במשכון עצמו.)
כלים חד פעמיים ומסורת נוספת
- כלים חד פעמיים: נחלקו בימינו אם יש בהם קיום העניין. יש שאמרו שכיום קיימים כלים חד פעמיים שאינם פחות נאים מכלים רגילים, והשאלה היא אם הנקודה היא היופי או עצם היכולת להשתמש בכלי פעם נוספת.
- מסורת בשם רבי הלל ליכטנשטיין: מובא בספר אחד על הלכות פסח, בשם חכם שחי לפני כמאה שנה ותלמידו של החתם סופר, שהיה מניח בליל הסדר על השולחן את כל הספרים והחיבורים שכתב והדפיס, וזו הייתה הרחבת דעתו במקום כלים נאים. המביא עצמו כותב שאינו יודע אם הדבר נכון, ואין לו מקור אחר.
(חתנו של רבי הלל ליכטנשטיין היה רבי עקיבא יוסף שלזינגר, ושניהם מן המחמירים שבחכמי הונגריה.)
הכנת מקום ההסבה וגדר ההסבה
"יסב - רוצה לומר שראשו מוטה לצד שמאל על המטה או על הספסל וכרים תחת ראשו אצל השלחן"
(משנה ברורה, ס"ק ז)
- הטיית הראש והגוף: יש אומרים שאין די בהטיית הראש לבדו, שהרי אין בזה אלא כאב צוואר, אלא הראש והגוף מוטים לצד שמאל.
- מדוע דווקא שמאל: מפני שהקיבה נמצאת בצד שמאל, ובזה גם התועלת הבריאותית.
- הנחת כר: אם יכול להניח כר תחת ראשו הרי זה בכלל, אך אינו חייב בכך.
- כיסא עם משענת יד: חלק מהפוסקים אמרו שדי בהישענות על משענת הכיסא או על היד לצד שמאל, וזו נחשבת הסבה.
- כיסא בלי משענת: מה שרגילים אנשים להניח כר מאחורי הגב ולהישען לאחור אינו נחשב הסבה לדברי הפוסקים, שכן צריך הטיה לצד שמאל דווקא. זהו קושי מעשי בכיסאות של ימינו.
- הישענות על אדם אחר: הוזכר בשיעור שאם נשען על היושב לשמאלו יש בזה עניין, על פי מה שהיה בישיבתו של רב יוסף.
(במקור המנוקד הובאה הצורה "הַסָּבָה", ויש להבדיל בינה לבין "הֲסָבָה" שמשמעה העברה מתפקיד לתפקיד.)
מקור הדין - סעודת מלכים בזמן חז"ל
- הנורמה של אותם ימים: בזמן חז"ל, וכפי הידוע גם מדרכי הרומאים, סעודה מלכותית הייתה בשכיבה על הצד השמאלי, וכל אחד שוכב על מיטה ולפניו שולחן קטן משלו, ולא שולחן מרכזי אחד.
- סמך מן הפסוקים: במגילת אסתר נאמר בסעודת אחשוורוש "מטות זהב וכסף", ואין הכוונה למיטות שינה אלא למיטות שאכלו עליהן, וכן בעמוס "השוכבים על מטות שן".
- קביעת חז"ל: חז"ל אימצו נורמה זו וקבעו שסעודת ליל הסדר תהיה כסעודת מלכים, בהסבה.
- מדוע נכנס הדבר לארבע הקושיות: "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, והלילה הזה כולנו מסובין". בהגדות עתיקות מאוד אין שאלה זו, שכן בכל סעודה מלכותית היו מסובים ולא היה הדבר חריג. במשך הזמן נעשתה ההסבה חריגה, והוכנסה השאלה הזאת במקום שאלה אחרת.
באיזה חלקי הסדר חייבים הסבה
- ארבע כוסות: מי ששתה בלא הסבה חייב לשתות פעם נוספת.
- מצה וכורך: צריך לאכלם בהסבה.
- מרור: אינו צריך הסבה, מפני שאין באכילת מרור דרך חירות.
- הסעודה עצמה: אכילת המרק ושאר המאכלים אינה מגוף מצוות הלילה, שהמצוות הן מצה, מרור וארבע כוסות, אלא שיש בה סעודת יום טוב. היו פוסקים שאמרו שגם אותה יש לאכול בהסבה, אך למעשה אין מקפידים בזה בימינו מפני הקושי, ואולם על מצוות הלילה עצמן מקפידים.
עני ואופנים דחוקים
"ואפילו עני שאין לו כרים יסב על הספסל"
(הרמ"א)
המשנה ברורה מדייק שהנוסח הוא "יסב" ולא "ישב": אף מי שאין לו כרים להישען עליהם, יאכל על הספסל בהסבה, שבזה עצמו הוא מגלה שהוא בדרך חירות.
"יסב על הספסל - ולצד שמאלו, ואם אין לו ספסל והוא יושב על הקרקע כמו בארצות המזרח, גם כן צריך להסב על שמאל"
(משנה ברורה, ס"ק ח)
- סמיכה על ברכי חברו: הפוסקים קבעו שהסומך עצמו על ברכי חברו נחשב מסב על ידי הדחק, כדרך שהיה בישיבתו של רב יוסף בבבל, ששם היה דוחק גדול ולא היה מקום, וכל אחד נשען על ברכי חברו.
- ולא על ברכי עצמו: מי שיושב ונשען על ברכי עצמו אינו יוצא, דמיחזי כדאגה, שנראה כמי שיושב בצער.
(הוזכר ששמעו על אנשים בהתנחלויות שעושים את כל הסדר בישיבה על הרצפה עם כרים, כדרך ארצות המזרח.)
סעיף ג - כיוון ההסבה ודין איטר
"כשהוא מסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו אלא על שמאלו, ואין חילוק בין איטר לאחר"
(שולחן ערוך)
- מהי הבעיה באיטר: איטר הוא מי שאינו משתמש ביד ימין אלא ביד שמאל. אם יסב על צד שמאל, כיצד יאכל, והלא ידו הפעילה תפוסה.
- מדוע לא נאמר שיסב לצד ימין: מקום הקיבה אינו משתנה אלא נשאר בצד שמאל, ולכן ההטיה לצד ימין אינה בריאה.
- תוספת רש"י והמפרשים: יש כאן יותר מחשש בריאות. הקנה והוושט סמוכים זה לזה, ובשעת האכילה יש הסותם את המעבר לקנה. באכילה בשכיבה על צד ימין עלול המאכל להיכנס לקנה, ויש בזה סכנת נפשות של חנק. מטעם זה מזהירים גם בילדים קטנים מפני מאכלים מסוימים.
- ההכרעה: חמירא סכנתא מאיסורא. מצד אחד עומדת עברה על דברי חכמים שאמרו להסב על שמאל, ומצד שני חשש סכנה. לפיכך גם איטר מסב על צד שמאל, ובזה גם הקיבה בצד שמאל וגם אין חשש שייכנס מאכל לקנה, וזה מה שכתב השולחן ערוך שאין חילוק בין איטר לאחר.
(הרב חיים קנייבסקי חיבר חוברת שלמה בדיני איטר, שבה עבר על כל השולחן ערוך וכתב בכל הלכה התלויה בימין או בשמאל כיצד ינהג איטר. כאן השולחן ערוך עצמו כתב את הדין בפירוש, ואין מקום לחלוק.)
סעיף ד - הסבת אישה
"אשה אינה צריכה הסבה אלא אם כן היא חשובה"
(שולחן ערוך)
"וכל הנשים שלנו נקראות חשובות, אך לא נהגו להסב, כי סמכו על דברי ראבי"ה שכתב שבזמן הזה אין צריך להסב"
(הרמ"א)
"בזמן הזה אין צריך להסב - טעמו, כיון דאין רגילות בארצנו בשאר ימות השנה להסב, אלא יושב כדרכו"
(משנה ברורה, ס"ק י"ג)
- שיטת ראבי"ה: ראבי"ה, מן הראשונים החשובים בסוף המאה השתים עשרה ותחילת השלוש עשרה, כתב שבזמן הזה אין צריך להסב, מפני שאין דרך בני המקום להסב בשאר ימות השנה. יש הגורסים בדבריו "אין להסב", כלומר לבטל את הדבר לגמרי.
- סברתו: השתנו הזמנים. ההסבה אינה עוד דרך חירות אלא עינוי לאדם, ויש בה פגיעה בשמחת יום טוב, שאין מי שרגיל לאכול כך.
- דעת שאר הפוסקים: הפוסקים בזמנו, שהכירו את דבריו ואת שיטתו, חלקו עליו ואמרו שכן צריך להסב, ודעתו נשארה דעת יחיד.
- ההיקף של דבריו: דברי ראבי"ה נאמרו באופן כללי לכל אדם ולא בנשים בלבד, ו"בזמן הזה" הוא זמנו שלו.
הגדרת אישה חשובה ומנהג הנשים
- הקושי: הגמרא לא הגדירה מהי אישה חשובה, ומכאן הבעיה למעשה.
- ההגדרות שנאמרו: יש אומרים שהיא בעלת ייחוס, יש אומרים עשירה, ויש אומרים שאין די בעושר אלא שיש לה משרתים העושים במקומה. אין הגדרה אחידה, ואף שיש מנסים להגדיר, כל אחד מגדיר אחרת.
- מנהג הנשים למעשה: הרמ"א כתב שכל נשותינו חשובות, ואף על פי כן לא נהגו להסב וסמכו על ראבי"ה. בספרי המנהגים כתוב שדווקא הנשים האשכנזיות אינן נוהגות להסב, והספרדיות כן, וזה דבר מעניין: אף שניתנה להן החשיבות, לא רצו לקבל את הפריווילגיה, ובין השאר מפני שאין הגדרה אחידה לאישה חשובה ומפני דברי ראבי"ה.
- מסורות על נשות גדולי ישראל: הוזכרו שמועות שנשות גדולים כן הסבו, כגון אשת החזון איש, אשת הסטייפלר ואשת רבי חיים קנייבסקי, וכן בתו של רבי עקיבא איגר, ושהוכן לה כר לצורך זה. הסברה בזה שאישה הנשואה לאדם גדול נחשבת אישה חשובה, שהאישה הולכת אחר בעלה.
אבל בהסבה ולבישת קיטל
"אבל תוך שנים עשר חודש... אף שהוא חייב בהסבה, מכל מקום הנכון שלא יסב על מיטה מקושטת... וקיטל נהגו שלא ללבוש האבלים"
(משנה ברורה)
- אבל חייב בהסבה: אף האבל חייב בהסבה, אלא שראוי לו שלא יסב על מיטה מקושטת.
- הקיטל: לפי השולחן ערוך והפוסקים הקיטל נחשב בגד חשוב, בגד לבן חשוב. לפיכך אבל בשנה הראשונה, שאין לו לשמוח כל כך ואינו לובש בגדים חשובים, נהגו שלא ילבש קיטל. דברים אלו נאמרו באבל דווקא ולא בכל אדם.
בדרך אגב · משמעות הגרשיים במילה "קיטל"
- השאלה כפי שנשאלה: נשאל מה ראשי התיבות של "קיטל". אלא שהשאלה עצמה אינה מדויקת, שכן אין כאן ראשי תיבות.
- סימן ופירושו: יש להבדיל בין הסימן עצמו לבין פירוש הסימן. הגרשיים הם סימן, וראשי תיבות הם אחד הפירושים האפשריים שלו, ולא היחיד.
- דוגמאות: ב"צה"ל" הגרשיים מורים על ראשי תיבות, צבא הגנה לישראל. ב"תשפ"ה" הגרשיים אינם ראשי תיבות אלא סימן שאין זו מילה בעברית אלא מספר, שאם לא כן היה הקורא קורא זאת כמילה. וכן גרשיים בפתח מילה ובסוף משפט משמעם ציטוט, ואין שואלים על ציטוט מהם ראשי התיבות.
- ולעניין קיטל: הגרשיים באים לסמן שאין זו מילה עברית. בעברית פירושו בגד לבן, מעין שכמייה.