שיעור י״א · י״א אב תשפ״ד · אורח חיים - משנה ברורה

סיום מסכת סנהדרין בערב פסח שחל בשבת

הסיום נערך על הדף האחרון של מסכת סנהדרין. לפני הלימוד עצמו הובאו שתי הקדמות: האחת בעניין תענית בכורות ומקורה, והשנייה בעניין ההבדל שבין ערב פסח רגיל לערב פסח שחל בשבת.

הקדמה א - תענית בכורות ומקור ההקלות

מקור המנהג: תענית בכורות (או תענית בכורים, ושתי הלשונות נאמרות) אינה מוזכרת בגמרא ובדברי חז"ל. אפשר שיש לה רמזים, אך עיקר המנהג מתחיל מזמן הגאונים ואילך.
מדוע רבו ההקלות: מכיוון שאין המנהג מפורש במקורות הקדומים בצורה נחרצת, נהגו במשך הדורות להקל בו, כמעט מתחילתו ויותר בדורות המאוחרים. עם זאת מנהג אבותינו תורה, וצריך לשמור עליו.
הטעם המעשי, והוא העיקרי: הבכור נדרש לעזור בהכנות הבית בערב פסח, בהגעלת כלים ובשריפת החמץ, שהן עבודות קשות. אם יצום כל היום, יגיע לליל הסדר וימתין עד תחילת האכילה בשעה מאוחרת, ובפרט לפי שעון הקיץ, ולא יעמוד בכך.
סעודת מצווה: ההיתר נולד מכך שלסעודת מצווה יש הקלות בעניין הצום (לא בכל אופן, ולא נכנסו כאן לפרטים). אלא שאי אפשר לזמן לכל שנה ברית מילה או פדיון הבן, ולכן נעשה הסיום לפתרון הקבוע.
החיסרון שבפתרון הסיום: כדי לעשות סיום צריך אדם ללמוד מסכת שלמה. משום כך נוספו הקלות, עד שנהגו הרבים להמתין לסיומו של אחר ולהסתמך על כך.

הקדמה ב - ההבדל בין ערב פסח רגיל לערב פסח שחל בשבת

בערב פסח רגיל: הסיום נעשה בדוחק, שהרי מיד לאחריו נגמר זמן אכילת חמץ, ולאחר מכן שריפת חמץ וטרחת היום, ואין פנאי לנשום.
בערב פסח שחל בשבת: הביעור והשריפה נעשו קודם לכן, ואין דוחק זמן. אפשר לשבת ולדרוש עד שעה מאוחרת, ולפיכך יש מקום לקיים סיום אמיתי, עם דברי תורה ולא רק אמירת ההדרן.
הצורך בצום בשנה כזו: דווקא בשנה שערב פסח חל בשבת, טעמי ההקלה המעשיים אינם עומדים באותה מידה, ומעיקר הדין יש מקום לצום.
מעין השגחה: מחזור הדף היומי הביא את סיום המסכת בדיוק לימים אלו, וזו זכותו של מייסד הדף היומי.

מתי צמים כשערב פסח חל בשבת

הזמן שאינו מדויק ממילא: מכת בכורות הייתה בליל הסדר, ואף בשנה רגילה הצום מוקדם בהרבה למועד האירוע. זו אחת הסיבות להקל.
הדעה לצום ביום שישי: יש פוסקים שאמרו לצום ביום שישי, מפני שראוי להיות צמוד יותר לתאריך. אף שאין הצום מתאים לערב שבת, מצינו כדוגמת זה בעשרה בטבת שחל בערב שבת.
הדעה לצום ביום חמישי: לפי רבים מהפוסקים צמים ביום חמישי, וזו הדעה המקובלת.
מנהג הספרדים: אין צמים כלל במקרה כזה, אף שיש מחמירים.
המדקדקים: מכיוון שנחלקו האשכנזים בין חמישי לשישי, יש אומרים שצריך שני סיומים, אחד ביום חמישי ואחד ביום שישי.

הפטנט של נטילת מן הסעודה

השאלה: יש לדון אם המשתתף בסיום חייב לאכול מן הסעודה, או שדי בכך שהיה שם ושמע.
הפתרון שנראה בספרים: מי שאינו עושה שני סיומים, אוכל בסיום של יום חמישי, ולוקח עמו הביתה מן הסעודה (עוגה, ואפשר גם דג מלוח) ואוכל אותו למחרת, ובכך נחשב לו כאילו השתתף בסיום גם ביום שישי.

לימוד לסיום - דרש רבי יוסי בציפורי

רבי יוסי, הוא רבי יוסי בן חלפתא, גר בציפורי, לפחות בסוף ימיו, ודרש שם. הדרשה באה בהמשך לעניין שלפניה, העוסק במתח שבין אליהו הנביא לאחאב.

"דרש רבי יוסי בציפורי: אבא אליהו קפדן. הוה רגיל למיתי גביה, איכסיא מיניה תלתא יומי ולא אתא. כי אתא, אמר ליה: אמאי לא אתא מר? אמר ליה: קפדן קרית לי. אמר ליה: הא דקא קפיד מר" (גמרא, סוף מסכת סנהדרין)

(בסיום נוהגים ללמוד מעט, וכאילו למדו את המסכת כולה. כאן נלמדה השורה האחרונה של עמוד א' וכל עמוד ב', ונמצא שנלמד דף שלם.)

מדוע "אבא אליהו" ולא "אליהו"

"אבא אליהו - חביבי וגדולי" (רש"י)

ייחוד התואר: בכל הגמרא נזכר אליהו בשמו, והתואר "אבא אליהו" נמצא כאן בלבד, בדברי רבי יוסי.
הסבר אחד: רבי יוסי הוא זה שמסופר עליו בתחילת הש"ס שנכנס לחורבה מחורבות ירושלים, ואליהו המתין לו על הפתח ולימדו מפני מה אין נכנסים לחורבה. מכיוון שלמד ממנו, הרי הוא רבו, ואסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו הפרטי, ולכן קראו "אבא אליהו".
הסברים נוספים: יש עוד הסברים לתואר, וזה אחד מהם.

מהי הקפדנות שנאמרה באליהו

"קפדן - שכעס על אחאב ואמר: 'אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי'" (רש"י)

העניין שבדרשה: אליהו עינש את אחאב שלא ירד גשם, ובזה קרא לו רבי יוסי קפדן.
ההוכחה שבתשובת רבי יוסי: אליהו היה רגיל להיגלות לרבי יוסי, ומשלא בא שלושה ימים בשל אותה דרשה, השיב לו רבי יוסי שבעצם הקפדתו הוכיח שהדברים אמת.
דברי החפץ חיים: יש הבדל בין מידת הכעס, שהיא נוראה, ובין מידת הקפדנות. הקפדנות אף היא אינה מידה כתיקנה ויש בה חיסרון, שאין הקפדן מעביר על מידותיו ומדקדק יותר מדי, אך אין היא בכלל מידה מגונה, ולפיכך מותר לאדם לומר לחברו שהוא קפדן, ואף בפניו, ואין בזה לשון הרע.
הסתייגות: יש חולקים על החפץ חיים בזה, וכבודו במקומו עומד.

רשעים בעולם וחרון אף בעולם

"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם... כל זמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם. מאי רשעים? אמר רב יוסף: גנבי" (גמרא)

"תנו רבנן: רשע בא לעולם, חרון אף בא לעולם, שנאמר: בבוא רשע בא גם בוז. רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר: ובאבוד רשעים רנה. צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם, שנאמר: הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. צדיק בא לעולם, טובה באה לעולם, שנאמר: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו" (גמרא)

מדוע נפטר הצדיק: כשהקדוש ברוך הוא מביא רעה על העולם, נפטר הצדיק כדי שלא יראה בעוון הדור, או כדי שלא ימליץ על הדור.
דיוק הלשון: אצל הצדיק נאמרה לשון "נאסף" ו"נפטר", ואצל הרשע נאמרה לשון "אבד".

"מאי רשעים? גנבי" - הרשע שאינו מזוהה

הקושי: המשנה עוסקת בעיר הנידחת, שרשעיה עובדי עבודה זרה. מדוע אם כן נקטה הגמרא דווקא בגנבים, ולא בעובדי עבודה זרה שדובר בהם?
תירוץ אחד מן האחרונים: הגנב הוא רשע מסוג מיוחד. הוא גונב ואין הנגנב יודע מי הוא, ואינו כליסטים מזוין שהכל מכירים בו. נמצא שאדם עשוי להיראות כאחד מצדיקי אומות העולם ובעצם להיות גנב, ואי אפשר לזהותו.
המסקנה למעשה: בכל דור צריך אדם לשפוט את חברו לא רק לפי הרושם שהוא עושה, אלא לנהוג בזהירות. אין הדברים אמורים כקטרוג אלא כפרשנות.

(כלשונו של הרב מימון על אדם כזה: "מגולח מתחת לזקן".)

לבן הארמי - הרשע המוסווה בהגדה של פסח

הרשע שבארבעה הבנים אינו מסוג זה: הרשע שבהגדה מזוהה ומוכר, ואף תמונתו מצויה בהגדות, ואין הוא בכלל אותו רשע שאינו ניתן לזיהוי.
הרשע המוסווה: זהו לבן, שנאמר בו "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו... שלבן ביקש לעקור את הכל", לעומת פרעה שלא גזר אלא על הזכרים.
רמזי שמו: המדרש דורש ששמו "לבן" נקרא למפרע "נבל", ויש להוסיף על כך שהאותיות "הארמי" הן אותיות "רמאי".
הקושי שכל פרשני ההגדה עומדים בו: מנין נלמד שביקש לעקור את הכל? למעשה רימה את יעקב בדבר אחד, שנתן לו את לאה במקום רחל. על כך נאמרו פירושים רבים.
תשובת הגאון מווילנה: אין אפשרות להוכיח מן הכתובים שלבן היה רשע עד כדי כך, מפני שהוא מסווה את עצמו, וכל שנאמר בפסוק הוא "ארמי אובד אבי", שאין פירושו מבואר מעצמו. אלא שחייבים לסמוך על חז"ל, שדרשו "אובד אבי" שביקש לאבד את הכל.
תוספת האחרונים בעקבותיו: בסוף הדברים אומר לבן ליעקב "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני", ו"הייתי משלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכינור", ולכאורה נראה מכך שהיה בסדר. וצריך להבין שתחת המעטה הזה של חיבה מסתתרת כוונתו האמיתית, וזה עיקר עניינו של רשע מוסווה.

כוסו של אליהו

הביטוי מאוחר: אליהו אינו מופיע במפורש בהגדה של פסח, ואף הביטוי "כוסו של אליהו" אינו מוזכר במקורות הקדומים, ואפשר שהוא מתחיל מן המאה החמש עשרה או השש עשרה. בזה דומה הוא לתענית בכורות, שאף היא מנהג מאוחר.
הכוס החמישית: שותים ארבע כוסות, ובנוסחי הגאונים בגמרא יש דעה של רבי טרפון שיש כוס חמישי, שגומר עליו את ההלל הגדול.
ההלל והכוס: בשעת אמירת הלל אוחזים כוס ביד. ההלל שאומרים בהגדה, "בצאת ישראל ממצרים", הוא ההלל המצרי, וההלל הגדול נאמר לאחר מכן, ולפי אותה דעה צריך שיהיה עליו כוס.
הדיון בפוסקים: יש דעות שונות אם אפשר לשתות כוס חמישית, שהרי לאחר האפיקומן אין שותים.
מקור השם: במשך הדורות קיבלה הכוס החמישית העומדת על השולחן את השם "כוסו של אליהו", ואף בזה יש לדון אם כך הוא.
ההסבר שמייחסים לגאון מווילנה: מכיוון שנשאר ספק אם צריך כוס חמישית, מעמידים אותה, ויבוא אליהו ויתרץ את הקושיות והספקות.
ההסבר המצוי אצל הרוב: הכוס החמישית היא כנגד לשון הגאולה החמישית, "והבאתי", ומצפים שאליהו יבוא ויבשר את הגאולה.
הסבר בהגדה שאינה מפורסמת: הגרסה בגמרא אינה "רבי טרפון" אלא "רבי אליהו", ומשום כך נקראת הכוס "כוסו של אליהו". והגאון מווילנה, ששמו אליהו, הוא שגילה את הדבר.

(לאחר הלימוד נאמר ההדרן, "הדרן עלך כל ישראל יש להם חלק והדרך עלן, מסכת סנהדרין", וכל הקהל עמו, ולאחריו קדיש דרבנן המיוחד.)

בדרך אגב · דברי תורה במקום סעודה שלישית

הבעיה: בערב פסח שחל בשבת יש קושי בקיום סעודה שלישית, שהרי אין אוכלים חמץ ואין אוכלים מצה, ועל כך כבר נדרשו דרשות בבית הכנסת.
אחת הדרכים: יש אומרים שאפשר להסתמך על דברי האר"י, ולקיים את הסעודה בדברי תורה.
הראיה מן הסיום: כשם שנאמר לעניין הסיום שהלוקח מן הסעודה לביתו נחשב כאילו השתתף בסיום, כך גם להיפך: לפעמים אדם נמצא בסיום ונחשב כאילו אכל, ולפעמים הוא עוסק בדברי תורה ונחשב כאילו אכל. משם יש מקום ללמוד שהדבר אפשרי.