שולחן ערוך סימן תע"ב, דיני הסיבה וארבע כוסות
"יהא שולחנו ערוך מבעוד יום כדי לאכול מיד שתחשך, ואף אם הוא בבית המדרש יקום, מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו, אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך"
(שולחן ערוך)
- מסגרת הלימוד: בענייני חמץ ובשאר הכנות הפסח מתפרסמות הוראות מפורטות מטעם הרבנות, וכל אחד נוהג לפי הבנתו. בסדר ליל הסדר עצמו אין הוראות מסוג זה, ולפיכך הלימוד הולך לפי סדר השולחן ערוך, המתאר את מהלך הסדר.
זמן הקידוש: אין מקדשים עד שתחשך
"אבל לא יאמר קידוש. רוצה לומר, דלא תימא כיוון שמצוה למהר, נתחיל הקידוש וההגדה מבעוד יום, כמו שמצינו בשבת ויום טוב שיכול להוסיף מחול על הקודש ולקדש ולאכול מבעוד יום"
(משנה ברורה ס"ק ד)
- הדין בשבת וביום טוב: יש מושג של תוספת שבת ותוספת יום טוב, להוסיף מחול על הקודש, וכפי שנתבאר בסימן רס"ז. מפלג המנחה ואילך אפשר לקדש ולאכול מבעוד יום, ואין בזה שום בעיה, וכפי שנוהגים בימות הקיץ, שמתפללים מוקדם, חוזרים הביתה מוקדם, מקדשים ואוכלים מוקדם.
"לפסח אינו כן, לפי שאכילת מצה הוקשה לפסח, שנאמר 'על מצות ומרורים יאכלוהו', ופסח אינו נאכל אלא בלילה, שכתוב 'ואכלו את הבשר בלילה הזה', וקידוש צריך להיות בשעה הראויה למצה. ועוד, דכוס של קידוש הוא אחד מארבע כוסות, ואם כן כולהו בתר הגדה ומצה ומרור גרירי"
(משנה ברורה ס"ק ד)
- הקישור בין מצה לפסח: אכילת מצה הוקשה לקורבן פסח, והפסח נאכל בלילה בלבד. לפיכך אכילת מצה בליל הסדר אינה אלא בלילה.
- קידוש במקום סעודה: אין קידוש אלא במקום סעודה, וממילא צריך שהקידוש יהיה בשעה הראויה לאכילת המצה. מי שיקדש בשעה שש, בשעה שאינו יכול לאכול אז את המצה, אין קידושו במקום סעודה, ואין תוספת החג מועילה בזה.
- כוס ראשונה מארבע הכוסות: כוס הקידוש היא אחת מארבע הכוסות, וארבע הכוסות הן חלק ממהלך ליל הסדר כולו, הצמוד לפסח, למצה ולמרור, שכולם אינם אלא בלילה הזה. לפיכך אפשר לקדש רק מצאת הכוכבים.
(בשנה שיש בה שעון קיץ צאת הכוכבים מתאחרת, ואף על פי כן אין להקדים את הקידוש.)
הכנת השולחן מבעוד יום
- במה מדובר: דברי השולחן ערוך שיהא שולחנו ערוך מבעוד יום נאמרו בערב פסח רגיל, שאין כל מניעה להכין בו את השולחן מראש.
- ערב פסח שחל בשבת: אי אפשר להכין את השולחן בשבת עבור החג, שאין שבת מכינה ליום טוב, שהשבת חשובה מן החג. לפיכך מכינים ביום שישי, או לאחר החזרה מבית הכנסת בליל הסדר, ואז עריכת השולחן מאחרת את תחילת הסדר.
- למעשה: כל אחד יעשה לפי הבנתו, שיש שקשה עליהם להכין את השולחן ביום שישי מפני סעודות השבת עצמן.
זירוז תחילת הסדר (משנה ברורה ס"ק א-ג)
"כדי לאכול מיד. הכוונה כדי שיהיה אפשר לו להתחיל הסדר תיכף משתחשך ולא ישתהה"
(משנה ברורה ס"ק א)
- אין הכוונה לאכילה ממש: הרי אין אוכלים מיד, אלא מקדשים ואומרים את ההגדה, ומגיעים לאכילה בשעה מאוחרת. הכוונה היא שההתחלה תהיה מוקדמת, מיד עם צאת הכוכבים.
- העוסק בלימודו (ס"ק ב): מי שנמצא בבית המדרש ועוסק בלימודו יקום, וכן לעניין התפילה: יזדרז לקרוא קריאת שמע, להתפלל, ולילך תיכף לביתו.
- למעשה בתפילת ערבית: אין עושים חזנות בליל הסדר ואין מאריכים בתפילה, ובפרט בזמנים שהתפילה מתאחרת מצד עצמה. מתפללים תפילת חג כראוי, ואומרים הלל בשירה מסוימת, אך אין מאריכים ומושכים את התפילה יותר מן המידה.
- טעם הזירוז (ס"ק ג): לזרז לעשות את הסדר כדי שלא ישנו התינוקות.
והגדת לבנך
- מי הם התינוקות: אין הכוונה לתינוקות סתם, אלא לילדיו, שבהם נאמר "והגדת לבנך".
- הצעה בפוסקים: יש בפוסקים מי שמציע, ובהסתייגות ולפי כוחו והבנתו של כל אחד, שהאב יקרא לכל ילדיו שיהיו אצלו בליל הסדר. אין הדבר קל, ולפיכך הוא בגדר הצעה בלבד. לחלופין יכול האב ללכת אל ילדיו ולקיים אצלם "והגדת לבנך".
- כל דכפין ייתי ויאכול: יש להזמין אורחים, אך יש לדאוג שיהיה מי שנמצא עם הילדים.
- כשאין הילדים בבית: אם הבנים יצאו למילואים או שאינם יכולים להגיע, ודאי שהסדר מתקיים כסדרו. הגמרא עצמה מבררת זאת: אשתו שואלת אותו, ואם אין, שואל את עצמו, ושני תלמידי חכמים שואלים זה את זה. וכן היה בזמן הקורונה, שהילדים לא יכלו להגיע ועשו את הסדר בזוגות.
- בן ובת שווים בזה: מתחילה ראוי שיהיה שם הבן או הבת, ואין הבדל בדבר, אך כשאין אפשרות הסדר מתקיים כתקנו.
קושיית הרב מבריסק: מה נשתנה סיפור יציאת מצרים בליל הסדר
- הקושיה: כל ליל הסדר עומד על זכר יציאת מצרים, ואף דרשת בן זומא נאמרה על כך ש"כל ימיך" מרבה את הלילות, שיש להזכיר יציאת מצרים בלילה. אך הרי חכמים תיקנו את פרשת ציצית בקריאת שמע, ובה נאמר "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ונמצא שממילא מזכירים יציאת מצרים בכל לילה. אם כן מה המיוחד בליל הסדר?
- תירוץ אחד: בכל לילה אין חובה להגיד את יציאת מצרים לבנו, ובלילה הזה יש חובה לספר לבנו.
- תירוץ נוסף: בכל לילה אין הצורה של שאלות ותשובות, אלא אמירת הפסוק בלבד, ובלילה הזה הסיפור נעשה בדרך שאלה ותשובה, "מה נשתנה", שואלים שאלות ועונים תשובות.
- המסקנה: מפני שסיפור יציאת מצרים בלילה הזה שונה מהזכרתה בשאר הלילות, אומרים בהגדה "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח": בערבית אומר את הפסוק ודי בכך, וכאן יש מצוה להוסיף ולספר.
"לספר" - להאריך ולהבהיר
- לשון ספיר: בחסידות אומרים ש"מצוה עלינו לספר" הוא מלשון ספיר, שהדברים יהיו ברורים ומובנים לכולם. כלומר להאריך בסיפור, וגם להבהיר אותו, כדי שכל המסובים יבינו במה מדובר.
- עד עלות השחר: מכאן נוצר המנהג להמשיך ולספר ביציאת מצרים עד עלות השחר, שכל המרבה הרי זה משובח. אין זה קשור לאפיקומן, שאותו צריך לאכול עד חצות הלילה (בשנה זו סמוך לשעה שתים עשרה וארבעים), אך הסיפור עצמו נמשך והלאה.
- אמירת שיר השירים: מכאן גם המנהג לומר שיר השירים, שנאמר בו "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי". ולפי חז"ל חלק משיר השירים עוסק בהיסטוריה ובגאולה, ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, ולפיכך הוא מרכיב חשוב מסיפורי הלילה הזה.
סעיף ב' ושמו של ליל הסדר
"יסדר שולחנו יפה בכלים"
(שולחן ערוך)
- לא מכאן השם: אף שנאמר כאן "יסדר", אין זה טעם השם "ליל הסדר". אמת שיש לסדר את השולחן יפה, אך השם נובע מדבר אחר.
- טעם השם: בלילה הזה יש מעשים רבים, ברכות רבות, וענייני סיפור מרובים, ויש חשיבות גדולה מאוד לעשותם לפי הסדר. מי שאינו עושה על הסדר, אפשר שאינו יוצא ידי חובתו.
סימני ליל הסדר
- הצורך בסימנים: כדי שאדם ידע באיזה סדר לעשות, נתחברו עוד הרבה קודם הדפוס סימני ליל הסדר.
- מדוע היו נחוצים: בתקופה שלפני הדפוס היו ההגדות בכתב יד, ולא כל אדם היה יכול לשלם לסופר עבור ספר שמעיינים בו פעם אחת בשנה, ובחוץ לארץ פעמיים בשנה. לעשירים היו הגדות, ולאנשים רגילים לא היו, ולפיכך חיברו את הסימנים.
- הסימן המפורסם: "קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחץ, מוציא מצה, מרור כורך, שולחן עורך, צפון ברך, הלל נרצה". הוא זה שנקלט, ואפשר שמפני שהוא הקצר שבסימנים.
- סימן נוסף בהגדה: גם דצ"ך עד"ש באח"ב שנתן רבי יהודה הוא אחד מן הסימנים.
- מי חיברו: יש בזה מחלוקת בין החוקרים. יש אומרים שרש"י חיברו, ורוב הדעות מקבלות שאחד מבעלי התוספות, רב שמואל, הוא שחיבר את הסימן.
דיוק בנוסח - "מגיד רחץ" ולא "מגיד רחצה"
- הטעות המצויה: יש הגדות שנדפס בהן "מגיד רחצה", ואנשים סוברים שכך הוא מפני שהמילה מתחרזת עם "מוציא מצה". זו טעות.
- מבנה החרוזים: החרוז שבסימן הוא בין שלושת הביטויים הראשונים שבכל בית: "קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחץ", ובבית השני "מרור כורך, שולחן עורך, צפון ברך". ואילו "מוציא מצה" מתחרז עם "הלל נרצה" שבסוף הבית השני.
- המסקנה: אין לומר "מגיד רחצה" אלא "מגיד רחץ", וכדאי לדייק בזה.
נטילת ידיים קודם קידוש
"ואין ליטול ידיו כלל קודם קידוש"
(רמ"א)
"רוצה לומר, אף שנוהגים בכל השנה ליטול ידיו לסעודה קודם קידוש"
(משנה ברורה)
- המנהג שעליו מדובר: הרמ"א הוא שמביא את המנהג ליטול ידיים קודם הקידוש בכל השנה, וכאן הוא קובע שבליל הסדר אין נוהגים כן.
- הטעם שאין נוהגים כן בפסח: אם נוטל ידיו לפני הקידוש, ההפסק עד המוציא עצום, ואפשר שיעברו שעתיים, לפי אריכות דברי התורה שבסדר. בשבת רגילה הנטילה והקידוש סמוכים להמוציא וכמעט אינם נפרדים, ולפיכך אין בעיה, ובליל הסדר הדבר בלתי אפשרי.
טעמי המנהג ליטול ידיים קודם קידוש בכל השנה
- במי מדובר: הדיון הוא במי שמקדש על היין. מי שמקדש על החלות ודאי שנוטל ידיו קודם.
- טעם אחד: יהודים רבים היו עניים ולא היה להם יין, ועשו קידוש על הפת, שמחייבת נטילה קודם. וכדי שלא יהיה בלבול, שזה נוטל ידיו וזה אינו נוטל, ובפרט כשמתארחים זה אצל זה, קבעו אחידות ליטול ידיים לפני הקידוש תמיד.
- טעם נוסף: אין קידוש אלא במקום סעודה. חששו שאדם יקדש ואחר כך יעבור לפינה אחרת מפני הקור או החום, ונמצא שאין קידושו במקום סעודה. הנטילה קודם הקידוש מראה שכאן הוא אוכל, וקובעת את מקום הסעודה.
- מדוע נתמעט המנהג: המנהג התבטל אצל רבים מפני שלא הבינו את טעמו, וכשאין אדם מבין את הטעם נראה לו הדבר כאינו כשורה.
קושיה על וי"ו החיבור ב"קדש ורחץ"
- הקושיה: אחד הפרשנים תמה מדוע נאמר "קדש ורחץ" בוי"ו החיבור, והרי כל מילה בסימן עומדת בפני עצמה: קדש, רחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחץ.
- תשובתו: קדש ורחץ הם יחידה אחת, לרמז שבלילה הזה אין רוחצים קודם הקידוש, ומכאן וי"ו החיבור.
- ההסתייגות: אף שהפירוש נאה, יש לעיין אם לכך נתכוון מחבר הסימן.
לחץ המשקל
- משקל בפיוטים: הפייטנים הקדומים שחיברו פיוטים הושפעו מן התרבות שסביבם, ולחלק מן הפיוטים יש משקל, כלומר קצב קבוע הנקבע לפי תנועות המילים.
- המשקל שבסימן: הסימן הוא פיוט קטן, ובכל מילה שבו שתי תנועות: קדש, כר-פס, י-חץ, מ-גיד, ר-חץ, מו-ציא, מ-צה.
- הקושי במילה רחץ: רחץ נקודה בשווא ופתח, והשווא אינו נחשב תנועה גמורה, אף שהוא שווא נע. לפיכך לא היה למחבר ברירה, והוסיף את וי"ו החיבור, שהיא תנועה, כדי להשלים את המשקל.
- המסקנה: יש לעיין אם וי"ו החיבור באה לדרשה, או שבאה בלחץ המשקל, כדרך שיש לעיתים לחץ החרוז, שבגללו נאמר ניסוח מסוים.
בדרך אגב · ספרות ההגדה וריבוי הסימנים
- אוסף הסימנים: יש יהודי בירושלים שאסף את סימני ליל הסדר ופרסם אותם כמה פעמים, ובכל שנה מוסיף ומפרסם סימנים נוספים שמצא. מספרם מגיע לכחמישים סימנים ואף יותר.
- ריבוי המהדורות: ההגדה היא מן הספרים שיצאו בהם הכי הרבה מהדורות, כשלושת אלפים מהדורות, וזה דבר מפליא בספר שמעיינים בו פעם אחת בשנה.
- ריבוי הפירושים: לבד מן התנ"ך והגמרא, ההגדה היא מן הספרים שיש עליהם הכי הרבה פירושים, כחמש מאות פירושים ואפשר יותר.
- פירושים על הסימן: מפני שהסימן נתקבל כל כך, חלק מן הפרשנים מפרשים גם אותו, בדרך הדרוש ובדרך הקבלה. הפירוש הפשוט אינו צריך ביאור, שהסימן בא בעיקרו להורות את הסדר: קדש ואחר כך רחץ ואחר כך כרפס ואחר כך יחץ וכן הלאה.