שולחן ערוך סימן תע"ג סעיף ד', והמשך העיון במשנה ברורה ס"ק כ"ב: נוטלים בקערת ליל הסדר שני תבשילים, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה.
קרבן חגיגת ארבעה עשר
- מהות הקרבן: חז"ל תיקנו תקנה מיוחדת שאדם יביא יחד עם קרבן הפסח קרבן נוסף, הנקרא חגיגת ארבעה עשר. קרבן זה קשור לקרבן הפסח ולא לרגל.
- הבחנה מקרבנות הרגל: ברגל עצמו יש חיובים אחרים בעת העלייה למקדש, כגון עולת ראייה ושלמי שמחה, אבל אלו קשורים לרגל, והדיון כאן הוא בקרבן חגיגה הקשור לפסח.
- טעם ראשון, אכילה על השובע: החגיגה נאכלת לפני קרבן הפסח, כדי שהפסח ייאכל על השובע. שלא יהיה האדם להוט וירעב ויטרוף את הקרבן, אלא יאכלנו בנחת ודרך חירות, כדרך שאוכלים עשירים שיש להם די אוכל.
- טעם שני, שלא ישבור עצם: בקרבן פסח יש לאו מיוחד של "ועצם לא תשברו בו". אם יאכל במהירות מפני רעבונו, עלול הוא לשבור עצם ולעבור על הלאו. לפיכך תיקנו חכמים שיאכל תחילה את החגיגה.
- שיעור האכילה: השיעור המינימלי שצריך לאכול מקרבן הפסח הוא כזית.
ערב פסח שחל בשבת
- קרבן פסח דוחה שבת: אף שמצד מסוים קרבן הפסח הוא קרבן של חבורה, כלומר קרבן יחיד, הוא נשחט בשבת, שכן כל עם ישראל מביא אותו באותה שעה.
- קרבן יחיד לעומת קרבן ציבור: קרבן תודה, קרבן אשם וכיוצא בהם הם קרבנות יחיד, ואין מקריבים אותם בשבת, שהרי אסור לשחוט ולעשות את שאר העבודות בשבת. לעומת זאת קרבנות הציבור, שני התמידים ומוסף, מוקרבים בשבתות ובימים טובים כסדרם.
- מחלוקת ובירור ההלכה: הגמרא מספרת שבזמן הלל הזקן נשתכחה ההלכה ונחלקו בדבר. למעשה ההלכה היא שהפסח נשחט בשבת, אך צולים אותו רק במוצאי שבת.
- חגיגה אינה קריבה בשבת: קרבן חגיגה הוא קרבן יחיד, ובודאי אי אפשר לשחטו בשבת.
- ובמוצאי שבת אין פנאי: אף שמוצאי שבת הוא יום טוב, ומצד עצם הדין אפשר לשחוט ביום טוב, בפועל אין זמן. באותה שעה שוחטים את הפסח, צולים אותו ומתיישבים לסעודת ליל הסדר. לפיכך אמרו חכמים שבשנה כזו אין מקריבים חגיגה.
- שאלת הרעב: אם אין חגיגה, כיצד ייאכל הפסח על השובע, ושמא ישבור עצם מרוב רעבון? אחת התשובות: בשבת יש חיוב שלוש סעודות, והאדם אכל בסעודת אחר הצהריים, ולפיכך אינו רעב כל כך.
פסק המשנה ברורה: שני תבשילים אף בשנה זו
"ואם חל ערב פסח בשבת, יש אומרים שאין צריך ליקח רק תבשיל אחד כנגד פסח, וחגיגה אינה באה שאינה דוחה שבת. ויש אומרים אף על פי כן צריך לעשות שני תבשילים כמו בשאר השנים, דלא פלוג רבנן בזה, מדאינו אלא לזכר בעלמא, וכן נוהגין"
(משנה ברורה, ס"ק כ"ב)
- טעם הלא פלוג: אין רוצים שאדם יתבלבל. אמנם ערב פסח בשבת אירע פעם בשנים רבות, אך לפעמים חוזר הדבר לאחר שנים מעטות, והאדם יטעה ולא יזכור אם בשנה שעברה נטל זכר לחגיגה או לא. לפיכך ייטול תמיד ביצה, ואין ספק.
- אחידות קערות ליל הסדר: אם היה הדבר משתנה משנה לשנה, היה צורך בקערה שכתוב בה ביצה ובקערה שאין כתוב בה ביצה. עדיף שיהיו כל הקערות אחידות.
הגבהת המצה והמרור (סוף סימן תע"ג)
"כשיגיע למצה זו צריך להגביהה ולהראותה למסובין שתחבב המצוה עליהם, ויש להגביה מצה הפרוסה שהיא כלחם עוני. וכן כשיגיע למרור זה. וכשיגיע ללפיכך מגביה כל אחד כוסו בידו עד שחותם גאל ישראל"
(שולחן ערוך, סוף סימן תע"ג)
- הגבהה קודם האכילה: מדובר בשלב שקודם האכילה, בשעת אמירת ההגדה.
- מצה פרוסה: מגביהים את המצה הפרוסה, מפני שהיא המצה החשובה בלילה זה, שהיא כלחם עוני.
- המנהג בזמננו: בדרך כלל אין מגביהים ממש כבעבר, שהיו נוטלים את הקערה ומגביהים את המצות, אלא מגלים את המצות או מצביעים עליהן, ויש אנשים שנוהגים להגביה.
- מרור וכוס: גם את המרור מגביה בשעה שאומר "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה, על שום שמררו המצרים את חיינו", וכן מגביה את כוס היין באמירת "לפיכך" עד סיום ברכת הגאולה "גאל ישראל".
אחיזת הבשר בעת אמירת "פסח"
"אבל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו אוכלים, לא יאחז בידו הבשר שהוא זכר לפסח, דהא הוי כמגביה קדשים בחוץ, ונראה מזה שהקדישו לפסח"
(משנה ברורה, ס"ק ע"ב)
- החשש: בזמן הזה אין קרבן פסח, ואם יאמר "פסח זה" ויאחז את הבשר, יטעו הרואים ויסברו שהקדיש את הבשר לקרבן והוא אוכלו מחוץ לירושלים.
- חומר האיסור: אכילת קדשים בחוץ היא עבירה חמורה שיש בה כרת, ולכן אין לעשות מצג כזה.
- הנוסח למעשה: אינו אומר "פסח זה" ואינו מגביה את הבשר, אלא אומר "פסח שהיו אבותינו אוכלים".
נוסח "מן הזבחים ומן הפסחים" בברכת הגאולה
- הנוסח שאומרים: בסיום ההגדה, קודם "ברוך אתה ה' גאל ישראל", מבקשים שיגיענו הקדוש ברוך הוא לרגלים ולמועדים אחרים, "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים".
- שני נוסחים: במשנה שלפנינו הנוסח הוא "מן הפסחים ומן הזבחים", ובמשנה שבירושלמי הנוסח הפוך, "מן הזבחים ומן הפסחים".
- דברי המרדכי: צריך לומר "מן הזבחים ומן הפסחים", מפני שאוכלים תחילה מן החגיגה, שהיא הזבח, ורק אחר כך מן הפסח. הסדר בדברים צריך להיות כסדר האכילה.
חידוש מהר"י ווייל, שער הציון אות פ'
"עיין בטורי זהב מה שהביא עוד בשם מהר"י ווייל, שכשחל פסח במוצאי שבת צריך לומר באותו לילה מן הפסחים ומן הזבחים, שהרי אין חגיגה נאכלת בלילה הזה, ואין חגיגה קריבה בשבת"
(שער הציון)
- מדוע פסחים תחילה: בליל הסדר של מוצאי שבת אין חגיגה כלל, שהרי לא נשחטה בשבת. האכילה מתחילה מיד בקרבן הפסח, ולכן אין לומר תחילה "מן הזבחים".
- ולמה בכל זאת אומרים זבחים: הכוונה לחגיגה שתוקרב למחרת. הלילה הוא ט"ו בניסן, חג המצות, שהוא רגל, ולרגל יש חגיגה ושלמי שמחה. אין זו חגיגת ארבעה עשר, שהרי כבר עבר יום ארבעה עשר, אלא חגיגת הרגל.
- שאין שוחטים בלילה: נאמר "ביום זבחכם", והזביחה היא ביום ולא בלילה, ולכן החגיגה תוקרב למחרת ביום. לפיכך אומר "מן הפסחים ומן הזבחים": הפסח עכשיו, והזבח שיזבח מחר.
דחיית החידוש
- הטענה שכנגד: בתשובה המובאת בשער הציון נדחה חידושו של מהר"י ווייל, שאין הדברים מוכרחים.
- הטעם: הבקשה כולה מכוונת לעתיד. מבקשים מהקדוש ברוך הוא שעד השנה הבאה יבוא המשיח וייבנה בית המקדש, ואז נאכל מן הפסחים ומן הזבחים. בשנה הבאה כבר לא יחול ערב פסח בשבת, ותהיה חגיגה כסדרה, ולפיכך יש לומר "מן הזבחים ומן הפסחים" ככל שנה.
- שאלה שנשאלה: הרי אם ייבנה המקדש יקדשו את החודש על פי הראייה ולא על פי הלוח, ואי אפשר לדעת בבירור מתי יחול הפסח, ושמא גם בשנה הבאה יחול ערב פסח בשבת.
- התשובה: הולכים אחר הרוב, ורוב השנים אין ערב פסח חל בשבת.
המנהג למעשה בהגדות
- הנוסח המודפס: בהגדות רבות כתוב "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים", ובסוגריים מוסיפים: "במוצאי שבת אומרים מן הפסחים ומן הזבחים".
- מדוע בסוגריים: מפני שאין כאן הכרעה, וזו מחלוקת. יש אומרים שאין לשנות כלל, אלא יאמר בכל שנה אותו נוסח, שהרי הכל בקשה לעתיד, ואפשר שגם בשנה הבאה יהיה כן, ואין להטריח את הציבור בשינויים.
פירוש בעל תורה תמימה בציון "במ"ש"
- טענתו: בהגדות נכתב בצד הנוסח "במ"ש", ואנשים הבינו שהכוונה "במוצאי שבת", ומכאן למדו שנפסקה הלכה כמי שאומר שצריך לשנות.
- לדעתו זו טעות: מי שכתב את ההערה לא פסק הלכה כלל. כוונתו הייתה "במשנה שבירושלמי", להודיע שיש שם נוסח הפוך, ואינו מכריע. כל אחד יעשה כהבנתו.
ביצים בסעודה, סוף סימן תע"ו
"נוהגין בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים זכר לאבלות"
(רמ"א)
- טעם ראשון במשנה ברורה: ליל תשעה באב נקבע כליל פסח. לפי הלוח העברי, היום שבו חל ליל הפסח הוא היום שבו יחול תשעה באב באותה שנה, לפי הסימן הידוע. אם הפסח חל ביום ראשון, גם תשעה באב יחול ביום ראשון.
- טעם נוסף: זכר לחורבן, שאין אנו יכולים להקריב את קרבן הפסח כפי שהקריבו בזמן שבית המקדש היה קיים. אף תשעה באב הוא זכר לחורבן, אלא שכאן הדבר חזק יותר, שהזיקה בין ליל הפסח לתשעה באב קבועה בלוח.
- המשך העיון: בעניין זה יש מחלוקת ודיונים, והם יתבארו בשיעור הבא.
בדרך אגב · מגדיל ומגדול בברכת המזון
- שני הנוסחים: בברכת המזון אומרים "מגדיל" בימות החול, ובשבתות ובחגים אומרים "מגדול".
- מקור הנוסח "מגדול": הפסוק "מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו" הוא משירת דוד שבשמואל ב'. השירה מופיעה פעמיים, בשמואל ב' ובתהילים פרק י"ח, ויש הבדלים בין שתי הנוסחאות.
- הפטרה מנביאים בלבד: ההפטרה נאמרת מנביאים ולא מכתובים, ותהילים הוא מן הכתובים, ולפיכך אומרים את נוסח שמואל.
- פירוש בעל תורה תמימה: מעיקרו אמרו "מגדיל", ומישהו כתב בצד "בש"ב", כלומר בשמואל ב' הנוסח "מגדול", כדי להעיר על הנוסח החלוק. באו אנשים והבינו "בשבת", ומכאן שבשבת ומכאן ביום טוב, ונעשה מזה סדר שלם. לדעתו הכל טעות.
- ראיה שאין הדבר כן: כבר האבודרהם, רבי דוד אבודרהם שהיה בספרד לפני מאות שנים, כותב שאומרים מגדיל בחול ומגדול בשבת. ואילו חלוקת שמואל לשמואל א' ושמואל ב' אינה מדברי חז"ל כלל. במסכת בבא בתרא נמנים עשרים וארבעה ספרים, ובהם שמואל אחד ומלכים אחד, כשם שאין שם נחמיה בפני עצמו אלא עזרא.
- מתי נוצרה החלוקה: המדפיס שהדפיס את התנ"ך לראשונה ראה שהספר גדול מדי וחילקו לשני חלקים, שמואל א' ושמואל ב', מלכים א' ומלכים ב'. חלוקה זו נוצרה מטעם טכני בלבד, במאה החמש עשרה עם תחילת הדפוס, כמאתיים שנה אחרי האבודרהם. לפיכך לא ייתכן שהטעות הנטענת קדמה לו, ובעניין זה שגה בעל תורה תמימה, אף שפירושו חריף.
- ביאור הגר"א להבדל: דוד אמר את השירה פעמיים, אחת בצעירותו ואחת בזקנותו, כמהדורא קמא ומהדורא בתרא, ולפיכך יש שינויים בין הנוסחאות. אחרים ביארו באופנים אחרים.