שולחן ערוך סימן תע"ג, סעיף ד'
"מביאים לפני בעל הבית קערה שיש בה שלוש מצות ומרור וחרוסת וכרפס"
(שולחן ערוך)
הכרפס וטעם בחירתו
"וכרפס הוא מין ירק שקוראים אותו כרפס, ובחרו לכתחילה במין זה שהוא נוטריקון ס' פרך, כלומר שישים ריבוא עבדו עבודת פרך"
(משנה ברורה, סק"יט)
- הצורך בירק: לטיבול הראשון מחפשים דבר שברכתו בורא פרי האדמה, כדי שברכה זו תפטור גם את המרור הנאכל אחר כך בתוך הסעודה.
- מדוע דווקא כרפס: ירקות רבים ברכתם בורא פרי האדמה, ובחרו בכרפס משום הרמז שבשמו: אות ס' (שישים ריבוא) ואחריה "פרך", זכר לעבודת הפרך במצרים.
שמות המאכלים כטעם לבחירתם
- חזרת (חסה): מבין חמשת מיני המרור מקדימים את החסה, אף שאינה המר שבהם, ודורשת הגמרא: חסה, שחס רחמנא עלן, שהקדוש ברוך הוא חס עלינו וריחם עלינו.
- קורבן פסח: אף התורה קוראת לקורבן בשם הנדרש מן העניין, על שם שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי בני ישראל.
- הרמזים בשמות בכלל: בליל הסדר יש מאכלים שעצם שמם הוא המצדיק את בחירתם מול מאכלים אחרים, ובחוץ לארץ נהגו כך במאכלים נוספים, לפי השם או לפי הגימטריה. הדבר דומה במקצת למנהג הסימנים בראש השנה.
- אף לצד ההיפך: יש הנמנעים בפסח ממאכלים ששמם מזכיר איסור, ולכן יש שאינם אוכלים חומוס מפני שהמילה דומה ל"חמץ", וכן יש הנמנעים מחומץ. הנהגה זו קיימת אף אצל ספרדים, ואינה מטעם קטניות.
איזה ירק ייקח לטיבול ראשון
"או ירק אחר - לכתחילה טוב שייקח מאותו המין שמברכין עליו אותה ברכה שמברכין על המרור, כדי שיפטור בזה גם המרור שאוכל בתוך הסעודה, אבל לא ייקח לזה אחד מחמשת מיני מרור"
(משנה ברורה, סק"כ)
- הטעם שלא ייקח ממיני המרור: אם ייקח לטיבול הראשון מאותו המין שהוא אוכל בו למרור, נראה שאין זה מרור, שהרי הוא אוכלו כבר בתחילת הסדר.
- למעשה: נוהגים בטיבול הראשון בתפוח אדמה, צנון, גזר, בצל וכיוצא בהם, ולא בחסה כשהחסה משמשת למרור.
- הנוהג חריין למרור: מי שלוקח למרור חריין יכול לקחת כרפס לטיבול הראשון, וכן סלרי או כל ירק שברכתו בורא פרי האדמה.
הכנת מי מלח לפני שבת
- עשיית מי מלח בשבת: אסור לעשות מי מלח בשבת, ולכן יעשה אותם קודם השבת ולא בשבת.
- ביום טוב: יש אומרים שאף ביום טוב אסור לעשות מי מלח, ולפי דעה זו יש להכין את מי המלח כבר ביום שישי לצורך ליל הסדר.
- שכח והכין: מי ששכח יכול לעשות מעט מי מלח, ולא בכמות גדולה, ויש אומרים שיעשה בשינוי: ייתן את המים על המלח ולא את המלח לתוך המים.
- לצורך מצווה: היות והטיבול הוא לצורך מצווה יש מקום להתיר עשייה ביום טוב, אך עדיף להכין מיום שישי.
טעם הטיבול הראשון: לעורר את שאלות התינוקות
"והנה לעניין הטבילה בירק ומשקה, מתקנת חכמים היא, כדי להתמיה את התינוקות שיראו שינוי שאוכלין הירקות בטיבול, שאין דרך לאוכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה, וישאלו על שינוי זה"
(משנה ברורה)
- הטיבול כשינוי: אכילת ירק בטיבול בראשית הסעודה אינה דרך שגרה כל ימות השנה, ומתוך כך מתעורר הילד לשאול.
- ב"מה נשתנה": השינוי הזה עצמו נזכר בשאלות: "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים".
- ההגדה כתשובה: אמירת ההגדה מצוותה להיאמר דרך תשובה על שאלות ששאלו, שנאמר "כי ישאלך בנך", והתשובה פותחת "עבדים היינו". הבן שואל והאב עונה, ובזה מתקיים "והגדת לבנך".
דרך הלימוד בשאלה ותשובה
- מעלת השאלה: כשהילד שואל הוא נוטל חלק בעניין, ולפיכך הוא זוכר יותר, וזו דרך הלימוד המשובחת לדעת חז"ל.
- רמז מסדר המשנה: המשנה הראשונה אינה פותחת בקביעת הדין אלא בשאלה, "מאימתי קורין את שמע בערבין", ורק אחר כך "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן". אף כאן מלמדים בדרך שאלה ותשובה.
- ארבעה בנים: אף בהגדה, "חכם מה הוא אומר", והחכם פותח בשאלה.
שני התבשילים: זכר לפסח וזכר לחגיגה
קורבנות העולה לרגל
- שלמי שמחה: העולה לרגל חייב לשמוח ברגל, ואין שמחה אלא בבשר ויין, ולכן מביא קורבן שלמי שמחה, שוחטו בערב החג ואוכלו בחג.
- עולת ראייה: הבא להיראות במקדש מביא עולה, שהיא כליל לה'.
- שלמי חגיגה: קורבן חגיגה של הרגל. יוצא שהעולה לרגל מביא עמו שלושה קורבנות, והדבר אינו פשוט: הוא עולה עם כל משפחתו ועם עדר שלם.
פסח וחג המצות: שני עניינים נפרדים
- אין להתבלבל: חג הפסח הוא י"ד בניסן, וחג המצות הוא מט"ו בניסן והלאה.
- מצוות העלייה לרגל: מצוות העלייה לרגל אינה על הפסח אלא על חג המצות, ובחג המצות חייב אדם בשלושת הקורבנות: שלמי שמחה, עולת ראייה ושלמי חגיגה, כשאר הרגלים.
- העלייה בי"ד בניסן: בי"ד בניסן עולה אדם לירושלים משום שצריך לשחוט שם את קורבן הפסח, ולא מחמת מצוות ראייה. מי שאינו שוחט קורבן פסח, מטעם כלשהו, אינו נדרש לעלות בשלב זה, וחיובו הוא בחג המצות.
- סדר הפסח במקדש: שוחטים את הקורבן בי"ד אחר הצהריים, צולים אותו, ואוכלים אותו בלילה בחבורה, ומכאן אופיו המשפחתי של הליל.
חגיגת ארבעה עשר
- דיני קורבן פסח: נאכל בלילה בלבד, בחבורה, ואינו נאכל אלא עד חצות לפי מה שאנו פוסקים (ויש דעה עד עלות השחר). מטעם זה יש לגמור את אכילת האפיקומן קודם חצות, שאם לא כן נעשה נותר. עוד נאמר בו "ועצם לא תשברו בו".
- הפסח נאכל על השובע: אין אוכלים אותו כרעבתן, אלא אכילה מיושבת של אדם מן היישוב, לא אכילה של רעבון ולא כמי שכבר שבע לגמרי.
- החשש: אדם שעלה לירושלים עם משפחתו, ובערב פסח אינו יכול לאכול עד שיישחט הקורבן ויצלה בלילה, יבוא לאכול מתוך להיטות ורעבון, ומתוך כך אף עלול לשבור עצם, ואין זו דרך חירות, שהרי צריך לאכול כדרך שהמלכים אוכלים.
- התקנה: חכמים מצאו רמז בתורה ותיקנו שקודם אכילת קורבן פסח יאכל אדם מקורבן חגיגה הבא עם הפסח, הנקרא חגיגת ארבעה עשר. אין זו חגיגת הרגל שנזכרה לעיל, אלא חגיגה הקשורה לקורבן הפסח, כדי שיאכל את הפסח בנחת ועל השובע.
בשר וביצה בקערה
"ולוקחים שני תבשילים, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה... ונהגו בבשר וביצה"
(שולחן ערוך)
- מה שני התבשילים מזכירים: אחד זכר לקורבן פסח ואחד זכר לחגיגת ארבעה עשר שהייתה נאכלת עמו, וליל הסדר הוא זכר למה שעשו אבותינו במקדש.
- בזמן הגמרא: נהגו בשני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ובמשך הזמן נהגו בבשר וביצה.
"ונהגו בבשר וביצה - וכל שכן אי בעי לעשות שני מיני בשר, אחד צלי ואחד מבושל, זכר לפסח ולחגיגה, שפיר דמי, אלא דאף בביצה יצא בזה"
(משנה ברורה, סק"כג)
- צלי ומבושל: הפסח אינו נאכל אלא צלי, ואילו החגיגה אפשר אף לבשלה, ולכן מי שלוקח שני מיני בשר לוקח אחד צלי ואחד מבושל.
- הטעם שנהגו בביצה: כדי שלא יתבלבל אדם איזה בשר זכר לפסח ואיזה זכר לחגיגה, הבדילו ביניהם ולקחו בשר וביצה.
"ויש שכתבו דמה שבחרו בביעא, משום בעי רחמנא למפרקינן בזרוע נטויה"
(משנה ברורה)
- הרמז שבשם: "ביעא" בארמית הוא ביצה, ו"בעא" הוא לשון רצה: בעי רחמנא למפרקינן בזרוע נטויה, ומשום כך מונחים על הקערה זרוע וביצה דווקא. שוב מצינו שהשם של המאכל הוא הטעם לבחירתו.
- טעם נוסף: ויש שכתבו שעושים אנו זכר לאבלות בית המקדש, שאין אנו יכולים להקריב קורבן פסח, וביצה היא מאכל אבלים, מפני שהיא עגולה כגלגל החוזר בעולם.
דין הזרוע הצלויה בליל הסדר
- אין אוכלים אותה בלילה: אסור לאכול את הזרוע הצלויה בליל הסדר, מפני שנראה כאוכל קודשים בחוץ, שהרי אין בית מקדש, וכיוון שהיא זכר לקורבן פסח יאמרו שהוא אוכל קורבן פסח ממש.
- למעשה: יאכל אותה למחרת ביום ולא בלילה.
ערב פסח שחל בשבת
"זכר לחגיגה - ואם חל ערב פסח בשבת, יש אומרים דאין צריך לזה, רק שיהיה אחד כנגד הפסח, דחגיגה אינה באה אז, שאינה דוחה שבת... ויש אומרים דאף על פי כן צריך לעשות שני תבשילים כמו בשאר שנים, דלא פלוג רבנן בזה, מאחר שאינו אלא זכר בעלמא"
(משנה ברורה, סק"כד)
- המקרה: בשנה שערב פסח חל בשבת, ליל הסדר הוא במוצאי שבת, ואם היה בית המקדש קיים היה קורבן הפסח נשחט בשבת עצמה.
- איזה קורבן דוחה שבת: קורבן ציבור דוחה שבת, כשני התמידים ומוסף החג, אבל קורבן יחיד אינו דוחה שבת. חגיגת הרגל שאדם מביא לעצמו אינה נשחטת בשבת, ואף לגבי יום טוב הדבר נדון.
- מעמדו של קורבן פסח: אף שהוא קורבן של חבורה, יש לו דינים המאפשרים לשחטו בשבת. השחיטה והוצאת האמורים דוחות שבת, אבל הצלייה אינה דוחה שבת, ולפיכך שוחטים בשבת אחר הצהריים וצולים בלילה.
- ומכאן שאין חגיגה: חגיגת ארבעה עשר היא קורבן יחיד גמור, ואינה יכולה להיקרב בשבת. יוצא שבשנה כזו לא הייתה חגיגה כלל.
- הנפקא מינה בקערה: לדעה אחת, כיוון שאין חגיגה אין צורך בתבשיל שני, ודי באחד כנגד הפסח, ולפי זה לכאורה אין צריך ביצה. ולדעה אחרת עושים שני תבשילים כבשאר השנים, שלא חילקו חכמים בדבר, מאחר שאין זה אלא זכר בעלמא.
- למעשה: נוהגים בשני התבשילים, ואין קערה מיוחדת לליל פסח שחל במוצאי שבת.
(אף בזמן הבית לא היה הדבר פשוט: הלכה זו נשכחה, שהרי ערב פסח חל בשבת לעתים אחת בשנים מעטות ולעתים רק לאחר עשרים שנה, ובני בתירא לא ידעו אם הפסח דוחה שבת אם לאו.)
בדרך אגב · הימנעות מחומץ בפסח
- מנהג ההימנעות: יש הנמנעים מחומץ בפסח, ובכלל יש שאינם נוגעים בדברים חמוצים.
- אין זו בעיה של החמיצות: אין בעיה בלימון בפסח, אף שהוא חמוץ מאוד, והחשש בחומץ הוא מחמת מרכיב נוסף המעורב בו.