סימן תע״ג

שולחן ערוך סימן תע"ג, סעיף א

"ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז"

(שולחן ערוך)

תזכורת - זמן הקידוש בליל הסדר

• הכוס הראשונה: כוס הקידוש בליל הסדר אינה כוס של קידוש בלבד, אלא היא אחת מארבע הכוסות.
• אין תוספת יום טוב: מפני שהקידוש הוא חלק מארבע הכוסות, אין מקום להקדים את הסדר מכוח תוספת שבת או תוספת יום טוב, אלא חייבים להמתין עד צאת הכוכבים, ורק אז מתחילים.
• שורש הדין: קורבן פסח נאכל בלילה, ומכיוון שאכילת הפסח בלילה, אף מצה ומרור זמנם בלילה, וממילא כל הסדר כולו נקבע ללילה. הקידוש לכאורה אינו תלוי בכך, אך כך קבעו הפוסקים שאף הקידוש נגרר אחר הסדר, וממילא הכל מתחיל בלילה.

סדר יקנה"ז (משנה ברורה, סק"ג)

• י - יין: ברכת בורא פרי הגפן בתחילה.
• ק - קידוש: ברכת הקידוש של יום טוב.
• נ - נר: ברכת בורא מאורי האש.
• ה - הבדלה: ברכת המבדיל בין קודש לקודש.
• ז - זמן: ברכת שהחיינו.

"ואין מברכין על הבשמים בכל מוצאי שבת ליום טוב"

(משנה ברורה)

טעם ברכת הבשמים במוצאי שבת

• הנפש דואבת: לשון הרמב"ם היא שהנפש דואבת ביציאת השבת, על שאיבדנו את הנשמה היתרה.
• דרשת הגמרא: הגמרא במסכת ביצה דורשת "וי נפש", אוי שהלכה הנפש היתרה שהייתה בשבת.
• הבשמים כמשיבי הנפש: מכיוון שהאדם מצטער ביציאת השבת, משיבים את רוחו בבשמים. הריח הוא עניין רוחני, ולכן הנשמה, שהיא דבר רוחני, נהנית ממנו, ובזה מתקנים את הפגיעה בנשמה.

סיוע לעניין הריח מדברי הבני יששכר

1. חטא אדם הראשון לא היה בחוש הריח: לפי תפיסת העולם הקדום יש לאדם חמישה חושים, ובחטא עץ הדעת מוזכרים כולם חוץ מחוש הריח: היא רואה, שומעת, ממששת ואוכלת, ואין שם ריח כלל. כלומר, לא היה חטא בריח.

   "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל"

   (בראשית)

2. ברכת הריח נלמדת ממקור נפרד: הגמרא במסכת ברכות לומדת את חיוב הברכה לפני האכילה מסתירת שני הפסוקים: מצד אחד "לה' הארץ ומלואה", ומצד שני "והארץ נתן לבני אדם", ומיישבת: כאן לפני ברכה וכאן לאחר ברכה. לפני הברכה הכל שייך לקדוש ברוך הוא, והאוכל בלא ברכה כמועל בקודשים, ולאחר הברכה נתן לו הקדוש ברוך הוא רשות להשתמש. ואף על פי כן שואלת הגמרא לאחר מכן "ברכת הריח מנין", ומביאה פסוק אחר: "כל הנשמה תהלל יה". מכאן שברכת הריח אינה ברכת הנהנין רגילה, אלא עניין של רוח ונשמה.

האם יש נשמה יתרה ביום טוב

• מחלוקת הפוסקים: יש מחלוקת בדבר, אך נוח יותר לומר שביום טוב אין נשמה יתרה.
• הראיה מן המעשה: ביציאה מיום טוב ליום חול, ואף לחול המועד, אין מברכים על הבשמים. במוצאי יום טוב ראשון של פסח מבדילים על היין בלבד, בלא בשמים ובלא נר. הנר מובן שהוא דין מוצאי שבת, אך העדר הבשמים מלמד שביום טוב כנראה אין נשמה יתרה.

הקושי: מדוע אין בשמים במוצאי שבת שחל בו יום טוב

• הקושי: אם ביום טוב אין נשמה יתרה, הרי שגם במוצאי שבת שנכנס בו יום טוב הנשמה היתרה מסתלקת, ואם כן מדוע אין מברכים על הבשמים.
• ההסבר המקובל: המשנה ברורה אינו מפרש, וההסבר שאומרים הוא שיש הבדל בין המצבים. היוצא משבת ליום חול, ירידתו קיצונית ודרסטית, מקודש לחול, והנשמה מקבלת מכה. אך היוצא משבת ליום טוב עדיין נמצא בקודש, ואף שהנשמה היתרה מסתלקת אין זה מהפך דרסטי, אלא מעבר מקודש לקודש, ולכן אין צורך בבשמים.

שתיית האישה מכוס ההבדלה

• המנהג במוצאי שבת רגיל: מקובל שאישה אינה שותה מיין ההבדלה. זו עובדה שהתקבלה, אף שההסבר אינו ברור עד הסוף.
• טעם השל"ה: בשני לוחות הברית מבואר על פי הקבלה שאחד ההסברים בעץ הדעת הוא שחוה נתנה לאדם מן הגפן, ולפיכך אין רוצים שהאישה תיגע ביין ההבדלה, מפני שהדבר מזכיר את החטא. יש גם הסבר הלכתי מסובך יותר.
• אינו מנהג אחיד: יש עדויות שרבנים גדולים, גם מבין האשכנזים, נתנו לנשותיהם לשתות מיין ההבדלה בלא בעיה, אך במשך הדורות התקבל שאין נותנים.
• בליל הסדר: כוס זו היא אמנם כוס של הבדלה, אך היא גם כוס של קידוש ואחת מארבע הכוסות. נשים חייבות בארבע כוסות, שאף הן היו באותו הנס, וחיובן שווה לחיוב האיש. על כן היא חייבת לשתות מן היין, וחיוב זה גובר על המנהג שאין אישה שותה מיין ההבדלה.
• היקף חיוב האישה בליל הסדר: אישה חייבת בכל מצוות ליל הסדר כמו האיש, חוץ מהסבה שהיא יוצאת מן הכלל.

הבטת הידיים לאור הנר בליל הסדר

• הנהגת הרב שלמה זלמן אויערבך: מובא בשמו, וכן בשם עוד פוסקים, שבמוצאי שבת זה אין עושים את התנועה הרגילה של קירוב הידיים והבטה בציפורניים לאור הנר, אלא מסתכלים על הנרות בלבד.
• אינו איסור: מי שכן עושה את התנועה אינו עובר עבירה, אלא שיש אומרים שאין צורך בכך.

שני הטעמים לתנועת הידיים במוצאי שבת

1. מפני שזו ברכת הנהנין: ברכת בורא מאורי האש נחלקו כיצד לסווגה, ויש מקום לומר שהיא ברכת שבח, אך מקובל יותר לומר שהיא ברכת הנהנין. אם כן צריך ליהנות מן האור בפועל ולא לברך באוויר, ולכן עושה פעולה המראה שההנאה קיימת.

   "אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו"

   (משנה)

   • הגמרא מגדירה הנאה זו בכך שאפשר להבדיל לאורו בין מטבע למטבע, לפי הריקועים והציורים והערכים החקוקים עליו, וזה קשה לראות בייחוד כשאין תאורה נוספת.
   • מפני שלא לכל אחד יש מטבע בכיס, נהגו להסתכל בציפורניים ובקרנית, הלבן שאחרי הציפורן. אם רואה את הקרנית, סימן שהאור אפקטיבי ואין הברכה בטלה.
   • (הוזכר בקהל שהציפורניים נבראו במוצאי שבת. אולם לפי טעם זה הדין היה נוגע לכל מוצאי שבת שחל בו יום טוב, ואין הדבר מדויק, שהרי אדם הראשון היה מלובש בציפורניים.)
2. מפני שידיו חופשיות: כך נאמר בשם אחד מגדולי הדורות. בזמן הקדום האש הייתה מקור החיים של האדם: החום, התאורה, האנרגיה וכל המלאכות. בשבת האדם תקוע עם האש ואינו יכול לעשות בה דבר, ואף לקרוא לאור הנר אסור. במוצאי שבת מותר להשתמש באש, ולכן הוא עושה את התנועה להראות שידיו חופשיות עתה ושהוא יכול לפעול ולהתחמם לאורה.
   • הנפקא מינה למוצאי שבת שחל בו יום טוב: ביום טוב אין החופש מלא. מותר להעביר אש מאש קיימת אך אסור להוציא אש חדשה, ולכן האדם מוגבל בשימוש באש, ומטעם זה יש אומרים שאין עושים את התנועה הזאת בידיים.

על איזה אור מברכים בליל הסדר

• אור החשמל או הנרות: עלתה השאלה על מה מברכים בורא מאורי האש, על התאורה הכללית שבבית או על הנרות. יש דעות שאין צורך להדליק נרות מיוחדים ואפשר להסתפק באור הקיים.
• נר הבדלה רגיל: למעשה מדליקים נר הבדלה, אך הדבר מסובך, שכן אין להשתמש בנר הבדלה רגיל מפני הבעיה שתתעורר אחר כך בכיבויו, ולכן משתמשים בנרות הקיימים.
• עניין ההיכר: כדי שיהיה היכר בין האור של הלילה הזה לאור של מוצאי שבת רגיל, אין עושים את כל הפעולות הרגילות, ומתוך כך מבינים שהמצב שונה.

זמן - ברכת שהחיינו

• על מה מברכים: אין מברכים שהחיינו על האוכל, אלא על עצם העובדה שזכה האדם להגיע ליום החג בריא ושלם.
• הראיה מיום כיפור: אף ביום כיפור אומרים שהחיינו, ואי אפשר לצרפו לקידוש, ומכל מקום מברכים על הגעת היום החשוב עצמו.
• מדוע צירפו את הכל לקידוש: אין הכרח שכל הברכות הללו יהיו צמודות לקידוש, אלא שכך נוח יותר. מצרפים את הכל לקידוש כדי שהאדם לא יתלבט ולא ישכח.

שהחיינו של האישה בהדלקת הנרות

• הדלקה מאש קיימת: משאירים אש דולקת מערב שבת כדי שהאישה תוכל להדליק בה את נרות יום טוב. היא אומרת "המבדיל בין קודש לקודש" ואחר כך מדליקה.
• הברכות שהיא מברכת: מברכת להדליק נר של יום טוב וגם שהחיינו, שהרי אצלה נכנס עתה החג. מקובל שהיא אומרת שהחיינו בהדלקת הנרות, ויש אפשרות שלא תאמר ותצא ידי חובה בשהחיינו של הקידוש.
• שאלת עניית אמן: התעורר פלפול, האם תענה אמן על שהחיינו של המקדש. מכיוון שכבר יצאה ידי חובתה ואינה מחויבת בברכה זו, אולי עניית אמן היא הפסק בין הברכה לשתיית היין. הרב משה פיינשטיין ואחרים אומרים שיכולה לענות אמן, ואין פוסקים להחמיר בזה.
• אישה שאומרת את הקידוש בעצמה: יש נשים הנוהגות לומר את הקידוש מילה במילה עם הבעל, אף בשבת רגילה, מפני שחיובן בקידוש שווה לחיובו והן רוצות לומר בעצמן. אישה כזו, שכבר בירכה שהחיינו בהדלקת הנרות, אומרת את כל נוסח הקידוש וההבדלה, אך אינה אומרת שהחיינו, מפני שתהיה זו ברכה לבטלה. אם היא רק מקשיבה, אין בכך בעיה.
• ביום טוב רגיל אין קושי: יש נוהגות להדליק את הנרות לפני יום טוב, ויש אומרים שתמתין עד שיחזור בעלה מבית הכנסת. בין כך ובין כך יכולה לומר שהחיינו בשעת ההדלקה, שהרי היא מברכת "נר של יום טוב" וממילא קיבלה את יום טוב, ואף יכולה להמתין ולצאת בשהחיינו של הקידוש. הבעיה מתעוררת רק בצירוף שני הדברים: שבירכה שהחיינו בהדלקה ואחר כך אומרת את הקידוש עצמה.

בדרך אגב · כיוון החשמל בליל הסדר

• כיוון מראש: יש לזכור שאת החשמל צריך לכוון מראש בשעון שבת, וכך ראוי לעשות.
• אם שכח: לפי שמירת שבת כהלכתה ואחרים אפשר להאריך את פעולת השעון.

בדרך אגב · שהחיינו ביום כיפור

• ההכרזה בבית הכנסת: מכריזים שנשים שכבר בירכו שהחיינו בהדלקת הנרות בבית לא יברכו שוב, ומי שלא בירכה בבית אומרת שהחיינו בבית הכנסת.
• השליח ציבור אינו צריך בגד חדש: השליח ציבור אומר שהחיינו על היום עצמו, ואינו צריך טלית חדשה או בגד חדש. אין ליום כיפור עניין של בגד חדש, וזו החלפה של נושא אחר.
• עניית אמן: כתוב בפירוש שראוי שכל אחד יסיים את ברכת שהחיינו לפני החזן, כדי שיוכל לענות אמן על ברכתו.