שולחן ערוך סימן תמ"ד, סעיף א
"י"ד שחל להיות בשבת, בודקין ליל י"ג, ומבערים הכל לפני השבת, ומשאירים מזון שתי סעודות לצורך השבת, לפי שסעודה שלישית זמנה אחר המנחה, ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה, וצריך לעשותה קודם שעה עשירית"
(שולחן ערוך)
(עיקרי הסעיף נתבארו בשיעור הקודם, וכאן מתבררים פרטיו הנוספים.)
המשך דברי השולחן ערוך - מדינות שאין נוהגות במצה עשירה
"ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בבשר ודגים"
(שולחן ערוך)
- מהות הקושי: לפי מנהג האשכנזים אין אוכלים מצה עשירה בפסח, וממילא גם בערב פסח אין להם דרך לקיים סעודה שלישית במזונות. עיסה של קמח עם יין וביצים נחשבת אצלם חמץ, ואסורה באכילה בזמן זה.
- הפתרון שבשולחן ערוך: יקיימו סעודה שלישית במיני פירות, או בבשר ודגים.
דברי המשנה ברורה בקיום הסעודה (סק"ח)
- שורש הספק: יש דעות בפוסקים אם סעודה שלישית של שבת חייבת להיות דווקא בפת, ויש הסוברים שיוצאים בה אף בשאר דברים.
- ההיתר כאן: מכיוון שבשבת זו אין אפשרות לפת ואין מצה עשירה, זו שעת הדחק שבה ניתן לסמוך על המקילים.
- עדיפות בשר ודגים על פירות: כל עניינה של סעודה שלישית הוא כבוד השבת, ולכן ראוי לעשותה במאכל חשוב יותר. בשר ודגים חשובים מפירות ומכל מטעמים, ועל כן הם קודמים.
תבשיל מקמח מצה (קניידלך)
- האפשרות הנוספת: המשנה ברורה מוסיף שאפשר לקיים את הסעודה בתבשיל של קניידלך, והם כופתאות מבושלות מקמח מצה טחונה.
- מעלתו: ברכתו "מזונות", ולכן הוא נחשב סעודה משמעותית יותר מפירות ומבשר ודגים שברכתם "שהכל".
- נפקא מינה למעשה: תבשיל של קמח מצה מותר רק קודם שעה עשירית (בסביבות שלוש וחצי), מפני שמאכל מן הקמח ממלא את הבטן, ולא יוכל לאכול בלילה מצה ומרור וחרוסת כהלכה ולשתות את היין כראוי.
- פירות ובשר ודגים: אותם יכול לקיים אפילו אחר שעה עשירית, שאין ברכתם מזונות. אך גם בהם יזהר שלא יאכל אלא מעט ולא ימלא כרסו, כדי שיאכל מצה לתיאבון.
מחלוקת הפוסקים בתבשיל מקמח מצה
- הצד המחמיר: יש אומרים שאין לצאת בו, מפני שהוא מעורב בקמח מצה, ובערב פסח אין אוכלים מצה.
- הצד המקל, וכן דעת הרוב: קמח המצה אינו נאפה כאן אלא מבושל, והמשנה ברורה מדגיש שמדובר בתבשיל. מצה מבושלת אינה בגדר "אוכל מצה בערב פסח", ואינה מוגדרת כמצה, ועל כן אין בכך איסור.
- הנוהגים שלא לאכול מצה שרויה: אצלם אין עצה זו שייכת מעיקרא, שהרי אינם אוכלים מצה מבושלת כלל בפסח.
עצה נוספת - חלוקת סעודת שחרית לשתי סעודות
- המעשה: האחרונים כתבו שטוב לחלק את סעודת השחרית של פת לשתיים. חוזרים מבית הכנסת, נוטלים ידיים ומברכים המוציא, אוכלים מעט, מברכים ברכת המזון, מפסיקים, ואחר כך נוטלים ידיים שוב ומברכים המוציא, וזו סעודה שלישית.
- הכל קודם סוף זמן אכילת חמץ: שתי הסעודות צריכות להסתיים בזמן שמותר לאכול חמץ, ולא לאחר את סוף השעה הרביעית.
- אורך ההפסקה: נחלקו כמה זמן יש להפסיק, ובאותו זמן לומדים, אומרים דבר תורה או נחים.
- דעת ביאור הגר"א: נכון לעשות כן, מפני שלשיטתו סעודה חייבת להיות בפת, ופירות, בשר, דגים או כופתאות אינם פת. זו העצה היחידה שבה יש עדיין פת בזמן ההיתר.
- הקושי שבעצה זו: יש חולקים וטוענים שכאשר אדם יודע מראש שבעוד רגע ימשיך לאכול, אין זו הפסקה כלל, ואף יש כאן ברכת המזון וברכות נוספות שלא לצורך.
- תנאי המשנה ברורה: כל זה כשיש לו שהות לברך בינתיים ולהפסיק שיעור זמן, כדי שלא ייכנס לגדר ברכה שאינה צריכה.
- לוח ארץ ישראל: הרב טוקצ'ינסקי מביא בדרשתו דווקא את דרכו של הגר"א וממליץ עליה.
(על כל אחת מן העצות יש חסרונות, ואין כאן דרך מושלמת.)
"שלוש סעודות" - מספר או זמן
- הצד שהמספר קובע: די בכך שאכל שלוש סעודות, אחת בערב ושתיים בבוקר בהפסק ביניהן, ואין הזמן מעכב.
- הצד שהזמן קובע: סעודה שלישית צריכה להיות אחר חצות היום, ויש אומרים אף אחר זמן מנחה, שאם לא כן היא עדיין בכלל סעודת שחרית.
- ההנהגה בשבת זו: מפני שהמצב דחוק וקשה להסתדר עם סעודה שלישית, מעמידים את ההנהגה על הדעות המקילות: או לסמוך על הדעה שיוצאים בפירות ובבשר ודגים, או לסמוך על הדעה שהמספר קובע ולחלק את סעודת הבוקר לשתיים.
קיום סעודה שלישית בדברי תורה
- ההצעה: יש שהזכירו אפשרות לפתוח סעודה בדברי תורה ולצאת בהם.
- ההגבלה: לאכול יכול כל אדם, אך להגיד דברי תורה במידה כזו אין כל אדם יכול. האחרונים כתבו שדרך זו נאמרה במי שנמצא במדרגה שאינו זקוק לאכילה, וכגון שיכול לוותר על ארוחה כדי להמשיך בלימודו.
- כלל בשעת הדחק: אף שיש להקשות על כל אחת מן העצות, יש כלל שבשעת הדחק ניתן לסמוך על דעה מסוימת, וכאן המצב דחוק.
לחם משנה בשבת זו
- הקושי המעשי: המחלק את סעודתו, וכן העושה סעודת בוקר רגילה, נוטל שתי כיכרות, וצריך לכלות את שתיהן בזמן ההיתר, שאחר סוף זמן האכילה הפת אבודה.
- העצה: לקחת פיתות קטנות שאפשר לגמור את שתיהן, ולא להשאיר ולהזדקק להשמידן.
- בל תשחית: אין כאן איסור בל תשחית, שהרי חמץ שנשאר חייבים להשחיתו, אלא שראוי לתכנן מראש ולא להשאיר לחינם.
מצה כלחם משנה, ופת קפואה
- ההצעה: לוקח לחמנייה אחת של חמץ שיגמור אותה, ולצידה מצה לשם לחם משנה. לפי רוב השיטות אין חיוב לבצוע על שתי הכיכרות, אלא נוטל שתיים ובוצע על אחת.
- הספק: מכיוון שאסור לאכול מצה בערב פסח, האם המצה יכולה לשמש לחם משנה, שהרי יש לדון אם הכיכר השנייה צריכה להיות ראויה לאכילה באותה שעה.
- מקרה מקביל: אדם המוציא פיתה מן המקפיא לצורך לחם משנה ומחזירה אחר כך, ואינו יכול לאכלה עד שתפשיר במוצאי שבת. הרב אלדרברג השיב שאפשר להוציא מן המקפיא ולעשותה לחם משנה, שהרי עקרונית היא ראויה לאכילה לאחר זמן.
- המסקנה: רוב הפוסקים אומרים שאפשר לעשות כן במצה, שהרי אף אותה יכול לאכול בלילה.
- זהירות מחימוץ: יש להיזהר שהמצה לא תיהפך לחמץ מחמת קרבתה למאכלים, ולעטוף אותה בניילון. אין צורך לעמוד על הראש בענייני חמץ, אך צריך להשגיח.
- מצת מצווה: אין לעשות כן במצה המיוחדת לליל הסדר, כגון מצת יד שהוקצתה מראש לצורך הסדר, מדין מוקצה מחמת שייחדה לדבר מסוים. במצה רגילה אין חשש זה, שהרי אפשר לאכלה בכל עת.
סעיף ב - זמן ביעור החמץ וזמן הביטול
"טוב לבער בערב שבת קודם חצות, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות, וביום השבת יבטלנו"
(שולחן ערוך)
- שריפה ביום שישי: שורפים את החמץ ביום שישי, שהוא י"ג בניסן, אף שאין זה זמן שריפת חמץ הרגיל, ומצד הדין אפשר היה לשרוף אף שעה לפני כניסת השבת.
- טעם ההקדמה: שלא יבואו לטעות בשאר השנים ולסבור שאפשר לבער אחר חצות, ולכן קובעים את אותו זמן כבכל שנה.
- למה אין מבטלים ביום שישי: נוסח הביטול כולל אף חמץ שראה וידוע לו, ובערב שבת עדיין נשאר חמץ בבית לסעודת ליל שבת ולסעודת הבוקר, ואי אפשר לבטלו.
- זמן הביטול: ביום השבת, לאחר גמר אכילת החמץ וביעור הפירורים, אומר את נוסח הביטול הרגיל: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה, ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא".
- המיוחד שבשנה זו: זו הפעם היחידה שבה שורפים את החמץ ואין אומרים ביטול בשעת השריפה, אלא הביטול נדחה לשבת.
דברי המשנה ברורה (סק"ט)
- "קודם חצות" לאו דווקא: כוונת השולחן ערוך היא קודם תחילת שעה שישית, כלומר עד סוף שעה חמישית, כשעה אחת עשרה וחצי בקירוב, וזה הזמן הנוהג לשריפת חמץ בכל שנה.
- הפרסום בשנה זו: גם בשנה זו מפרסמים את אותו הזמן. מעיקר הדין אין חיוב בכך, אך שורפים עד שעה זו כדי שלא יבואו להתבלבל.
- הביטול בשבת: אינו צריך לבטל בערב שבת בשעת ביעורו, שהרי סוף סוף יהיה צריך לבטל למחרת, מפני שהוא חוזר וזוכה בפת שהוא משאיר לצורך השבת, ויש לחוש שמא יישאר ממנה.
סעיף ג - אילו מאכלים מבשלים לשבת זו
- לשון השולחן ערוך: אין לבשל לשבת זו דייסה, ואם אירע שבישל ונשאר בכלי דבר שאי אפשר לכלותו, יש להורות כיצד להיפטר ממנו ולבער את החמץ.
- שורש הבעיה: בפת אין קושי גדול, שאוכל את הפיתה ונשארים פירור או שניים. אבל בדייסה אי אפשר לגרד את כל התבשיל מן הסיר, ונשאר חמץ בכלי, ואין אפשרות לשטוף בסבון ולנקות בשבת.
- ההנהגה המומלצת: שכל מאכלי השבת יהיו כשרים לפסח, ורק הפת עצמה חמץ, וכך משתדלים לעשות למעשה.
- כלי האוכל בזמננו: בכלים חד פעמיים ובמפה חד פעמית אין הבעיה קיימת כלל, שהרי זורקים אותם. בדורות שלא היו בהם כלים חד פעמיים אכן הייתה זו בעיה, ולכן הציעו הפוסקים עצות שונות.
- עצה לכלי בישול: לבשל מאכלים נוזליים שאפשר להריק את כולם מן הכלי, ואת הכלים שהשתמשו בהם מכניסים לחדר וסוגרים אותו, שלא ישתמשו בהם עוד. אפשר לעשות כן, אך אין זה נוח.
- סוף זמן האכילה: מותר לאכול חמץ עד סוף השעה הרביעית, ואת הפירורים שנשארו מטפלים בדרך המבוארת להלן.
(המשך הדיון בעניין זה בשיעור הבא.)
בדרך אגב · מוצרים לערב פסח ורכיביהם
- עוגה מקמח תפוחי אדמה: אין השם "עוגה" מוסיף דבר, והכל תלוי בחומר שממנו נעשתה. אם ברכתה "שהכל", דינה כדגים ופירות ולא כמזונות.
- וופלים וקרקרים: יש וופלים וקרקרים מקמח תפוחי אדמה, ויש מקמח מצות. בבדיקת המרכיבים של אחת מן העסיסיות המצויות נמצא כתוב כעת גם קמח סויה, דבר חדש שלא היה שם בעבר, שעד היום נעשו מקמח תפוחי אדמה.
- קמחים חלופיים: קיימים קמח אורז, קמח תירס וקמח נוסף שהוזכר ולא נתברר טיבו, ומשתמשים בהם למשל להכנת שניצל במקום קמח מצות.
- לציטין: בכל שנה חוזרת השאלה על הלציטין שבשוקולד, ויש להבחין בין הכתוב בסוגי הלציטין השונים. עניין זה יתברר בשיעור נפרד.