אנו עומדים בפרק ח' משנה י"ב, האחרונה שבפרק, ובה נדונים מספר נושאים. אנו יוצאים כעת מעניין תערובות הדם, אך עדיין עוסקים בדין דם הנכנס להיכל, ובו נדון באריכות. שני דברים יש לזכור לצורך המשנה, והראשון שבהם הוא הפסוק עצמו.
הפסוק שעליו נשען הדין:
הבאנו את הפסוק במשנה הקודמת: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף". נדייק בלשונו:
"וכל חטאת" - כל דם של חטאת. אמרנו כי לשון "וכל" באה לרבות.
"אשר יובא מדמה" - שמובא מן הדם. האות מ' שב"מדמה" מרמזת על מקצת הדם, ולא בהכרח על כולו.
"אל אהל מועד" - אל המקדש, אל ההיכל.
"לכפר בקדש" - כאן נחלקו: האם הכוונה שיש ליישם את הדם בפועל, או שדי בכוונה ליישמו.
"לא תאכל באש תשרף" - החטאת נעשית בלתי נאכלת, וצריכה להישרף באש משום שנפסלה.
אלו הם העניינים המרכזיים שבמשנתנו.
פסול היוצא:
הזכרנו בהקדמה כי קיים איסור נפרד להוציא את הדם, את האמורים (החלקים הקרבים) או את הבשר (החלקים הנאכלים) אל מחוץ למקום שהם שייכים אליו. ברוב המקרים מקומם הוא בתוך העזרה, אך בשר של קדשים קלים ניתן להביאו לכל מקום שבתוך חומות ירושלים. דבר שיצא מחוץ לגבולו נקרא 'יוצא' ונפסל - ורק החלק שיצא נעשה פסול. לפיכך, אם חצי מן הרגל יצא אל מחוץ לגבול, אותו חצי נפסל, והחצי השני נותר כשר לאכילה. עוד נדון כיצד דין זה מתקשר - או אינו מתקשר - לדין הכנסת הדם להיכל שלמדנו במשנה הקודמת, שאף הוא מקום שמחוץ לגבולו, אך אין הוא בגדר 'יוצא' כשלעצמו.
לשון המשנה:
"חטאת שקיבל דמה בשני כוסות, יצא אחד מהן לחוץ - הפנימי כשר" - חטאת רגילה, הקרבה על המזבח החיצון, שקיבלו את דמה בשתי כוסות נפרדות. אם אחת הכוסות יצאה מחוץ לתחום, אל מחוץ לכתלי העזרה, הכוס שנשארה בתחומה כשרה. אין הקרבן כולו נפסל, אלא הדם שיצא בלבד, וכך מסכימים הכול. יש לשים לב כי המילה "הפנימי" כאן אינה מכוונת לתוך ההיכל, אלא לדם שנשאר בתוך העזרה, במקומו.
"נכנס אחד מהן לפנים - רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון וחכמים פוסלין" - אם אחת משתי הכוסות שבהן דם החטאת השייכת למזבח החיצון הובאה לפנים, אל ההיכל. למדנו במשנה הקודמת ומן הפסוק שהכנסה זו פוסלת, והשאלה היא אם נפסל הקרבן כולו או רק הדם שנכנס. רבי יוסי הגלילי סבור שרק הדם שנכנס נפסל, והדם שלא נכנס נותר כשר, ולפיכך ניתן להזותו על המזבח; וחכמים אומרים שהפסוק מלמד שאם נכנס דם כלשהו לפנים, כל הקרבן פסול לגמרי.
שורש מחלוקתם נעוץ בפסוקים. רבי יוסי הגלילי לומד את כל הסוגיה מפסוק אחר, שלא ניכנס אליו כאן, ולפיכך הוא מפרש "מדמה" - מן הדם שלה, כלומר אותו דם שנכנס נפסל, אך השאר אינו נפסל. חכמים מפרשים "מדמה" - שכל דם שנכנס פנימה, ואף אם רק מקצתו נכנס, פוסל את הקרבן כולו.
הקל וחומר של רבי יוסי הגלילי:
מכיוון שכל אחד מהם דורש פסוק אחר, אין דבריהם נפגשים; ואף על פי כן מבקש רבי יוסי הגלילי להציע לחכמים קל וחומר. נבארו תחילה מבחוץ: בסקאלה של קל וחומר, איזה מן המקומות נחשב 'מחוץ לתחום' באופן חמור יותר - אזור ההיכל או מעבר לכותלי העזרה? מעבר לכותלי העזרה חמור יותר. הטעם לכך: אם בשעת השחיטה, הקבלה, ההולכה או הזריקה חשב הכהן להניח את הדם מחוץ למקומו, או לאכול את הבשר מחוץ למקומו, או לשרוף את האמורים מחוץ למקומם - המחשבה בלבד פוסלת את הקרבן כולו, כפי שהארכנו קודם לכן במסכת. אך אם חשב להניח את הדם בתוך ההיכל - מחשבה תמוהה היא, אך אינה מחשבה פוסלת. מכאן שהיציאה מעבר לכותלי העזרה היא 'מחוץ לתחום' חמור יותר מן ההיכל.
ומכאן הקל וחומר: אם בשתי כוסות של דם שאחת מהן יצאה מחוץ לעזרה - החמור שבמקומות - נשארת השנייה כשרה, קל וחומר שבשתי כוסות שאחת מהן נכנסה אל ההיכל, שהוא קל יותר, תישאר השנייה כשרה.
וכך לשון המשנה: "אמר רבי יוסי הגלילי: מה אם במקום שמחשבה פוסלת - בחוץ - לא עשה את המשוייר כיוצא, מקום שאין מחשבה פוסלת - בפנים - אינו דין שלא נעשה את המשוייר כנכנס":
"במקום שמחשבה פוסלת - בחוץ" - מחשבה לצאת מכותלי העזרה פוסלת את הקרבן כולו, וזו חומרתו של אותו מקום.
"לא עשה את המשוייר כיוצא" - ואף על פי כן אין דנים את הדם שנשאר בפנים כדם שיצא, והכול מסכימים שאם יצאה אחת משתי הדגימות, השנייה כשרה.
"מקום שאין מחשבה פוסלת - בפנים" - המחשבה להביא את הדם אל ההיכל אינה פוסלת, וסימן שהמקום הפנימי חמור פחות.
"אינו דין שלא נעשה את המשוייר כנכנס" - האם אין זה מסתבר שהדם שלא נכנס יישאר כשר, בהיות ההיכל מקום קל יותר מן החוץ?
הקל וחומר משכנע והגיוני עד מאוד, וחכמים היו מודים לו - לולא שהפסוק אומר במפורש כי "מדמה", מקצת מדם הקרבן שנכנס אל ההיכל, פוסל את הקרבן כולו. משום כך אין חכמים משיבים על הקל וחומר כלל, שאין זה עניין של קל וחומר אלא של לשון הפסוק עצמו.
"נכנס לכפר אף על פי שלא כיפר":
המשנה מוסיפה עניין חדש: "נכנס לכפר, אף על פי שלא כיפר - פסול, דברי רבי אליעזר" - הביא את דם החטאת השייכת לחוץ אל תוך ההיכל בכוונה להזות את הדם. "לכפר" - בכוונה להזות, ואף שלא הזה בפועל, די בכך לפסול. כך מפרש רבי אליעזר את הפסוק "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש": ההבאה על מנת לכפר די בה, שכן "לכפר" משמעו הכוונה.
ואילו רבי שמעון מפרש "לכפר" - הזאת הדם בפועל, המחוללת את הכפרה, ולפיכך "רבי שמעון אומר: עד שיכפר" - אין הדם נפסל עד שיוזה מקצתו בפועל על המזבח הפנימי.
אין ההלכה כרבי שמעון, אלא כרבי יהודה, המקל אף יותר: "אם נכנס שוגג - כשר" - אף אם נכנס פנימה, בין שהזה את הדם ובין שלא הזה, אם עשה זאת בשוגג, שלא ידע מה שהוא עושה ולא שם לבו שהדם שבידו שייך לחוץ - הקרבן נשאר כשר. כלומר נדרשת כוונה ליישם את דם החיצון על המזבח הפנימי, ובלעדיה אין הקרבן נפסל, וכך ההלכה.
הציץ:
המשנה מסיימת בנקודה נוספת - עניין הציץ. הציץ הוא אחד משמונת הבגדים שהכהן הגדול לובש, מעין רצועת מצח של זהב שכתוב עליה "קודש לה'", והכהן הגדול חובשה. הפסוק אומר: "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון הקדשים" - הציץ יהיה על מצחו של הכהן הגדול, והוא יישא את עוון הקודשים. כלומר, כל עוד הציץ על מצח הכהן הגדול, עוון הקודשים מכופר, ואף שנתערב עוון, יש ריצוי והקרבן מתקבל. אך הפסוק אינו מפרש באיזה עוון מדובר, ולפנינו שני עוונות אפשריים:
עוון הטומאה - שהכהן שעשה את העבודה היה טמא, או שהדם נטמא.
פסולים כגון 'יוצא' - שהדם יצא מחוץ לתחומו.
על איזה מהם מרצה הציץ - על אחד מהם, או אפשר על שניהם?
"כל הדמים פסולין שניתנו על גבי מזבח - לא הרצה ציץ אלא על הטמא, שהציץ מרצה על הטמא ואין מרצה על היוצא":
"כל הדמים פסולין שניתנו על גבי מזבח" - דם שנפסל, כגון דם שיצא מן העזרה, והוקרב על המזבח לאחר שנפסל.
"לא הרצה ציץ אלא על הטמא" - אין הציץ מועיל להכשירו, ומכלל זה יוצאת הטומאה בלבד: אם נטמא הדם, או שנטמא הכהן והקריב את הדם שלא ביודעין, אזי הציץ שהכהן חובש מרצה ומכשיר בדיעבד.
"ואין מרצה על היוצא" - אך אין הציץ מכשיר פסולים אחרים. דם שהיה 'יוצא' ויצא מן העזרה אין להקריבו לעולם, ואף אם הוקרב והכהן חובש את הציץ - אין הדבר מועיל, ואינו כשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חטאת שקיבלו את דמה בשני כוסות ויצאה אחת מהן מחוץ לעזרה - הפנימי כשר; ואם נכנסה אחת מהן להיכל, נחלקו רבי יוסי הגלילי, המכשיר את החיצון, וחכמים הפוסלים את הקרבן כולו מכוח לשון "מדמה". עמדנו על הקל וחומר של רבי יוסי הגלילי מדין מחשבת חוץ, ועל כך שאין חכמים משיבים עליו משום שלשון הפסוק מכריעה. עוד למדנו את מחלוקת רבי אליעזר, רבי שמעון ורבי יהודה בפירוש "לכפר", וההלכה כרבי יהודה שאם נכנס שוגג - כשר. ולבסוף למדנו שאין הציץ מרצה אלא על הטומאה, ואינו מרצה על היוצא.