משנה זו היא האחת עשרה, והאחרונה שבסדרת המשניות העוסקות בדם שנתערב. הנידון שלפנינו: דם שחלקו שייך למזבח הפנימי - אחד מאותם חמישה, כדם הפר - וחלקו שייך למזבח החיצון, ושני הדמים נתערבו יחד.
דין התערובת, אומרת המשנה: הדם נשפך לביב. ממתינים עד הערב שמש, שאז נפסל הדם, ולאחר מכן שופכים אותו. וטעם הדבר: כשם שאסור להזות את הדם שמקומו בחוץ בפנים, כך אסור להזות את דם הפנים בחוץ; ואין החכמים מסכימים שיינתן הדם במקום שאינו מקומו, אף שמשמעות הדבר היא שהקורבן נעשה פסול.
שיטת רבי אליעזר:
רבי אליעזר נשאר בעמדתו: מותר לתת את הדם בשני המקומות, ובלבד שלא יתכוון שהדם שמקומו בפנים, בשעה שהוא בא על המזבח החיצון, יינתן שם, אלא יחשוב עליו כאילו היה מים. וכן הוא לכל אורך הסוגיה. כאן אין המשנה מזכירה את דעתו, משום שיש לה סייגים שיפורטו בהמשך, אך באופן כללי זהו העיקרון שלו.
כהן שנתן את הדם בפועל:
אכן, אין לתת את הדם באף אחד מן המקומות, אלא להמתין לשקיעת החמה ולשפוך אותו לביב. אולם מה הדין אם כהן לא שאל, והלך ונתן את תערובת הדם על שני המזבחות? אומרת המשנה:
נתן תחילה על המזבח החיצון ואחר כך נכנס והזה מן התערובת על המזבח הפנימי - כשר בדיעבד, וההזאה מועילה.
נכנס תחילה להיכל והזה שם מן התערובת, ואחר כך יצא והזה על המזבח החיצון - כאן מתעוררת בעיה אפשרית, מטעם אחר לגמרי.
פסול 'דם שנכנס להיכל':
אין לבעיה זו קשר לכל מה שנתבאר עד כה; זו סוגיה חדשה. הפסוק אומר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל ההיכל לכפר בקודש" - אינה נאכלת אלא נשרפת באש, כלומר נפסלה. הכנסת הדם עצמו אל ההיכל היא, אם כן, פסול בפני עצמו.
מחלוקת רבי עקיבא וחכמים:
לפיכך, אם לקח הכהן את הדם והכניסו פנימה בטרם יצא לחוץ - רבי עקיבא אומר פסול: הדם שנכנס פנימה נפסל מלהזותו בחוץ על המזבח החיצון. ולשיטתו הדבר נכון בקורבן החטאת, וכן בעולה, בשלמים ובכל סוג קורבן, שהרי הפסוק אומר "וכל חטאת" - ומה בא ה"וכל" להוסיף? כל קורבן, כל אחד מן הזבחים. משעה שנכנס הדם פנימה - נפסל.
וחכמים מכשירים: לדעתם ה"וכל" שבפסוק אינו בא לרבות כל סוג של קורבן, אלא כל סוג של חטאת - שהרי סוגי חטאות שונים יש:
החטאת הקבועה: החטאת השגרתית - שעירה, נקבה, הבאה על חטא שיש בו כרת שנעשה בשוגג.
חטאות חריגות: כגון החטאת שמביא המלך, שלעיתים היא זכר, והחטאות הבאות במועדים וכיוצא בהן.
בכל אחת מן החטאות הללו, אם נכנס הדם פנימה - אותו דם פסול. אך בשאר סוגי הקורבנות, כעולה ושלמים - אין הדם נפסל.
ולשון המשנה: "שהרי רבי עקיבא אומר: כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל - פסולים" - כל דם שמקומו על המזבח, ונכנס אל ההיכל כדי לכפר, נפסל; עצם הכנסתו פנימה פוסלת אותו בכל סוג קורבן שמדובר, שכן נאמר "וכל", דהיינו כל הקורבנות. "וחכמים אומרים: חטאת בלבד" - דם חטאת שנכנס להיכל לכפר אכן נפסל, אבל השאר, כלומר סוגי קורבנות אחרים כעולה ושלמים - אינם נפסלים.
שיטת רבי אליעזר - אף האשם:
רבי אליעזר מסכים עם חכמים שה"וכל" מדבר בחטאת בלבד, ובכל זאת מוסיף: "אף האשם". האשם מושווה לחטאת, כלומר: מבין שמונת סוגי הזבחים, החטאת היא הבעיה, אך גם האשם - מטעם אחר. "שנאמר: כחטאת כאשם" - הפסוק בויקרא (ז', ז') אומר: "כחטאת כאשם, תורה אחת להם", יש להם מערכת דינים אחת. משום שהפסוק משווה בין האשם לחטאת, אף האשם נפסל לדעת רבי אליעזר אם נכנס דמו אל ההיכל, אל המקדש.
דבר זה מתיישב היטב עם המשנה הראשונה של המסכת כולה: שם דיברנו בקורבן שנעשה שלא לשמו, ואמרנו שרק החטאת פסולה, וכן הפסח בזמנו - ואף שם אמר רבי אליעזר שגם האשם דומה לחטאת, מכוח אותו עיקרון עצמו.
על כל פנים, ההלכה נפסקה כדעת חכמים, ולפיכך ה"וכל" מדבר בחטאת בלבד. דם של קורבן שאינו חטאת שנכנס אל ההיכל - אין הכנסה זו כשלעצמה פוסלת אותו.
לסיכום: במשנה האחרונה שבסדרת הדמים המעורבים למדנו שדם הפנים שנתערב בדם החיצון נשפך לביב לאחר הערב שמש, שאין נותנים דם במקום שאינו מקומו אף במחיר פסול הקורבן, ורבי אליעזר מכשיר לשיטתו. בדיעבד, אם הזה תחילה בחוץ ואחר כך בפנים - כשר; ואם הקדים את ההזאה בהיכל, נכנסנו לסוגיית 'דם שנכנס להיכל' - שלרבי עקיבא פוסלת בכל הזבחים, לחכמים בחטאת בלבד, ולרבי אליעזר אף באשם מכוח "כחטאת כאשם" - וההלכה כחכמים.