בשעה טובה הגענו למשנה האחרונה במסכת זבחים - פרק י"ד, משנה י'. משנה זו דנה באופן שבו התנהלה הקרבת הקרבנות בזמן שהבמות היו מותרות, כלומר בתקופות שבהן עמד המשכן בגלגל, בנוב ובגבעון. מה היו הכללים שלפיהם הקריבו קרבנות באותם זמנים?
"אלו קדשים קרבים במשכן":
חלקה הראשון של המשנה בא לומר שאף על פי שמותר להקריב על במה פרטית את קרבנות היחיד - עולה ושלמים - ישנם קרבנות שחייבים להיקרב על במת הציבור העיקרית, הבמה הגדולה שבמשכן, המזבח הלאומי המרכזי. אומרת המשנה: "אלו קדשים קרבים במשכן" - ומדובר בכל הקדשים שהוקדשו לשם הבאה במשכן:
קרבנות הציבור - הקרבנות הלאומיים: התמיד הקרב בכל יום, ומוספי שבת, ראש חודש ויום טוב. אלו חייבים להיקרב במשכן דווקא.
קרבנות היחיד - קרבנות פרטיים שאינם חובה, עולה ושלמים, רשאי אדם להקריבם על מזבחו הפרטי בחצרו, בכל מקום שהוא, באותן תקופות שבהן עמד המשכן בגלגל, בנוב ובגבעון.
עם זאת מוסיפה המשנה עניין העלול להטעות: "קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן". אדם המקדיש עולה אינו חייב להביאה במשכן, ורשאי להקריבה בבמה שבחצרו; אך אם בשעת ההקדשה אמר "הריני מביא עולה במשכן", כלומר התחייב להקריבה בגבעון - הרי שכוח הנדר מחייבו. כפי שלמדנו במסכת נדרים, עול הנדר הוא המצב הפונקציונלי שבו אדם מקדיש קרבן, וכאן נטל על עצמו במפורש להקריב במשכן. לפיכך אף שמצד דיני הקרבן ניתן היה להקריבו בבמה הקטנה הפרטית, ההתחייבות הספציפית מחייבת אותו להקריב דווקא בבמה הגדולה שבמשכן.
לפיכך אומרת המשנה כי קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן - "יקריבו במשכן". "ואם הקריבן בבמה - פטור": אם הקריבם על במתו הפרטית, פטור מכרת, וקרבנו כשר בפועל, אלא שביטל מצוות עשה של קיום דבריו, כמו שנאמר: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" - כל מה שאדם מוציא מפיו ומתחייב בו, חייב להיזהר לקיימו. ראוי להדגיש כי זו נקודה צדדית, שאינה נוגעת להלכות במות כשלעצמן.
"מה בין במת יחיד לבמת ציבור":
כאן מפרטת המשנה מהם כללי העבודה החלים בבמה הציבורית - המזבח הלאומי המרכזי - ואינם חלים בבמה פרטית. פירוט זה משמש כמעין חזרה מהירה על כל מסכת זבחים:
"סמיכה" - רוב הקרבנות טעונים סמיכה, הנחת הידיים על ראש הבהמה ולחיצה כלפי מטה לפני השחיטה. בבמה פרטית אין דין זה.
"ושחיטת צפון" - העולה נשחטת בחלק הצפוני של העזרה, מצפון למזבח, כפי שהגדרנו במסכת. בבמה פרטית אין מושג של צפון המזבח, ואפשר לשחוט בכל מקום.
"ומתן סביב" - נתינת הדם מסביב למזבח, מה שכינינו לאורך המסכת "שתיים שהן ארבע": שתי זריקות, אחת בפינה הצפונית מזרחית ואחת בפינה הדרומית מערבית, המקיפות את ארבעת כתלי המזבח. אף שעולה ושלמים טעונים שתיים שהן ארבע, בבמה פרטית נתינה אחת מספיקה.
"ותנופה" - בשלמים, לפני ההקטרה על המזבח, נוטלים את החזה והשוק והחלבים ומניפים אותם מצד לצד, למעלה ולמטה. עבודה זו נוהגת בבמה הלאומית בלבד.
"והגשה" - הבאה קרובה: ברוב המנחות, בשעת הקמיצה, מונחת המנחה בכלי שרת ונוגעת בקרן הדרומית מערבית של המזבח. בבמה פרטית אין דין הגשה ואין מקרבים את המנחה אל צד המזבח.
בעניין ההגשה מובאת במשנה הערת אגב: "רבי יהודה אומר: אין מנחה בבמה" - ודאי שאין הגשה, שהרי לדעתו אין כלל דבר כזה, ואין מנחות נוהגות בבמות כלל. ואכן, בכל מקום שהפסוקים עוסקים בבמות, הדבר נאמר בהקשר של זבח וקרבנות בעלי חיים ולא בהקשר של מנחות. בגמרא נחלקו אם מדובר במנחה בבמת יחיד בלבד, או שיש אף הסוברים שבזמן שהבמות מותרות לא הקריבו מנחות אף בבמה הלאומית, שכן הבמה מנוגדת, כביכול, למזבח האומה.
וממשיכה המשנה במניין החילוקים:
"וכיהון" - אין חובה שכהן יבצע את העבודה. אדם פרטי בחצרו יכול לבצע לא רק את השחיטה, הכשרה אף במקדש ובמשכן, אלא גם את הקבלה והזריקה. אף מי שאינו כהן יכול לעשות זאת בזמן שהבמות מותרות.
"ובגדי שרת" - בעבודת המקדש נדרשים הכהנים ללבוש את ארבעת בגדיהם המיוחדים, לא יותר ולא פחות, ללא כל חציצה, על פי כללים מחמירים. אך בבמה פרטית אין כללים בנוגע ללבוש, והמקריב לובש כל בגד שירצה.
"וכלי שרת" - במקדש נדרשות העבודות להיעשות בכלים מקודשים, ואין דרישה כזו בבמה פרטית.
"וריח ניחוח" - החובה להקטיר את הבשר בעודו חי, כדי שיעלה ריח ניחוח לה', אינה נוהגת בבמה פרטית. תיאורטית, ניתן היה לבשל או לצלות את הבשר תחילה ואחר כך להקטירו על המזבח, ואף שלא יעלה ריח נעים, אין בכך פסול בבמה פרטית.
"ומחיצת הדמים" - החלוקה לצורך הדם. בעולה ובשלמים נדרש שהדם יינתן בחצי התחתון של המזבח, מתחת לחוט הסיקרא, אותו קו אדום המסמן את נקודת האמצע בגובה המזבח (בעוד שדם החטאת ניתן למעלה). בבמה פרטית אין כל נפקא מינה היכן ניתן הדם, וממילא אין צורך בקו החלוקה המסמן את האמצע.
"וקידוש ידיים ורגליים" - במקדש ובמשכן חייב הכהן לרחוץ ידיו ורגליו מן הכיור לפני עבודתו, ואם לא עשה כן, עבודתו פסולה. בבמה, אם לא רחץ ידיו ורגליו לפני עבודתו, הקרבן כשר.
כל החילוקים הללו נלמדים מן הפסוקים: מאחר שהפסוקים נוקטים לשון "לפני ה'", הרי שהדין חל רק כאשר העבודה נעשית לפני ה' - במשכן ובמקדש - ולא בבמה פרטית.
"והזמן והנותר והטמא שווין בזה ובזה":
לעומת כל זאת, שלושה דברים חלים אף בעבודת הבמה הפרטית. אלו הם מה שאנו קוראים בדרך כלל פיגול, נותר וטמא, אלא שהמשנה מכנה את הראשון בשם "זמן":
"הזמן" - הוא הפיגול. אם בשעת השחיטה או הזריקה חשב לאכול את בשר השלמים מחוץ לזמנו - למשל ביום השלישי, בשעה שזמן אכילתם הוא היום, הלילה שביניהם והיום שלמחרת - או שחשב להקטיר את האימורים או את חלקי העולה למחר ולא היום, המחשבה עצמה פוסלת את הקרבן ועושה אותו פיגול, שהאוכלו חייב כרת. דין זה חל אף בבמה פרטית.
"והנותר" - מה שנשאר. אם לא הוקטרו החלקים הטעונים הקטרה, או שלא נאכלו חלקי השלמים העומדים לאכילה, ועבר הזמן הקבוע - הנותר אסור באכילה בעונש כרת.
"והטמא" - העובד בבמה אינו יכול להיות טמא. אף שאינו חייב להיות כהן, עליו להיזהר להיות טהור לחלוטין, ולא טבול יום ולא מחוסר כיפורים; ואם לא כן, אף בבמה הקטנה שבחצרו הקרבן פסול.
בשלושת המקרים הללו, כלשון המשנה, "שווין בזה ובזה" - הכללים זהים בבמה הגדולה, מזבח בית המקדש, ובבמה הקטנה.
דין זה אף נותן הבנה מסוימת בשאלה מדוע מחשבת חוץ למקומו אינה אלא פסול כללי, בעוד שמחשבת חוץ לזמנו חמורה יותר ומחייבת כרת. אף שביסודו של דבר זו גזירת הכתוב, מן המשנה שלנו למדנו שהקרבה במקום אחר אינה בלתי נתפסת כלל, שהרי בזמן שהבמות מותרות הותרה הקרבה מחוץ למקום הרגיל. לעומת זאת, מסגרת הזמן מחמירה ואינה משתנה לעולם, ומועדי העבודה וחלקיה קבועים; ולפיכך אם חשב לעשות את הדברים בזמן שאינו ראוי, אפילו בשעת עבודות הדם המהותיות, מחשבה זו פוסלת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני הקרבנות בזמן שהבמות מותרות: קרבנות הציבור חייבים להיקרב במשכן, וקרבנות היחיד רשאי אדם להקריב בבמתו הפרטית, אלא אם התחייב במפורש להקריבם במשכן. עמדנו על מניין החילוקים שבין במת יחיד לבמת ציבור - סמיכה, שחיטת צפון, מתן סביב, תנופה, הגשה, כיהון, בגדי שרת, כלי שרת, ריח ניחוח, מחיצת הדמים וקידוש ידיים ורגליים - שכולם נוהגים בבמת הציבור בלבד, ועל שלושת הדינים השווים בזה ובזה: הזמן, הנותר והטמא.
ובזאת, בעזרת השם, סיימנו את מסכת זבחים. כל הכבוד לכל מי שהגיע עד לסיום, ובעזרת השם נמשיך הלאה למסכת מנחות.