לפנינו משנה ח' בפרק ח' שבמסכת זבחים, העוסקת בדם תמימים שנתערב בדם בעלי מומין: דם שאמור לעלות על המזבח, מבהמה תמימה שאין בה מום, שנתערב בדמה של בהמה או בהמות בעלות מום.
איסור התורה בדם בעל מום:
התורה אוסרת במפורש ליתן על המזבח את דמה של בהמה בעלת מום, שנאמר: "לא תקריבו לה'" (ויקרא כב, כד), ומכאן למדים לאיסור נתינת דם בעל מום. לפיכך הכול מודים במקרה זה שהתערובת נשפכת לאמה. אף רבי אליעזר סובר שאין ליתן דם זה כאילו היה מים, שכן התורה אסרה את נתינתו לחלוטין. על כן נשפכת כל התערובת לאמת המים העוברת בעזרה.
גם כאן ממתינים עד לאחר שקיעת החמה, שכן עד אז עדיין מעורב בתערובת דם כשר שאסור לשפכו, שהרי יש בה גם דבר שמותר בנתינה.
"כוס בכוסות":
כאן מציגה המשנה תערובת שאינה מסוג של לח בלח - שני נוזלים המתערבים זה בזה, שבכל דגימה מהם יש מקצת מן המותר ומקצת מן האסור. מדובר בכוסות נפרדות: נניח שלפנינו שלוש כוסות, שתיים מהן מכילות דם כשר ואחת מכילה את דם הבהמה בעלת המום. הכוסות התערבו זו בזו ואין יודעים מה היא מה, ולפיכך אין להעלות אף אחת מהן.
ביטול ברוב ודבר חשוב:
מן התורה, הכלל הרגיל הוא ביטול ברוב: בתערובת מקבלים כל הרכיבים את מעמדו של הרוב. מכיוון ששתי כוסות כשרות ואחת פסולה, מקבלות שלושתן את מעמד הרוב, וכולן היו צריכות להיות מותרות מן התורה. אולם מכיוון שכוס אחת אסורה לגמרי בהקרבה, וכוס דם נפרדת אף נחשבת דבר חשוב, אינה בטלה מדרבנן.
תלייה בכוס שהוקרבה:
זהו אותו מבנה עצמו שראינו במשנה ה'. הכול מודים שבנקודה זו נמצא האדם במצב של מבוי סתום: את הכוס האסורה אין ליתן על המזבח, וכיוון שאינו יודע איזו היא האסורה, אין הוא יכול ליתן אף אחת מהן, והדם יישאר עד שייפסל בלינה. אך אם הוקרבה אחת הכוסות בטעות, בטרם התעוררה השאלה שיש כאן תערובת - האם ניתן כעת לתלות ולומר שהכוס שעלתה היא זו שלא הייתה אמורה לעלות, וכיוון שכבר עלתה על המזבח, כל הנותר מותר ואף חייב להיקרב?
הסברא בכך, כפי שאמרנו כבר במשנה ה', היא שטעם התלייה כשלעצמו ודאי לא היה מספיק. אולם כאשר נותרו שתי כוסות, בוודאי יש באחת מהן מצוות נתינה; ואף אם באחרת יש עבירה, אין זו אלא עבירה מדרבנן לכל היותר. ומעבר לזה יש צד לומר שאין כאן בעיה כלל, שכן ייתכן שהכוס שנאסרה מדרבנן היא זו שכבר הונחה על המזבח.
רבי אליעזר: מתיר להניח את זוג הכוסות בבת אחת, בעקביות עם שיטתו במשנה ה'. שהרי בוודאי מקיים בכך מצווה, ייתכן שאינו עובר עבירה כלל, ובמקרה הגרוע ביותר אין זו אלא עבירה מדרבנן.
חכמים: אוסרים, כשם שאסרו במשנה ה'. מכיוון שמדרבנן אין הכוס בטלה, הרי לפנינו תערובת של דבר שאפשר שהוא אסור, ולו מדרבנן, ואין ליתן ממנה כלל על המזבח. ממתינים עד לאחר שקיעת החמה, והכול נשפך לאמת המים שבעזרה.
מדוע נשנה הדין גם בדם?
הכללים כאן זהים לכללים שנאמרו במשנה ה', ולכאורה מה מקום לחלק בין שני המקרים - בין איברים ובין דם? התשובה היא שהיה מקום לחשוב שהדם משמעותי יותר, משום שהוא כעיקרו של הקרבן: הדם הנזרק על המזבח, בין אם הוא הפועל את הכפרה ובין אם לאו, הוא הקובע אם נעשה הקרבן אם לא. משום כך היה אפשר לסבור שיש בדם סיבה נוספת להקל או להחמיר, ולפיכך מבהירה המשנה שהעמדות בדם זהות לעמדות שנאמרו באיברים: באותו תרחיש ייחודי שבו כוס אחת כבר עלתה, ניתן לתלות בה, ולדעת רבי אליעזר מותר להקריב שתיים בבת אחת לאחר אותו מעשה, ולדעת חכמים אין ליתן כלל.
לשון המשנה:
"כוס בכוסות" - כוס אחת פסולה שנתערבה בכוסות כשרות, ולפחות שלוש כוסות בסך הכול, כאשר כל כוס כולה מותרת או כולה אסורה, בלא ערבוב.
"רבי אליעזר אומר: אם קרב כוס אחד - יקרבו כל הכוסות" - אם כבר הוקרבה בטעות כוס אחת, מה שנעשה נעשה, ולפיכך הנותרות אף הן ניתנות על המזבח: בוודאי מתקיימת כאן מצווה, ולכל היותר מדובר באיסור דרבנן, ואפשר לתלות שהכוס שהוקרבה היא זו שהייתה אסורה מדרבנן מעיקרא.
"וחכמים אומרים: אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן - יישפך לאמה" - אף אם הכול הוקרב ונותרה כוס אחת בלבד, כגון שהיו מאה כוסות ונשארה זו, אין להניח שהיא הכשרה. אין די ברוב זה כדי לתלות, ולפיכך היא נשפכת לאמת המים שבעזרה לאחר שקיעת החמה.
התנאי שנתבאר במשנה ה':
אותו תנאי עצמו קיים אף כאן: אם נותרה כוס אחת בלבד, אף רבי אליעזר מודה שאין להקריבה. צריך שיישארו שתי כוסות, כדי שיהיה ודאי שמקיים מצווה; ואילו כשנותרה אחת, ייתכן שהיא עצמה הכוס האסורה. לפיכך פשט המשנה כאן הוא שנותר זוג כוסות אחד. חכמים אומרים שאף בזוג אחד כנגד מאה אין ליתן, ורבי אליעזר מקל.
הלכה למעשה: ההלכה כחכמים, שאנו מתייחסים לאיסור דרבנן זה בכל הרצינות. לפיכך אין עושים תלייה ואין תולים דבר, ואומרים שכל תערובת של אסור ומותר - כיוון שאין ליתן את החלקים האסורים מדרבנן, אין ליתן ממנה כלל.
לסיכום: במשנה זו למדנו שדם תמימים שנתערב בדם בעלי מומין נשפך לאמה לדברי הכול, שכן התורה אסרה בפירוש את נתינת דם בעל מום. עמדנו על "כוס בכוסות" - תערובת של כוסות נפרדות, שמן התורה בטלה ברוב אך מדרבנן אינה בטלה מפני שכוס דם נחשבת דבר חשוב. ראינו את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בתלייה לאחר שהוקרבה כוס אחת בטעות, את התנאי שיישארו שתי כוסות דווקא, ואת ההכרעה כחכמים שאין תולים ואין נותנים מן התערובת כלל.