משנה ח' בפרק י"א היא האחרונה מבין הזוג, ובה נסיים את הנושא. אנו חוזרים לאותו חלק בפסוק שדילגנו עליו עד כה, הפותח במילים "כל אשר יגע בבשרה יקדש" - כל הנוגע בבשר הקודשים שאנו עוסקים בו מתקדש, כלומר מקבל את דין הקודשים. עניין זה נוגע להעברת טעמים, והיסוד שאנו מטפלים בו הוא: מקום שיש בו טעם, כאילו הדבר עצמו נמצא שם. מכאן שהדברים מתנגשים אף בהלכות המצויות במטבח הכשר בכלל: נוכחות של טעם מדבר מסוים משמעה שאותו דבר עדיין נמצא שם.
אמנם הכלל הרגיל, באופן מופשט, הוא שבתערובת מקבלים כל המרכיבים את מעמד הרוב, והמיעוט מאבד את זהותו; אך אם נוכחות המיעוט עדיין מורגשת - ובהקשר שלנו, שניתן לטעום אותו - אין הוא נעלם, ולפיכך נידונת כל התערובת לפי המרכיב שדינו חמור יותר.
המקרה שבמשנה:
נעמיד סיר של חמין, שרובו תפוחי אדמה, שעועית ובשר של חולין, ובתוכו גם מעט בשר קודשים. לשם הפשטות נעמיד את התערובות שבמשנה זו במקרים שבהם ישנם שני טעמים שונים: אף כאשר מדובר בבשר ובשר, נאמר שהאחד בשר עז והשני בשר כבש או בקר, ושניהם התבשלו יחד. הקודשים יהיו, למשל, בשר עז של קודשים, והחולין - בשר כבש או בקר של חולין.
אם יש בתערובת מן החמור - הקודשים, בין קודשי קודשים ובין קודשים שנתערבו בחולין - שיעור המספיק ליתן טעם, נידונת כל התערובת כקודשים. הכלל הרגיל הוא שאם יש פחות משישים חלקים של האחד כנגד השני, טעמו של השני עדיין ניכר. לפיכך, אם כל הבשר, תפוחי האדמה והשעועית שבחמין אינם מגיעים לפי שישים מנפח הקודשים שנפל לתוכם, יש להתייחס לכל התערובת כקודשים.
משמעות הדבר היא שאף המרכיבים הקלים - תפוחי האדמה, שבוודאי לא היו קודשים במקורם - נידונים לפי המרכיב החמור. אם מדובר בקודשים וחולין שנתערבו, כל החמין כולו צריך להיאכל בירושלים בתוך החומות, בתוך מסגרת הזמן שבה נאכלים השלמים, ובטהרה, וכל הדברים מסוג זה. זהו העיקרון הבסיסי של "נותן טעם", של "טעם כעיקר": מקום שיש בו נוכחות של טעם, נידון הדבר לפי הגרסה החמורה שלו.
הקושי בלשון המשנה:
השורה הבאה במשנה אינה מתקבלת על הדעת. במשנה הקודמת למדנו שהמבשל קודשים בקדרה, לאחר שעובר הזמן טעונה הקדרה מריקה ושטיפה. כאן אנו אומרים שתערובת של קודשים וחולין נידונת לחומרה, כאילו יש שם קודשים - ומיד לאחר מכן ממשיכה המשנה: "ואינו טעון מריקה ושטיפה". אחת ועוד אחת אינן עולות כאן לשתיים: אם נידונת התערובת כקודשים, וקודשים טעונים מריקה ושטיפה לאחר הזמן, מדוע אין קדרה זו טעונה?
לפיכך אומרת הגמרא כי חסורי מחסרא והכי קתני - חסרות כאן מילים מן המשנה, ויש לקרוא אותה מחדש בתוספתן. המילים החסרות הן: "וטעונין מריקה ושטיפה ופוסלין במגע". כלומר, הקדרה טעונה מריקה ושטיפה אם יש בקודשים שיעור המספיק ליתן טעם (מריקה ושטיפה - מריקת הכלי במים ושטיפתו לאחר מכן).
"ופוסלין במגע" - התערובת מקנה איסור אף במגע ישיר. תפוח אדמה שנפל לתוך אותו חמין נעשה אסור מחמת שנגע בו, שכן ספג מקצת מטעמו, ועל כן חל בו האיסור.
"ואם אין בהם נותן טעם":
אם אין בתערובת שיעור מן היסוד החמור - בקודשים וחולין, שיש יותר משישים חלקי חולין כנגד חלק אחד של קודשים; וכן בקודשי קודשים וקודשים קלים שנתערבו, שיש יותר משישים חלקים של קודשים קלים כנגד החלק האחד של קודשי הקודשים - בזה נאמר: "אין הקלים נאכלין כחמורין". אין צורך להתייחס לתערובת לפי הגרסה החמורה, שכן היסוד החמור איבד את זהותו. חמין של קודשים וחולין שיש בו שישים פעמים ויותר של חולין כנגד הקודשים - נידון כולו כחולין גמורים.
מכאן ממשיכה המשנה כפי שהיא לפנינו: "ואינן טעונין מריקה ושטיפה" - כיוון שהיה יותר מפי שישים חולין מעורב עם הקודשים, איבדה התערובת את מעמד הקודשים שלה, ואין כאן דרישה של מריקה ושטיפה. ולעניין קודשי קודשים וקודשים קלים, מה שנאמר כאן שאין צורך במריקה ושטיפה - תלך משנה זו כשיטת רבי שמעון שראינו לעיל, שקודשי קודשים טעונים מריקה ושטיפה מן הדין הנלמד מן הפסוקים, אך קודשים קלים אינם טעונים. לשיטת רבי שמעון יהיו הדברים נכונים אף אם היינו מדברים בקודשים קלים.
"ואינן פוסלין במגע" - אין התערובת פוסלת את הנוגע בה. בתערובת חמין שיש בה פחות מאחד חלקי שישים ואחד קודשים, נידונת כל התערובת לקולא; ולפיכך אם נפל לתוכה תפוח אדמה, אין נוהגות בו שום חומרות.
בליעה במגע - חלקה השני של המשנה:
חלקה השני של המשנה עובר לנושא אחר, שאף הוא העברת טעם, אלא שכאן אין מדובר בבישול דברים יחד, אלא בדברים חמים הנוגעים זה בזה. חשוב להבין שהם חמים: כדי שיעבור טעם נדרש חום, וכך הוא המקרה שלפנינו.
המשנה נוקטת מקרה של רקיקין. רקיקין הם מנחות, ולפיכך קודשים - ולמעשה קודשי קודשים. והטעם שנקטה המשנה דווקא רקיק הוא שהרקיק דומה לקרקר: כמצה אשכנזית טובה מן הסוג הישן.
וכפי שראינו לעיל במסכת, לאחר שמוציאים את הרקיק מן התנור הוא חם - ומצוי כאן החום המאפשר העברת טעם - אך עדיין לא נמשח בשמן. השמן יינתן עליו לאחר מכן בצורת האות היוונית כִי, ואז יעמוד על הפרק עניין חדש. אך הנקודה העיקרית שאליה מכוונת המשנה היא שבלא שמן אין הטעם עובר במלואו, אלא במקצת בלבד: שני דברים חמים שאינם שמנוניים מעבירים טעם מעט, והשיעור שהם מעבירים נקרא "כדי נטילה" - שיעור עוביה של אצבע מורה של אדם, וזהו עומק חדירתו של הטעם החדש. כלומר, שני רקיקים חמים היוצאים מן התנור, שבאחד מהם חומרה כלפי חברו - השני, הקל שבהם, יבלע טעם מעט בלבד, עד עומק של עובי אצבע.
אומרת המשנה: "רקיק שנגע ברקיק" - רקיק פסול שנגע ברקיק כשר, או רקיק ומנחה וכיוצא בזה, בעוד הרקיקין חמים ובולעים מקצת טעם. וכן "חתיכה בחתיכה" - חתיכת בשר פסולה, או קלה יותר, שנגעה בחתיכה חמורה ממנה או כשרה, כאשר החתיכות חמות אך אינן שמנוניות ואינן מלאות שומן.
"לא כל הרקיקין ולא כל החתיכות אסורין" - אין האיסור מתפשט על פני כל הרקיק הכשר או כל חתיכת הבשר הכשרה, אלא "אין אוסר אלא מקום שבלע" - נאסר רק המקום שבלע את הטעם, והוא "כדי נטילה", עובי אצבע בלבד. חותכים אפוא סנטימטר ומשהו מן הבשר, או שוברים סנטימטר ומשהו מן הרקיק, ואותו אין אוכלים מפני בליעת הטעם האסור, ואת השאר מותר לאכול.
אך אם מעורב כאן שמן - משנמשחו הרקיקין בשמן זית, או שהיה זה בשר שמן - אנו מניחים שהשמן גרם לטעם להתפשט, וכל התערובת כולה נעשית אסורה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסוד "טעם כעיקר": תערובת שיש בקודשים שבה שיעור נותן טעם, כלומר פחות מפי שישים כנגדם, נידונת כולה כחמור שבה, טעונה מריקה ושטיפה ופוסלת במגע. ואם אין בהם נותן טעם - "אין הקלים נאכלין כחמורין", ואין התערובת טעונה מריקה ושטיפה ואינה פוסלת במגע. בחלקה השני עמדנו על העברת טעם במגע של דברים חמים: בלא שמן נאסר רק מקום הבליעה בשיעור "כדי נטילה", ואם מעורב שמן - מתפשט הטעם ונאסר הכול.