זבחים פרק י', משנה ח' - המשנה האחרונה שבפרק. לכאורה נושא זה מצוי מחוץ למהלכו של הפרק, ויש לשאול מה מקומו כאן. כנראה מכיוון שהמשנה הקודמת עסקה באכילת הקרבנות ובכללים החלים עליה, באה משנה זו לעסוק - באופן עקיף - גם באכילת מנחות. עיקרו של הנושא, אף שאין הדבר נראה בתחילה, הוא השאלה: האם רשאי אדם להתנדב שמן כמנחה בפני עצמה - בלי סולת, אלא לוג שמן בלבד (כחצי ליטר, כלומר צנצנת שמן ולא דלי).
אף שזו נקודת המחלוקת המרכזית, מבנה המשנה הוא אחר: רבי שמעון, הסובר שאין אפשרות להתנדב לוג שמן בפני עצמו, בא לברר מה יכול להיות אותו שמן הנראה מתחלק לכהנים לאכילה או עולה על גבי המזבח.
"אם ראיתה שמן שהוא מתחלק בעזרה":
אומרת המשנה: "אמר רבי שמעון: אם ראיתה שמן שהוא מתחלק בעזרה" - שמן המתחלק לכהנים בעזרה, כמעין שיריים מן הקרבנות. מאחר שאין שמן זה יכול להיות מנחת שמן עצמאית, קובע רבי שמעון: "אין את צריך לשאול מה הוא" - אין צורך לשאול מה מקורו, שכן האפשרויות מוגבלות לשתיים:
"אלא מותר רקיקין מנחת ישראל" - השיריים, העודף, מן השמן ששימש בעשיית מנחת רקיקין שהביא ישראל שאינו כהן.
"ולוג שמן של מצורע" - השיריים מן השמן שמביא המצורע.
מהם שני המקרים הללו? מנחה הנאפית בתנור, שהביאה ישראל שאינו כהן, יכולה להיעשות בשתי דרכים:
חלות: ניתן לדמיין זאת כמצה ספרדית - אין זה חמץ, אך המרקם קרוב ללחם פיתה.
רקיקין: כמין ופלים או קרקרים, דברים דקים וקרקריים, כמצה אשכנזית.
מתכון המנחות: מנחות שונות מוכנות באופנים שונים, אך רכיביהן זהים כמעט תמיד - עשירית האיפה של סולת, נפח של 43.2 ביצים, שהיא כמות גדולה, ולוג שמן (כחצי ליטר, כשתי כוסות).
בחלות מערבבים את שני הדברים יחד, עושים מהם בצק ואופים אותו. אך ברקיקין אופים תחילה את הבצק בתנור, ורק לאחר מכן נותנים עליו את השמן. יש דיון כיצד נמרח השמן: הברטנורא מבין שזה כמין כף יוונית, כצורתה; אחרים למדו שהכוונה לאות היוונית כִי, בצורת X. כך או כך, נותנים כמין X של שמן על גבי הרקיקין.
לדעת רבי שמעון, לאחר מריחה זו נשאר שמן. את הרקיקין מניח הכהן על האש, והשאר נאכל; ואילו יתרת השמן היא דבר בפני עצמו הנאכל בנפרד - אפשר לטבול בה את הלחם. זהו השמן שניתן לכהנים לאכילה.
חכמים חולקים על הנחה זו: בעשיית רקיקין יש להוסיף שמן ועוד שמן, עד שייבלע כולו ברקיקין, ולפיכך לא יישאר ממנו דבר. לשיטתם אין כאן שאלה מעיקרה, וכן ההלכה.
האפשרות השנייה שמונה רבי שמעון היא "לוג שמן של מצורע". המצורע נענש בצרעת על התנהגותו האנטי-חברתית, וכאשר הוא מיטיב דרכיו ובא להיטהר הוא מביא כמה קרבנות: אשם, חטאת ועולה (את האשם כקרבן המרכזי ראינו לא מכבר, בפרק זה עצמו). בסוף התהליך נמרח דם האשם על תנוך אוזנו הימנית - לא בתעלת האוזן אלא בחלקה המרכזי - וכן על בוהן ידו ובוהן רגלו הימניות.
לאחר מכן בא השמן: המצורע מביא לוג שמן, והכהן מזה ממנו שבע פעמים כלפי קודש הקודשים. אחר כך עושה כהן שני כמין כף מיד שמאלו, והשמן נשפך לתוכה; הכהן הראשון טובל את אצבע ימינו בשמן שבכף חברו ונותן על אותם מקומות שנתן בהם את הדם - אמצע האוזן הימנית, בוהן יד ימין ובוהן רגל ימין. הנותר בכף נמרח על ראש המצורע, ובכך הוא נטהר. אך כף ידו של הכהן אינה מכילה לוג שלם, ולפיכך השמן הנותר ניתן לכהנים. זו, אומר רבי שמעון, האפשרות האחרת - שהרי לשיטתו אין מנחת שמן סתמית המוקצה לכהן לאכילה.
"אם ראית שמן שהוא נתון על גבי האש":
ממשיך רבי שמעון: "אם ראית שמן שהוא נתון על גבי האש" - הרואה כהנים נותנים שמן ישירות על מדורות המזבח. שוב, לשיטתו אין אפשרות שאדם יתנדב שמן כשלעצמו, ולפיכך "אין אתה צריך לשאול מה הוא", שכן שתי אפשרויות בלבד לפניו:
"אלא מותר רקיקי מנחת כהנים" - השמן שנותר מעשיית רקיקין שהביא כהן.
"ומנחת כהן המשיח" - השמן שנותר מהכנת מנחת הכהן הגדול.
במנחת כהן נאמר "כליל תהיה לא תאכל" - כל מנחת כהן נשרפת באש, ואין הוא רשאי לאכול ממנה כלום. לפיכך, אף שבמתכון הרקיקין נשאר שמן לדעת רבי שמעון, שמן זה יישרף כאשר הכהן הוא שהביא את הרקיקין; ומשום כך הרואה שמן עולה על האש - זהו הנותר מתהליך הרקיקין. אך כאמור, בסופו של דבר ההלכה כחכמים, שמורחים את כל השמן עד שנבלע כולו ברקיקין.
האפשרות השנייה היא שמן שנותר מהכנת מנחת כהן המשיח, הוא הכהן הגדול. בכל יום מביא הכהן הגדול את קרבן החביתין; ומדובר בכהן גדול בכל דרך שנתמנה - לא רק אם נמשח בשמן, כפי שראינו בהוריות, אלא אף אם הוא מרובה בגדים בלבד, הלובש את שמונת הבגדים. מבחינה טכנית אין הוא חייב להביאה בעצמו, אלא לשלם עבורה.
ראוי לציין שהחביתין נאפים תחילה ואחר כך מטוגנים, ובהרבה שמן. במתכון הרגיל - עישרון סולת, 43.2 ביצים, כמות גדולה, המעורבת בלוג שמן - נעשית תערובת סמיכה מאוד, כמרקם של חמאת בוטנים קרמית, שניתן לתקוע בה מזלג והוא עומד. אך בחביתי כהן גדול המתכון שונה: משתמשים בשלושה לוגין שמן, ואופים תחילה קודם הטיגון, ולפיכך אין הבצק סופג את כל השמן ונותר ממנו. לאחר שנעשו החביתין, וחציים קרב בבוקר וחציים בין הערביים בכל יום, נשאר שמן, ואותו שמן מעלים - וחייבים להעלותו - על המזבח. זהו, אומר רבי שמעון, אותו שמן שראית. שהרי הוא דוחה במפורש את האפשרות שאדם יעלה שמן כמנחת נדבה: "שאין מתנדבין שמן" - אין דבר כזה, להתנדב מתנת שמן בפני עצמה.
שיטת רבי טרפון:
רבי טרפון חולק: "מתנדבין שמן" - יש דבר כזה. כשם שאדם מתנדב מנחת סולת, כך הוא מתנדב מנחת שמן, שכולה שמן. בגמרא נחלקו מה דינה:
לדעה אחת, וכך למד הברטנורא: כל השמן נשרף על האש ולא נותר ממנו כלום.
לשיטת שמואל, שנפסקה ברמב"ם ובפוסקים: אין כל השמן נשפך לאש, אלא הכהן לוקח שיעור קומץ - חופן שמן - ומולח אותו ונותנו על המזבח; והשאר, שהרי מביאים לוג שמן לפחות והכלי מלא, ניתן לכהנים לאכילה.
לפיכך ההלכה: הרואה שמן מתחלק בעזרה לכהנים - יכול להיות זה שמן שנשאר ממנחת נדבה, שהרי מתנדבין שמן, או שיריים מתהליך טהרת המצורע. והרואה שמן עולה על האש - יכול להיות זו נדבת שמן כשיעור הקומץ, ואף שיריים מחביתי כהן גדול, שהרי נותר שם שמן. אך לא יהיה זה שמן שנותר מעשיית רקיקי כהן, שכן שם ההלכה שסופגים את כל השמן ברקיקין עצמם.
נדבת יין:
הברטנורא מוסיף כאן נקודה מעניינת: כשם שאפשר להביא נדבת שמן טהור, כך אפשר להתנדב יין טהור - שלושה לוגין לכל הפחות - כמנחת יין, ושופכים אותו על המזבח. ולכאורה יש לשאול: כיצד שופכים יין על המזבח, והרי הוא מכבה את האש, ויש איסור כיבוי? אלא, אומר הברטנורא, פוסקים כרבי שמעון - לא רבי שמעון שבמשנתנו, אלא במחלוקת נפרדת - הסובר ש'דבר שאינו מתכוון' מותר: העושה פעולה שתוצאתה המכוונת מותרת, אף שנלווית לה תוצאה אסורה. כאן אין כוונתו לכבות את הלהבות, אף שהן מתכבות במקצת, אלא להביא את היין כנדבה בלבד, ולפיכך הדבר מותר - ובלבד שאין זה 'פסיק רישא'.
בשורה התחתונה, סוגיית 'דבר שאינו מתכוון' מסובכת ושנויה במחלוקת, ואין זה המקום לפרטה; אך ההלכה למעשה כאן היא שמותר להביא את היין למזבח כמתנה בפני עצמה.