בפרק זה אנו מגיעים אל האחרונים שבקרבנות - הפחותים שבזבחים, הנמנים על הקדשים הקלים: הבכור, המעשר והפסח.
מהם קרבנות אלו:
הבכור - פטר רחם, הוולד הראשון של הפרה, העז או הכבשה. אם אותו וולד ראשון - העגל, הגדי או הטלה - זכר הוא, מתקדש מאליו בשעת לידתו כבכור, וחייבים ליתנו לכהנים. ובהנחה שאין בו מום, מוקרב הוא והכהנים אוכלים אותו. דין זה נוהג בכל הוולדות הראשונים של הבהמות, כשהם זכרים.
המעשר - העשירי כפשוטו. בסוף כל עונת לידה, אחת בשנה בסוף הקיץ, מכניס אדם את כל הוולדות שנולדו לו - העגלים, הגדיים והטלאים - לתוך הדיר, ובלבד שיש לו יותר מעשרה. הם יוצאים אחד אחד, וכל עשירי היוצא מן הדיר מסומן ונעשה מעשר; הוא מוקרב, ובעלי הבהמות אוכלים אותו.
הפסח - קרבן הפסח המוכר לנו היטב, המוקרב בי"ד בניסן ונאכל בט"ו בליל הסדר, ובו הגבלות רבות, כפי שיתבאר להלן.
למען הדיוק: מי שנולדו לו תשע עזים בלבד באותה שנה המסתיימת בסוף הקיץ - פטור, ואינו נותן מעשר בהמה כלל. נולדו לו תשע עשרה - נותן מעשר בהמה אחד בלבד, שכן בהכניסו את כל התשע עשרה לדיר, העשירית היוצאת מסומנת למעשר ומובאת, ואילו העשרים אינה קיימת.
לשון המשנה:
"הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים" - קדושתם כקדושת התודה והשלמים: אין בהם דין מעילה, הקרבתם בקודש - בעזרה, ואכילתם אפשרית אף על ידי זרים, כפי שיתבאר להלן.
"שחיטתן בכל מקום בעזרה" - אין שחיטתם צריכה להיות בצפון דווקא, אלא בכל מקום בעזרה.
"ודמן טעון מתנה אחת" - די בהזאת דם אחת. התורה לא פירטה שיינתן דמם סביב המזבח, ולפיכך כל מתנה אחת של דם על המזבח מספיקה.
"ובלבד שיתן כנגד היסוד" - אותה מתנה יחידה צריכה להינתן כנגד היסוד, מעל היסוד. היסוד, השכבה התחתונה של המזבח, אינו מקיף את כל היקפו: הוא נמצא בכל הצד המערבי ובכל הצד הצפוני, ובצד הדרומי והמזרחי אמה אחת בלבד. לפיכך יש למרוח את הדם בצד המערבי או הצפוני, או באותה פינה אחת שבצד הדרומי והמזרחי.
כמו כן, כשאר הקרבנות הללו - להוציא החטאת - צריך שיינתן הדם דווקא מתחת לחוט הסקרא, אותו קו אדום שבאמצע גובה המזבח, חמש אמות מעל הקרקע, ואם ניתן למעלה ממנו אין בכך די.
אף על פי שהשתוו - נשתנו באכילתן:
כל שנאמר עד כה שווה בשלושתם - בפסח, בבכור ובמעשר; אך בדינים הנוגעים לאכילתם נחלקו זה מזה:
הבכור: הבהמה הבכורה הניתנת לכהנים נאכלת לכהנים בלבד, בדומה לתרומה. אין הכהנים רשאים להזמין את חבריהם שאינם כהנים להשתתף בסעודה, שאין זו מתנה כלכלית גרידא - הבשר לכהנים ולבני משפחותיהם בלבד.
המעשר: כולו רכושו של האדם המביא אותו. נאכל לכל אדם, כהן וזר כאחד, ואין ניתן לכהן דבר - אף לא חזה ושוק. המביא מקבל את כל הבשר לעצמו, למשפחתו ולאורחיו.
אכילת שניהם בכל מקום בתוך העיר ירושלים, בתוך החומות, ואין להוציאם מחוץ לחומה, כדין כל הקדשים הללו.
ראוי לציין כי שתי המילים הבאות בנוסח שלפנינו אינן מן הגרסה המדויקת, ויש למחקן.
ובאשר לבכור ולמעשר: אופן ההכנה בכל דרך שירצה - אפוי, מבושל או מטוגן. וזמן אכילתם כשלמים וכתודה: שני ימים והלילה שביניהם, ובאותם כללים ממש. לכתחילה ראוי לאכול את הבשר ביום הראשון ובאותו לילה, בהיותו טרי, ובדיעבד אף ביום שלמחרת.
קרבן הפסח - דינים אחרים:
זמן אכילתו: הפסח נאכל בלילה בלבד. אף שהדבר יוצא דופן, הקרבן מוקרב בי"ד בניסן ואינו נאכל בו ביום; ממתינים לרדת הלילה - למה שאנו קוראים ליל הסדר - ואוכלים אותו באותו לילה בלבד, ורק עד חצות.
מחלוקת התנאים: האם הגבלת חצות הלילה חיוב מדאורייתא או מדרבנן. רבנו תם נוקט שזמן האכילה עד חצות מדאורייתא, ולאחר מכן שוב אינו יוצא ידי חובתו. לפי רבי עקיבא, מדאורייתא זמנו כל הלילה, ומדרבנן עד חצות - בדומה למשניות הקודמות.
מחלוקת הראשונים: תוספות נוקטים כרבי אלעזר בן עזריה, שהזמן עד חצות מדאורייתא, ואילו הרמב"ם סובר שאין הדבר אלא מדרבנן.
להלכה זו השלכות מרחיקות לכת, שכן מצוות אכילת המצה והמרור קשורות לאכילת קרבן הפסח. בזמן הזה אין לנו קרבן פסח, אך יש לנו מצה ומרור, ולפיכך על האדם להשתדל בכל כוחו לאכול את מצת החובה ואת המרור לפני חצות, ובכללם האפיקומן. ואם התעכב מאוד ולא הגיע לאכילת המצה או המרור קודם חצות, יש לדון בעניין הברכה מחמת הספק אם יוצא ידי חובתו לאחר חצות.
"ואינו נאכל אלא למנוייו" - אין אוכלים את קרבן הפסח אלא המנויים עליו, הרשומים עליו. נחלקו הראשונים אם לאחרים יש בכך איסור, או שאינם יוצאים ידי חובת המצווה בלבד; מכל מקום, אין הוא נאכל אלא למי שנמנה עליו. קודם הבאת הקרבן נקבע ומוחלט מי רשום ושייך לאותו קרבן, ולאחר מכן מתחלקים לקבוצות ולמשפחות ואוכלים בנפרד.
מה נדרש לצורך ההימנות? רש"י מבין שכל הנמנה היה משלם ותורם לכיסוי עלות הבהמה - אף פרוטה בעלמא - שהעיקר הוא שיהיה לו חלק בקרבן. ראשונים אחרים, וביניהם הרמב"ם, סוברים שאין זה אלא עניין של ייעוד: כל שהאדם מיועד לאותו קרבן מסוים ולא לאחר, נמנה עליו.
"ואינו נאכל אלא צלי" - בשונה מכל קרבן אחר הנאכל בכל מאכל, כלומר בכל אופן הכנה שירצה, את הפסח חייבים לצלות דווקא, צלי יבש על גבי האש. והאוכל כזית מקרבן הפסח כשהוא נא או מבושל במים - עובר בלאו שחייבים עליו מלקות.
לסיכום: בפרק זה למדנו את דיני שלושת הזבחים הקלים - הבכור, המעשר והפסח: קדושתם כקדושת התודה והשלמים, שחיטתם בכל מקום בעזרה, ודמם טעון מתנה אחת בלבד, כנגד היסוד ומתחת לחוט הסקרא. עוד למדנו כי אף שהשתוו בדינים אלו, נשתנו באכילתם: הבכור נאכל לכהנים בלבד, המעשר לכל אדם ובכל אופן הכנה, לשני ימים ולילה אחד; והפסח - בלילה אחד ועד חצות, למנוייו בלבד, וצלי אש בלבד.