זבחים פרק ט', משנה ז' - ובמשנה זו אנו מסיימים את הפרק. הפרק נפתח בכלל שהמזבח מקדש את הראוי לו: דבר הראוי למזבח, אף אם לא היה צריך לעלות עליו מתחילה, מרגע שעלה - נשאר שם. השקענו זמן רב בהגדרת שני התנאים: מהו "ראוי" ומהו "לו".
"כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו - כך הכבש מקדש":
המשנה קובעת כי אותם כללים החלים על הדברים העולים על גבי המזבח עצמו, חלים גם על הכבש - המשופע העולה אל המזבח.
לכאורה ניתן היה לחשוב, למראה התמונה, שהמזבח הוא יחידה אחת בעלת שני חלקים:
גוף המזבח: הצורה המרובעת שעליה נעשית העבודה - היסוד, הסובב, ומעליהם ראש המזבח.
הכבש: המשופע בצורת טריז העולה אל המזבח.
אך טעות היא. אלו שתי יחידות נפרדות, ואף קיים ביניהן רווח אוויר ממשי. המזבח החיצון הוא דבר אחד, והכבש המוליך אליו הוא דבר נפרד, ואינם מחוברים פיזית זה לזה. אף על פי כן הם מחוברים מבחינה לימודית: בפסוקים ישנה תיבת "את" נוספת, המחברת את הלכות שניהם, עד כדי כך שכל דין הנוהג בדבר שעלה על המזבח נוהג במידה שווה בדבר שעלה על הכבש.
"כך הכלים מקדשין":
מכאן עוברת המשנה לנקודה דומה אך שונה, מעבר לעניין המזבח: כשם שדברים מסוימים אינם צריכים לעלות על המזבח או על הכבש, ואם עלו - נשארים, כך גם הכלים המקודשים, כלי השרת, מקדשים את הנכנס לתוכם. אף שהדבר לא היה צריך להיכנס לשם ולא היה ראוי לעלות על המזבח, מעת שנכנס לכלי שרת - הוא נעשה כשר לעלייה ומעלים אותו. כך בדם, וכן ביין, בשמן וכדומה.
בבית המקדש קיימים שני סוגי כלים:
כלי החזקה: כלים שתפקידם להחזיק דברים - קערות, מזרק, כוס וכיוצא בהם.
כלי מדידה: כלים מדויקים למדידה, חלקם למדידת לח וחלקם למדידת יבש.
מידות הלח באות בצורות ובגדלים מגוונים, לפי מגוון הכמויות של הנוזלים הנדרשים. לעומת זאת, במידת היבש - המשמשת למדידת הסולת של המנחות - כל מנחה באה בכמות אחת בדיוק: עישרון. "עישרון" פירושו עשירית, והכוונה לעשירית האיפה. האיפה היא הגדולה שבמידות היבש (ובסימני הזיכרון המקובלים לסדר המידות היא הראשונה), ושיעורה ארבע מאות שלושים ושתיים ביצים; נמצא שהעישרון הוא ארבעים ושלוש ושתי עשיריות ביצים. עיקר הנקודה: המתכון של כל מנחה משתמש באותה מידה בדיוק. היוצא מן הכלל היחיד הוא חביתי כהן גדול היומיות, המתחלקות לשני חצאי עישרון, ולכך קיים כלי מדידה נפרד של חצי עישרון - ולא למעלה מזה.
יש אם כן להבחין בין קערה רגילה, שתפקידה להחזיק כל דבר שהוא - מנחה או בני מעיים של פר וכדומה - לבין כלי המדידה. וזו לשון המשנה:
"כלי הלח מקדשין את הלח" - כלי המיועד להחזקת נוזלים מקדש את הנכנס לתוכו: דם, שמן ויין.
"ומידות היבש מקדשות את היבש" - כלי המדידה של היבש, כמידת העישרון, מקדשים את הסולת הנכנסת לתוכם.
"אין כלי הלח מקדשין את היבש" - כלי המיועד למדידת נוזלים, כרביעית, אינו כלי מדידה לקמח; ומאחר שאין הקמח שייך לו, אינו מקדשו.
"ולא מידות היבש מקדשות את הלח" - אין לנוזל מה להיכנס לתוך מידת עישרון, ולפיכך אינה מקדשת אותו.
קדושת דמים וקדושת הגוף:
כאן ראוי לעצור ולהבין במה עוסק המושג "מקדש", ומהן השלכותיו ההלכתיות. בבעלי חיים - פרה, עז או כבש - די בהקדשה בעל פה. אמירת "הרי זו עולה" על הפרה, על העז או על הכבש עושה אותם מוקדשים, ומעתה יש להם קדושת הגוף - קדושה פיזית, או בתרגום חופשי: קדושה עצמית.
לעומת זאת, המקדיש דברים אחרים - ואף בהמה שאינה ראויה לקרבן, כזברה, וכן עט או בקבוק יין - ומקדישם לבית המקדש, אין הם מקבלים אלא קדושת דמים, קדושה חיצונית, שפירושה המילולי קדושה כספית. קדושה זו ברת המרה: אפשר להעבירה או להחליפה. ניתן לפדות את הקדושה מן העט שהוקדש לבית המקדש אל תוך כסף ולתת את הכסף במקומו; או שבית המקדש יקבל את העט, וכאשר מישהו קונה אותו בחנות המתנות של בית המקדש עוברת הקדושה מן העט אל הכסף, ובית המקדש משתמש בכסף לבדק הבית ולתחזוקתו.
מעתה מובן: המקדיש בעל פה קמח, שמן או יין למנחה או לכל שימוש אחר - באמירה "זהו השמן שאני משתמש בו לנזירותי" או "זהו היין לנסכים שלי" - אין הדבר מקבל אלא קדושת דמים, קדושה חיצונית, ואינו ראוי עדיין לעלות על המזבח. כדי שיקבלו קדושה עצמית, קדושת הגוף, יש להכניסם לכלי שרת - כלי מקודש שיועד לבית המקדש. ועוד: כפי שתאמר המשנה, הדבר מתרחש רק בתוך העזרה, ורק כאשר הדבר מתאים לאותו כלי מסוים, כאמור לעיל.
נפקא מינות של קדושת הגוף:
משנכנס הדבר - הדם או המצרך - לתוך הכלי וקיבל קדושת הגוף, נכנסים לתוקפם דינים חדשים. מלבד ביטול אפשרות ההמרה והחליפין שהייתה בקדושת דמים, ישנם שלושה עניינים:
טומאה: חולין אינם מקבלים טומאה מעבר לדרגת שני. טבול יום, שדינו כשני לטומאה, הנוגע בבקבוק יין של חולין או ביין שבתוכו - היין נשאר טהור. אך משקיבל הדבר קדושת הגוף, נעשה קודשים, ומעתה הוא רגיש לדרגות טומאה נוספות.
יוצא: משנתקדש בקדושת הגוף, אסור לו לצאת מעזרת בית המקדש. בעניין יוצא ובאיסור היציאה מחוץ לתחום דנו כמה פעמים בפרק ובמסכת.
לינה: הישארות במשך הלילה. צלוחית שמן שהוקדשה בקדושת דמים בלבד יכולה להמתין כל הזמן הנדרש עד שתגיע לבית המקדש ותשמש למנחה; אך משנכנס השמן לכלי שרת וקיבל קדושת הגוף, חייב הוא לבוא לשימוש באותו יום, ואם נשאר עד הבוקר - נפסל בלינה.
הרי שהקדושה שבה עוסקת משנתנו היא קדושת הגוף, ואותן נפקא מינות נכנסות לתוקפן: אין עוד אפשרות להעביר את הקדושה; הדבר מקבל טומאה בדרגות נוספות; אין להוציאו מתחום העזרה; ואין להשאירו בלילה משום לינה. זהו הכלל שמלמדת המשנה: הנכנס לכלי שרת המתאים לו - מקבל קדושת הגוף.
"כלי הקודש שניקבו":
המשנה ממשיכה ועוסקת בכלי מכלי הקודש שנעשה בו נקב. הכלל הכללי בכל הכלים הוא, שאם הם יכולים לשמש את תפקידם המקורי - מעמדם ככלי נשמר; ואם אינם יכולים, מפני שנשברו - בטל מעמדם. יש אמנם מקום גמישות בהגדרת התפקוד הקודם, אך בבית המקדש קיים עיקרון נוסף: "אין עניות במקום עשירות". פירושו המילולי הוא שאין עוני במקום עשיר, וכוונתו שבבית המקדש מבקשים ליצור תחושת שפע ולא תחושת מחסור. לפיכך, דבר שנשבר, ניזוק או נתלכלך - אין מתקנים אותו: בגדי כהן שנכתמו, סכין שחיטה שנפגמה, כלי נסכים שניקב - אין מתקנים אלא משליכים ומכינים חדש תחתיו.
מכאן שהדרישה במקדש חמורה מאוד, ועם זאת הכלל שבמשנה פשוט: כלי שנוצר להיות מידת הין, מידת האיפה או קערה להחזקת בני מעיים וכדומה - אם הוא עדיין יכול למלא את תפקידו, הרי הוא כלי מתפקד ומקדש; ואם לא, אינו מקדש. וכלשון המשנה: "כלי הקודש שניקבו, אם עושין הם מלאכתן שהיו עושין והם שלמים - מקדשין" - אם הם ממלאים את התפקיד שלשמו נוצרו מלכתחילה. והמילים "והם שלמים" אינן תנאי שני, שיהיו שלמים, אלא פירושן: כדרך שעשו מלאכתם בעת שהיו שלמים.
"ואם לאו - אין מקדשין" - אם הנקב גורם שהכלי אינו יכול עוד למלא את תפקידו המקורי, הרי הוא שבור ואינו כלי, ולפיכך אינו מקדש ככלי שרת, והנכנס לתוכו אינו מקבל קדושת הגוף.
"וכולן אין מקדשין אלא בקודש" - כל כלי שהוא מקדש, אך רק כאשר הדבר נכנס לתוכו בעזרה. אם נכנס המצרך לכלי שרת בעוד הכלי עומד בעזרת נשים, וקל וחומר בירושלים או ברמת בית שמש - אין הכלי מקדש. הדבר חייב להתרחש בתוך העזרה עצמה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דין המזבח נוהג גם בכבש, אף שהם שתי יחידות נפרדות, מכוח ריבוי הכתוב; שכלי השרת מקדשים את הראוי להם, וכלי הלח מקדשים לח ומידות היבש מקדשות יבש בלבד; שקדושת הכלים היא קדושת הגוף, ובה מתחדשים דיני טומאה, יוצא ולינה ובטלה אפשרות הפדיון; שכלי שניקב מקדש רק אם הוא ממלא את מלאכתו כשהיה שלם; ושכל הקידוש הזה אינו נעשה אלא בתוך העזרה.