אנו ממשיכים בפרק ח' של מסכת זבחים, אל משנה ז'. אף משנה זו עוסקת בדם שהתערב בדם אחר, אלא שכאן מדובר בשני סוגים חדשים של תערובת: "נתערב בדם פסולין" ודם שהתערב ב"דם התמצית".
"נתערב בדם פסולין":
דמו של קורבן כשר התערב בדמו של קורבן פסול. לפי דרכו של הברטנורא, מדובר בדם הבא מקורבן שנפסל מחמת מחשבה פסולה - כגון מחשבת חוץ למקומו וכיוצא בזה - ושני הדמים מעורבים יחד.
מן הדין היה נראה להכשיר: מאחר שאין איסור מפורש להעלות דם כזה על המזבח, ניתן להתייחס אליו כמים בלבד. לפיכך, כל עוד היחס בין הדמים אינו גדול מדי - כפי הכלל שנתבאר במשניות הקודמות במקרה של תערובת עם מים - התערובת כשרה, והכהן מכוון שהדם הפסול, שאינו שייך לשם, נמצא שם כמים בעלמא. אין רצונו בו כקורבן, אלא רק כחלק מן התערובת, כדי שהדם הראוי יעלה.
אלא שחכמים אסרו זאת. חששו שמא סופו של דבר שיבואו לתת דם פסולים על המזבח ישירות ולשמו, ולפיכך גזרו מדרבנן שאין ליתן תערובת כזו על המזבח, אלא "ישפך לאמה" - התערובת נשפכת לתוך אמת המים. באמצע העזרה עברה תעלת מים קטנה, שזרמה אל נחל קדרון שלמטה, ואליה נשטף בסופו של דבר כל הדם שלא נעשה בו שימוש בקורבנות. נמצא שמדאורייתא מותר, ומדרבנן אסור.
מהו "פסולין"? מחלוקת בראשונים:
הברטנורא: מדובר בפסול הנובע ממחשבה פסולה בלבד. זאת משום שהמשנה הבאה תעסוק בדם של בעל מום שהתערב, ושם קיים איסור מפורש מן התורה שדמה של בהמה בעלת מום אינו עולה על המזבח, וממילא הדבר חמור יותר. לפי דרך זו, אם היה מדובר בדמה של בהמה שהיא רובע או נרבע וכדומה - אחד מן הפסולים החמורים שבקורבנות - בוודאי שאין להעלותה, שכן הדבר כביזיון למזבח, וקל וחומר הוא מבעל המום שבמשנה הבאה.
רש"י (כפי שמביאים התוספות), וכן נראה מדברי הרמב"ם: ה"פסולין" שבמשנתנו הם אף פסולים חמורים כרובע ונרבע וכדומה. לפי דרך זו, הדין האמור במשנה נאמר לכל הפחות בדרגה זו.
"דם התמצית":
הדם היוצא מצווארה של הבהמה לאחר השחיטה הוא משני סוגים:
דם הנפש: הדם המנתז ויוצא מיד לאחר השחיטה, בשעה שהבהמה גוססת אך לבה עודנו פועם. זהו הדם הראוי לעבודה.
דם התמצית: הדם המטפטף לאחר מכן, משמתה הבהמה, כאשר שאריות הדם מתנקזות מן הוורידים והעורקים - הדם המתנקז.
אין לדם התמצית מה לעשות על המזבח, אך אף איסור אין בהעלאתו. לפיכך, כשהתערב דם התמצית בדם הנפש, דינו כדין תערובת דם פסולין: מעיקר הדין, מדאורייתא, התערובת כשרה כל עוד אין היחס גדול מדי, ורואים את דם התמצית כמים. אלא שחכמים חששו שיבואו להקריב תערובת שרובה דם התמצית, ולפיכך גזרו שאף היא "ישפך לאמה" - נשפכת לאמת המים שבעזרה.
בשני המקרים הללו יש להמתין עד לאחר שקיעת החמה. מאחר שמעיקר הדין מותר להשתמש בתערובת, אין שופכים אותה קודם לכן; רק לאחר שקיעת החמה נשפכת לאמה, ובכך תם עניינה.
"רבי אלעזר מכשיר": רבי אלעזר חולק בעניין דם התמצית וסובר שלא נתקנה כאן תקנת חכמים כלל. לדעתו, החשש שיבואו להקריב תערובת שרובה דם התמצית רחוק הוא, וחז"ל אינם גוזרים גזירות ואינם מתקנים תקנות מפני דברים רחוקים. לפיכך מותר להשתמש בתערובת זו.
"אם לא נמלך ונתן - כשר": אם הכהן לא נשאל ולא שאל כיצד לנהוג בתערובת שבידו, אלא נתן אותה על המזבח מתוך הנחה שהכול כשורה - בשתי התערובות הללו, תערובת דם התמצית ותערובת דם פסולין, כשר, והעבודה מועילה. כלומר, מביא הקורבן מקבל כפרה. אף שהדבר אסור מדרבנן, מאחר שמדאורייתא כשר במקרים אלו, הרי שבדיעבד הוא מועיל.
ההלכה בעניין זה כחכמים, ולפיכך בדיעבד הדבר כשר. וההלכה כשיטת הרמב"ם, שאף בפסולים החמורים יותר - לא בעל מום, אלא הפסולים החמורים שבקורבנות - אם הקריב את התערובת, בדיעבד מועיל הדבר, והאדם שהיה עליו להביא את הקורבן יצא ידי חובתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרי תערובת שדינם שווה - דם כשר שהתערב בדם פסולין, ודם הנפש שהתערב בדם התמצית. בשניהם, מעיקר הדין ניתן להתייחס לדם הנוסף כמים ולהכשיר לפי היחס, אלא שחכמים גזרו מחשש שיבואו להקריב את הדם הפסול לשמו, ולפיכך התערובת נשפכת לאמה לאחר שקיעת החמה. רבי אלעזר מכשיר בדם התמצית, שכן החשש רחוק; ואם נתן בדיעבד ולא נמלך - כשר, והבעלים מתכפרים. כן עמדנו על מחלוקת הראשונים בהיקף "פסולין": לברטנורא פסול מחשבה בלבד, ולרש"י ולרמב"ם אף פסולים חמורים כרובע ונרבע.
במשנה הבאה נעסוק בדם שהתערב בדמה של בהמה בעלת מום, שבו קיים איסור מפורש מן התורה, ונראה במה חמור דינו מן המקרים שלמדנו כאן.