זבחים פרק ו' משנה ז': מחשבות פוסלות בעולת העוף

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

לפנינו משנה ז' בפרק ו' של מסכת זבחים - משנה ארוכה במיוחד, מאתיים וחמש עשרה מילים, השביעית באורכה בכל הש"ס. בפרקים הראשונים של המסכת עסקנו במחשבות הפוסלות את הזבחים, וכעת אנו מסכמים את כל אותן הלכות במשנה אחת, כפי שהן חלות על קרבנות העוף.

מדוע ניתן לרכז את כל ההלכות במשנה אחת:

מספר הקרבנות: בזבחים ישנם שמונה סוגים, ואילו בקרבנות העוף שני סוגים בלבד - עולה וחטאת.
עבודות הדם: בעוף ישנן שתי עבודות דם בלבד - המליקה, המקבילה לשחיטה, ומיצוי הדם על קיר המזבח, המקביל לזריקת הדם.
מה שאינו קיים בעוף: אין קבלת דם בכלי שרת, לפי שאין די דם; ואין הולכה, שכן המליקה נעשית ממש על המזבח.
אכילה והקטרה: בזבחים ישנם פרטים ואפשרויות רבות באכילה ובשריפה, ואילו בעוף - העולה נשרפת כולה והחטאת נאכלת כולה, ואין בלתי זאת.

מאחר שהחלקים מועטים כל כך, ניתן לסכם את הכול במשנה אחת, והיסוד פשוט: הלכות חטאת העוף מבוססות על אותו יסוד עצמו של חטאת בהמה (פרה, עז וכבש), והלכות עולת העוף על אותו יסוד של עולת בהמה. מי שזוכר בבירור את הפרקים הראשונים, מצוי כבר במצב טוב.

ארבע המחשבות הפוסלות:

הקטגוריה הראשונה - שלא לשמה ושלא לשם בעלים: אסור לחשוב מחשבות אלו, אך אם חשבן, ברוב הקרבנות אין הן פוסלות את הקרבן אלא שהמביא צריך להביא קרבן אחר תחתיו. 'שלא לשמה' - שחשב על סוג הקרבן הלא נכון; 'שלא לשם בעל' - שחשב על אדם אחר שאינו מביא הקרבן.
הקטגוריה השנייה - חוץ לזמנו וחוץ למקומו: אם בשעת אחת מעבודות הדם המרכזיות (בעוף: המליקה או המיצוי) חשב שיאכל את הראוי לאכילה או יקטיר את הראוי להקטרה בזמן הלא נכון או במקום הלא נכון - הקרבן פסול, ואפילו הייתה זו מחשבה חולפת שאינה מתקיימת בפועל.

דוגמה למחשבת שלא לשמה: השוחט עולה מתוך מחשבה שזו חטאת - הקרבן כשר, אלא שהמביא צריך להביא עולה חדשה. וכך אף בעוף: המולק עולת העוף מתוך מחשבה שזו חטאת העוף - הקרבן כשר, אלא שהמביא, היולדת או המצורע, צריך להביא עוף אחר. אך זכרו שהיוצא מן הכלל הוא החטאת, וכן הפסח, שאם חשב בהם על סוג הקרבן הלא נכון - פסולים לגמרי. וכן הוא בחטאת העוף: מלקה מתוך מחשבה שזו עולת העוף - פסולה. ומאחר שאין אלא שני סוגי קרבנות עוף, אלו הן האפשרויות היחידות. אותן הלכות עצמן נוהגות אף כאשר חשב על האדם הלא נכון: בעולה אינו פוסל, ובחטאת פוסל.

ובמחשבות הזמן והמקום: כאשר חשב מחשבת חוץ לזמנו - שיאכל את הבשר בזמן הלא נכון או יקטירו על המזבח בזמן הלא נכון - נעשה הקרבן אף פיגול. כלומר, לא רק שאינו כשר אלא פסול, אלא שאף האוכל מבשר זה, ואפילו עתה בזמן הראוי, מתחייב בכרת. ואמרנו כי דין פיגול - העונש כרת על אכילת הבשר - חל רק אם הדבר היחיד שנשתבש הוא מחשבת חוץ לזמנו. אך אם נשתבשו דברים נוספים, כגון שנתערבה בהם אף מחשבת חוץ למקומו, הרי לא קרב המתיר כמצוותו - לא הובא הדם על המזבח כדרך שצריך היה להביאו - ואז חוזר הדין להיות פסול כללי ולא פיגול. פיגול הוא אפוא פסול חוץ לזמנו הטהור, בלא שיתערבו בו פסולים אחרים.

ניגש ללשון המשנה:

"חטאת העוף שמלקה שלא לשמה" - מלק את חטאת העוף מתוך מחשבה שזו עולת העוף. מאחר שחטאת נפסלת במחשבת שלא לשמה, פסולה.

"וכן מיצוי דמה שלא לשמה" - אף בעבודת הדם השנייה, המיצוי המקביל לזריקה, אם עשה אותה מתוך מחשבה שהוא עוסק בדם עולה - הדין כן. ראוי לציין כי הדבר תמוה במקצת, שהרי דם העולה נזרק למעלה מן החוט ודם החטאת מלמטה מן החוט; ואף על פי כן, אם חשב מחשבה משונה זו בשעת העבודה, הדין נוהג.

"או לשמה ושלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה - פסולה" - אם חשב שתי מחשבות, לקרבן הנכון ולקרבן הלא נכון, בכל סדר שיהיה, הקרבן פסול, שכן מחשבת שלא לשמה פוסלת בחטאת.

"עולת העוף כשרה, ובלבד שלא עלה לבעלים" - בעולת העוף מחשבת שלא לשמה אינה פוסלת, ולפיכך אם חשב שהיא חטאת - כשרה, אלא שאין הדבר עולה לבעלים לשם חובתם, והמביא צריך להביא עולת עוף אחרת תחתיה.

ממחשבות שלא לשמה למחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו:

"אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ושמיצה דמן, לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר" - בשתי אלו הדין שווה. אם בשעת המליקה או בשעת המיצוי חשב שיאכל דבר שדרכו להיאכל, כלומר בשר חטאת העוף, או שיקטיר דבר שדרכו להיקטר, כלומר בשר עולת העוף - ואין הכוונה למוראה ולנוצות אלא לכל השאר.

"חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת" - אם חשב שתיאכל חטאת העוף מחוץ לעזרה, מחשבה זו לבדה פוסלת מיד, ואפילו מחשבה חולפת בשעת המליקה או המיצוי. אך מאחר שהייתה כאן מחשבת מקום בלבד, האוכל מן העוף עתה אינו מתחייב כרת.

"חוץ לזמנו - פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקרב המתיר כמצוותו" - אם בשעת עבודת החטאת חשב שיאכלנה למחר ולא היום, או בשעת עבודת העולה חשב שיקטירנה למחר ולא היום, נעשה הקרבן לא רק פסול אלא פיגול, והאוכל מבשרו חייב כרת - ובתנאי שקרב הדם כראוי, מלבד אותה מחשבת חוץ לזמנו.

"כיצד קרב המתיר כמצוותו?"

מלק כראוי בלא כל מחשבה, ובשעת מיצוי הדם חשב שיאכל את הבשר למחר ולא היום.
מלק מתוך מחשבה שיאכל את החטאת למחר ולא היום, ואחר כך מיצה את הדם בלא כל מחשבה פסולה.
מלק ומיצה את הדם כשהוא חושב בשני השלבים שיאכל את בשר החטאת בזמן הלא נכון, למחר, או שיקטיר את בשר העולה בזמן הלא נכון, למחר.

בכל אלו יש מחשבה פוסלת אחת בלבד - מחשבת הזמן - ולא נשתבש דבר נוסף. זו כוונת המשנה שהמתיר, הדם, קרב כמצוותו, וקרבן זה נעשה פיגול.

"כיצד לא קרב המתיר כמצוותו?"

מלק מתוך מחשבה שיקטיר שלא במקומו - במקום אחר מלבד המזבח - או שיאכלנה מחוץ לעזרה אם היא חטאת, ואחר כך, בשעת מיצוי הדם, חשב שיאכלנה או יקטירנה למחר.
מלק מתוך מחשבה על הזמן הלא נכון, ובשעת מיצוי הדם הכניס פסול שני של מחשבת מקום.
חשב את שתי המחשבות גם בשעת המליקה וגם בשעת מיצוי הדם. מקרה אחרון זה אינו חידוש כלל, אלא הקבלה למשנה שבפרק השני של המסכת.

וכן בחטאת העוף, שבה מצטרפת אף אפשרות הפסול של שלא לשמה:

"שמלקה שלא לשמה ומיצה דמה חוץ לזמנה" - מלק את החטאת מתוך מחשבה שזו עולה, ובכך פסלה, ואחר כך, בשעת המיצוי, חשב שיאכלנה למחר. הרי שהכניס עוד פסול, ואין זה פיגול.
מלק מתוך מחשבת חוץ לזמנה - מחשבת פיגול - ואחר כך מיצה את דמה שלא לשמה, כמזה דם עולה. אף כאן הכניס פסול שני, ואין זה פיגול.
מלק ומיצה את דמה שלא לשמה, ולא חשב כלל מחשבת חוץ לזמנה טהורה.

אלו הן הדוגמאות שבהן לא קרב המתיר כמצוותו - שהדם לא הוזה כראוי מתחילה - ולפיכך אי אפשר שיהיה בו חיוב כרת מדין פיגול.

ממשיכה המשנה, ושוב מהדהדת את דברי הפרק השני של המסכת: "לאכול כזית בחוץ וכזית למחר, כזית למחר וכזית בחוץ, כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ - פסול ואין בו כרת". אם חשב בשעת המליקה או המיצוי שיאכל כזית במקום הלא נכון וכזית בזמן הלא נכון, שני הכזיתים מצטרפים; וכן כשחשב מקום וזמן בחצאי זית, ובכל סדר שיהיה. בכל אותם מקרים המחשבות מצטרפות והקרבן פסול, אך מאחר שאין כאן מחשבות חוץ לזמנו טהורות - אין בו כרת, והאוכל מן הבשר עתה אינו מתחייב.

שיטת רבי יהודה:

רבי יהודה חולק, כדרך שחלק בפרק השני, ואומר: "זה הכלל - אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום, פיגול וחייבין עליו כרת; ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן - פסול ואין בו כרת". לדעתו אין הכלל שכל תוספת פסול מלבד חוץ לזמנו מוציאה מכלל פיגול, אלא המחשבה הראשונה היא הקובעת. אם המחשבה הראשונה הייתה מחשבת חוץ לזמנו, הרי כבר נעשה פיגול ואי אפשר להוציאו מכלל פיגול, וחייבים עליו כרת. ואם קדמה מחשבת המקום - מאוחר מדי, ואין כאן אלא פסול בלא כרת.

אך "חכמים אומרים: זה וזה פסול ואין בו כרת" - חכמים חוזרים על שיטת התנא קמא, שכל הכנסת פסול אחר מוציאה מכלל חוץ לזמנו הטהור, ולפיכך אין כאן דין פיגול.

לבסוף אומרת המשנה דבר שהכול מודים בו: "לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית - כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין". החושב שיאכל כחצי זית ויקטיר כחצי זית - הקרבן כשר ואין כאן פסול כלל, שכן כפי שנאמר אף בזבחים, חצי זית של אכילה וחצי זית של הקטרה אינם מצטרפים לכזית שלם.

בקרבנות העוף הלכה זו תמוהה במקצת, שהרי אין החיוב אלא בחושב לאכול את הראוי לאכילה או להקטיר את הראוי להקטרה, והחטאת כולה נאכלת והעולה כולה נשרפת. אין אפוא מקום כלל למחשבה שיאכל מחצה וישרוף מחצה, שאין מחצה נשרף בחטאת ואין מחצה נאכל בעולה. אלא שהמשנה נשארת במבנה המקביל בדיוק למבנה שבפרקים הקודמים, והטעם הוא ששינון המשניות אינו סובל שינויים קלים, שכן אלו מביאים לבלבול ולשינון שאינו כראוי. לפיכך מבנה המשנה כאן בקרבנות העוף זהה למבנה שבזבחים לעיל במסכת.

לסיכום: במשנה זו רוכזו כל המחשבות הפוסלות כפי שהן חלות על קרבנות העוף, ובאפשרותנו לרכזן במשנה אחת משום מיעוט הסוגים ומיעוט העבודות. למדנו כי מחשבת שלא לשמה פוסלת בחטאת העוף ואינה פוסלת בעולת העוף אלא שאינה עולה לבעלים; כי מחשבת חוץ למקומו פוסלת ואין בה כרת; וכי מחשבת חוץ לזמנו עושה פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקרב המתיר כמצוותו - שלא נתערב בה פסול אחר. ועמדנו על מחלוקת רבי יהודה וחכמים בקדימת המחשבות, ועל הכלל שאין אכילה והקטרה מצטרפות.

המאמר המקורי

אות זבחים ו:ז

חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, מִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ, פְּסוּלָה. עוֹלַת הָעוֹף, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים. אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף וְאֶחָד עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָן וְשֶׁמִּצָּה דָמָן לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק בִּשְׁתִיקָה וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָּה הַדָּם בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וּמִצָּה דָמָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וּמִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ וּמִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין: In the case of a bird sin offering that the priest pinched not for its sake, or if he squeezed out its blood not for its sake, or if he did so for its sake and then not for its sake, or not for its sake and then for its sake, it is disqualified, like all other sin offerings that are disqualified when performed not for their sake (see 2a). A bird burnt offering sacrificed not for its sake is valid; it is just that it did not satisfy the obligation of the owner. With regard to both a bird sin offering and a bird burnt offering where the priest pinched its nape or squeezed out its blood with the intent to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, or to burn an item whose typical manner is such that one burns it on the altar, outside its designated area, the offering is disqualified. But there is no liability to receive karet for one who partakes of the offering. If his intent was to eat it or burn it beyond its designated time, the offering is piggul and one is liable to receive karet for partaking of the offering, provided that the permitting factor, the blood, was sacrificed in accordance with its mitzva. How is the permitting factor sacrificed in accordance with its mitzva? If one pinched the nape in silence, i.e., with no disqualifying intent, and squeezed out its blood with the intent to partake of the parts typically eaten or to burn the portions that are to be burned on the altar, beyond its designated time; or in the case of one who pinched with the intent to partake of the offering or burn it on the altar beyond its designated time, and squeezed out its blood in silence; or in the case of one who pinched and squeezed out the blood with the intent to partake of the offering or burn it on the altar beyond its designated time, that is the case of a bird offering where the permitting factor is sacrificed in accordance with its mitzva. How is the permitting factor not sacrificed in accordance with its mitzva? If the priest pinched the nape of the bird with the intent to partake of it or burn it outside its designated area and squeezed out its blood with the intent to partake of it or burn it beyond its designated time, or he pinched with the intent to partake of it or burn it beyond its designated time and squeezed out its blood with the intent to partake of it or burn it outside its designated area, or if the priest pinched and squeezed out the blood with the intent to partake of it or burn it outside its designated area, or in the case of a bird sin offering where one pinched its nape not for its sake and squeezed out its blood with the intent of consuming it or burning it beyond its designated time, or in a case where he pinched its nape with the intent to consume it or burn it beyond its designated time and squeezed out its blood not for its sake, or in a case where he pinched its nape and squeezed out its blood not for its sake, that is a case of a bird offering whose permitting factor is not sacrificed in accordance with its mitzva. If one pinched the nape of the bird and squeezed out its blood with the intent to eat an olive-bulk of the offering outside its designated area and an olive-bulk the next day, or an olive-bulk the next day and an olive-bulk outside its designated area, or half an olive-bulk outside its designated area and half an olive-bulk the next day, or half an olive-bulk the next day and half an olive-bulk outside its designated area, the offering is disqualified and it does not include liability to receive karet. Rabbi Yehuda disagreed and said that this is the principle: If the improper intent with regard to the time preceded the intent with regard to the area, the offering is piggul and one is liable to receive karet for eating it. And if the intent with regard to the area preceded the intent with regard to the time, the offering is disqualified and it does not include liability to receive karet. And the Rabbis say: In both this case where the intent with regard to time came first and that case where the intent with regard to area came first, the offering is disqualified and it does not include liability to receive karet. If his intent was to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk not at the appropriate time or in the appropriate area, the offering is valid, because eating and burning do not join together.