אנו מגיעים למשנה ז' בפרק י' של מסכת זבחים, ובה אנו מסיימים את הנושא שעסקנו בו - אופני אכילתם של הקורבנות.
"ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן, לאכלן צלויים שלוקים ומבושלים":
"ובכולן" - בכל הקורבנות הנאכלים שנמנו במשנה.
"הכהנים רשאין לשנות באכילתן" - הרשות נתונה להם לשנות את אופן הכנת הבשר לאכילה.
"צלויים" - צלויים על האש; "שלוקים" - מבושלים היטב ברוטב, כעין חמין; "ומבושלים" - כעין צלי קדרה. הרשות בידם לנהוג כרצונם.
טעם ההיתר - "לך נתתים למשחה":
החידוש שבמשנה מבוסס על הפסוק בבמדבר פרק י"ח: "לך נתתים למשחה" - הקורבנות ניתנו לכהנים כדי שייהנו מהם בדרך של מלכות. כשם שבני מלכים אוכלים את מזונם בצורה שהם חפצים בה ונוהגים כרצונם, כך גם הכהנים אוכלים את הקורבנות באופן הערב עליהם ביותר.
ראוי לציין כי הדבר נוגע במידה שווה גם לישראל: אדם שאינו כהן, המביא את שלמיו, אוכלם באופן הנראה לו מהנה וטעים יותר. החידוש כאן הוא שאף הכהנים, ואף כשמדובר בקצה עצם, רשאים לאכול בדרך שהם חפצים בה.
צלי בחרדל - קושיה מן הגמרא:
בגמרא בחולין קל"ב ע"ב מבואר שהאופן שבו על הכהנים לאכול את הבשר הוא דווקא צלי בחרדל, ולכאורה יש בכך סתירה להיתר השינוי שלפנינו. אלא שיש לומר כי זו אפשרות ברירת המחדל: בהשוואה שווה, האופן ה'אובייקטיבי' והמלכותי ביותר לאכילת הקורבנות הוא בשר צלוי עם חרדל, שהוא הטעים שבדרכים. אך אם תיאבונו של הכהן נמשך אחר אופן אחר, בהחלט מותר לו לגוון - ובוודאי כאשר הוא אוכל את אותו מאכל עצמו כל ערב במשך השבוע כולו.
וכפי שמציינים התוספות, זהו פירוש המילים "לשנות באכילתן": לשנות מדרך האכילה הרגילה. בדרך האידיאלית, כאשר אין לאדם העדפה מיוחדת, מלמדת התורה שהאופן המשובח לבשל את הבשר הוא צלי בחרדל; אך הרשות נתונה לגוון, וסביר שכהן האוכל מן הקורבנות בכל לילה יחפוץ בגיוון.
תבלינים בבשר הקודשים:
המשנה מוסיפה: "ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה" - מותר להוסיף תבלינים, כגון פלפל, כדי לתת בבשר טעם לפי חפצו. ובכך שני חידושים:
תבלי חולין - אף שאסור להכניס חולין לעזרה, לצורך אכילת בשר הקודשים מותר להביא את התבלינים שאינם מקודשים.
תבלי תרומה - תבלין הבא ממוצרי תרומה, כגון פלפל של תרומה או שמן זית של תרומה, אף הוא מותר.
רבי שמעון מתיר, משום שהרשות בידו לנהוג כרצונו. אמנם יש לדון בכך: לקודשים חלון זמן מצומצם של היתר אכילה - שאר היום, או עד למחרת, הכול לפי סוג הקורבן - יום או יומיים לכל היותר. לעומת זאת התרומה אין לה מועד אחרון לאכילה, ואף קיימת מצווה נפרדת לשמור את התרומה מן ההפסד, שנאמר בה "משמרת תרומתי". כאשר מערב אדם תבלין של תרומה בבשר הקודשים, אם ימתין מעבר לזמן אכילת הבשר, ייאלץ להשמיד את הבשר והתרומה תושמד עמו. השאלה, אם כן, היא אם מותר להעמיד את התרומה בסיכון, ורבי שמעון אומר שאין בכך בעיה.
זו אכן שיטתו העקבית של רבי שמעון. כזכור, בפרק ח' משנה ג' נאמר שאם התערבו שני בעלי חיים, אחד אשם ואחד שלמים, סבר רבי שמעון שאין בכך קפידה, אלא ינהג בכולם בחומרת האשם. הבעיה שם הייתה שבכך מקצר הוא את מסגרת הזמן לאכילת הבשר, שכן השלמים נאכלים לשני ימים והאשם ליום אחד - ואף על פי כן קבע כי אין בכך מניעה.
אך אין זו ההלכה, וכאן שוב מופיע רבי מאיר: "רבי מאיר אומר, לא ייתן לתוכו תבלי תרומה" - אין ליתן תרומה בבשר הקודשים לתבלו, "שלא יביא את התרומה לידי פסול" - שכן בכך מגביר הוא את האפשרות שהתרומה תיאלץ להישרף אם ייוותר הבשר מעבר לזמנו, ומשנעשה נותר חייב הוא בשריפה. לפיכך לכתחילה אין ליתן בו תרומה כלל.
לסיכום: ההלכה היא שמותר להוסיף תבלינים של חולין, אך אין להוסיף תבלינים של תרומה, כדי שלא תבוא התרומה לידי פסול ותידרש להשמדה.