אנו חוזרים כעת אל נושא שהחלנו לדון בו במשנה ד' של פרק י"א: קרבן חטאת שבושל בכלי מתכת - הכלי טעון מריקה ושטיפה, כלומר ניקוי ושטיפה; ואם בושל בכלי חרס - הכלי טעון שבירה, והשבירה נעשית במקום הקדוש, בעזרת בית המקדש. במשנה שלפנינו נעמיק בעניינן של המריקה והשטיפה עצמן.
מקור הדין בפסוק:
הציווי נלמד מן הפסוק: "ואם בכלי נחושת בושלה - ומורק ושוטף במים". "מורק" - זו המריקה, הניקוי; "ושוטף" - זו השטיפה, ושתיהן במים. היסוד שביסוד הדברים: משעבר זמנו של בשר הקרבן הוא נעשה נותר, ובנקודה זו נאסר באכילה בעונש כרת. מכיוון שאיננו יכולים להשאיר בליעות וספיגות של טעם מאכל אסור, ובטעם הבלוע אנו נוקטים "טעם כעיקר" - כאילו המאכל עצמו עדיין מצוי בכלי - מוטל על האדם להיפטר מן הטעם הבלוע כדי להוסיף ולהשתמש בכלי.
אלא שהמושג הכללי של הכשרת כלים - הידיעה שטעם אסור שנבלע בכלי טעון סילוק - אינו חידושם של פסוקים אלו, אלא הלכה ותיקה שאינה נלמדת מכאן. מכאן ההנחה שהדרישה המיוחדת של "ומורק ושוטף במים" באה להוסיף דבר מה על היסוד הבסיסי של הכשרת הכלים.
שתי הדרישות הנוספות:
המשנה תביא בהמשך שיטות שונות, אך להלכה מדובר בשתי תוספות. בהכשרת כלים רגילה, כלי שבלע טעם אסור - למשל עוף טרף שבושל במרק - טעון הגעלה: פליטת הטעם הבלוע באמצעות מים חמים. ואולם לצורך הגעלה רגילה ניתן להשתמש במים או בכל נוזל אחר (אף מיץ ענבים רותח), ודי בהטבלת אותו חלק של הכלי שנגע במאכל, ואין צורך להטביל את הכלי כולו. במריקה ושטיפה של בליעות נותר נוספו שתי דרישות:
מים דווקא - אין די בנוזל אחר.
הכלי כולו - ולא רק החלק שנגע במאכל.
בישל בו או עירה לתוכו:
המשנה נוקטת: "בין שבישל בו ובין שעירה לתוכו רותח". כלומר, לא רק הכלי שבו בושל הקרבן, אלא אף הכלי שאליו עורה הרוטב הרותח. עירוי מכלי ראשון - מזיגה ישירה מן הסיר שהיה על האש - מקנה טעם בכלי המקבל שעליו נופל קילוח המזיגה, אמנם ברמה שטחית יותר ולא בכולו מבפנים ומבחוץ, אך כוח הקנאת הטעם קיים. מכאן הדין הקרוב לענייננו: בשבת אין למזוג ישירות מן המיחם על עלי תה או על קפה גולמי, שכן העירוי מבשלם.
לפיכך, גם הקערה או הכלי שאליהם יצק מן הסיר טעונים מריקה ושטיפה. דין זה חל בכל סוגי הקרבנות, שכן לכל אחד מהם קבוע זמן שלאחריו נעשה הבשר נותר, וממילא מתעוררת הבעיה בכולם.
ראוי לציין כי הצגה זו פשטנית במקצת, שהרי כאמור המריקה והשטיפה באות בנוסף להכשרה; מכל מקום, מן הפסוקים למדים שהדרישה הנוספת של מריקה ושטיפה חלה על כל טעם בלוע של בשר קרבן שנעשה נותר. בפסוקים בויקרא פרק ו' ההקשר הוא חטאת באופן מובהק, ואף דם החטאת בכלל זה, אלא שיש שם ייתור לשון: "בכהנים יאכל אותה" - המילה "אותה" מיותרת לכאורה, וכן "קדש קדשים היא" מיותר אף הוא. מייתורים אלו למד תנא זה להרחיב את הדין לכל הקרבנות, ולא לקדשי קדשים בלבד.
קדשי קדשים וקדשים קלים:
לשון המשנה: "אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים - טעונין מריקה ושטיפה". כל הטעמים הבלועים מן הקרבנות, משהגיעו לכלל נותר, טעונים את המריקה והשטיפה הנוספת שמעל להכשרה הפשוטה.
לעומת זאת "רבי שמעון אומר: קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה". לפי הבנתו בדרשה - וההסבר טכני ומורכב - מסיק רבי שמעון שהחומרה הנוספת נאמרה בקדשי קדשים בלבד ולא בקדשים קלים. גם רבי שמעון מודה, כמובן, שאם בישל שלמים בקדרה והבליעה נעשתה נותר - טעונה הקדרה הכשרה קודם שישוב וישתמש בה; אלא שלדעתו אין כאן חובה להשתמש דווקא במים או להכשיר את הקדרה כולה.
שיטת רבי טרפון:
"רבי טרפון אומר: אם בישל בו מתחילת הרגל - יבשל בו את כל הרגל". רבי טרפון מעלה נקודה אחרת. בסירים המשמשים בימי החג - נטול את סוכות לדוגמה - מובאים שלמים מרובים בכל אחד משמונת הימים: שלמי שמחה שכל אדם חייב בהם, ולצדם הקרבן המיוחד שמביא כל עולה לרגל כדי שלא יבוא בידיים ריקות, ולכן יש לכל אחד עולה ושלמים. בכל יום מימי החג נוסף בשר שלמים חדש, ומספר השלמים המסתובבים בעזרה גדול ממספר הסירים, כך שיש מחסור יחסי בכלים.
מעתה, אומר רבי טרפון, ניתן להניח בביטחון שבכל יום ויום נעשה שימוש באותם סירים לשלמים נוספים. גם אם ביום הראשון בישל בסיר זה שלמים, ובסופו של היום השני עתידה הבליעה להיעשות נותר - הרי אי שם באמצע היום השני חוזר ומבשל באותו סיר עצמו, והבישול מוציא את הטעם הבלוע ומכשיר את הסיר בפועל, כך שאין הבליעה מגיעה לכלל נותר. לכאורה יש לתמוה כיצד ניתן להשתמש שוב בסיר האסור, אלא שכאן הבליעות אינן אסורות עד המועד האחרון: זהו כלי כשר שעתיד להיאסר למחר, והשימוש בו היום מונע ממנו, כביכול, להיאסר.
לפיכך ניתן לנהוג כך בכל אחד מימי הרגל, שהסיר אינו מגיע לכלל נותר עד שיסתיים יום טוב; ובסיומו, למחרת, נעשית הבליעה נותר ואז יש לערוך את המריקה והשטיפה. סברה זו מתקבלת מבחינה עקרונית, אך למעשה יש לחוש שאין הדבר מדויק, ושמא לא בכל יום ויום נעשה בסיר שימוש חוזר לשלמים. לפיכך חולקים חכמים ואומרים: "עד זמן אכילה" - עד המועד האחרון של אכילת אותו קרבן שבושל בכלי, בין יום אחד ובין יומיים לפי דינו של אותו קרבן. משעבר זמן זה, טעון הכלי מריקה ושטיפה קודם שישוב וישתמש בו. משנעשתה הבליעה נותר - חלה חובת המריקה והשטיפה, וכן ההלכה, ולא כרבי טרפון.
מהי המריקה ומהי השטיפה?
המשנה מציגה דעה אחת בלבד - דעתו של רבי, עורך המשנה - ולפיה מריקה ושטיפה פירושן שטיפה במים קרים מבפנים ומבחוץ. אין זו ההלכה למעשה. רבי מדמה זאת לחובת ניקוי פנימה וחוצה של כוס של ברכה: בשעת ברכת המזון מברכים על הכוס, והגמרא בברכות (דף י ע"א) מונה עשר דרישות באותה כוס. להלכה מונים ארבע מהן, ובכללן שטיפה והדחה - לשטוף את הכוס מבפנים ומבחוץ. לדעת המגן אברהם והמשנה ברורה ניתן בזמננו לנגב מבפנים ומבחוץ במטלית במקום במים, אך העיקר הוא שהכוס תהיה נקייה מבפנים ומבחוץ. כך גם דרישת המריקה והשטיפה לדעת רבי: ניקוי פנים הסיר וחוצו לאחר שהוכשר.
לשון המשנה: "מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס". בדרך כלל שטיפה מכוונת לפנים והדחה לחוץ, ולפי זה המריקה היא החוץ - וזה תמוה במקצת; ואפשר שהמריקה, בבחינת הדחה, היא הפנים והשטיפה היא החוץ. מכל מקום העיקר הוא שטיפה מבפנים ומבחוץ במים קרים.
"מריקה ושטיפה בצונן":
המשנה אומרת במפורש ששתיהן נעשות במים קרים - "צונן". יש גרסאות הנוקטות "מריקה בחמין ושטיפה בצונן", ואין זה נכון; יש להוציא את המילה "בחמין", שהיא מבלבלת את כל העניין.
שפוד ואסכלה:
שפוד הוא שיפוד המשמש על האש, ואסכלה היא הרשת או המחבת שעל האש - כלים ששימשו ישירות באש ולא באמצעות מים רותחים. בהם אומר רבי: "מגעילן בחמין" - אין המים הקרים מספיקים. לאחר הכשרתם בליבון על האש, נדרש גם ניקוי חוצם, והניקוי נעשה במים רותחים. בזה מסתיימת המשנה.
לסיכום: למדנו את מקור חובת המריקה והשטיפה מן הפסוק "ומורק ושוטף במים", את יסודה בבליעת טעם הנותר, ואת החידוש שבה מעל להכשרה הרגילה. ראינו שהחובה חלה אף על כלי שעירו לתוכו, את מחלוקת רבי שמעון בקדשים קלים, את שיטת רבי טרפון ביחס לימי הרגל ואת דעת חכמים "עד זמן אכילה". ההלכה למעשה אינה כחלקה האחרון של המשנה: המריקה והשטיפה הנדרשות הן בבחינת הגעלה - הרתחה במים דווקא, ובכל הכלי שקלט את הבליעה, שהוא כולו טעון הכשרה על ידי אותן שתי דרישות נוספות.